רותי שוחטוביץ

22/02/1921 - 26/05/2015

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד אדר א' התרפ"א

תאריך פטירה: ח' סיון התשע"ה

שם האב: הרשל

שם האם: מלכה

ארץ לידה: ארצות הברית

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ישעיהו שוחטוביץ

רותי שוחטוביץ

רותי איננה. בשיבה טובה נלקחה לבית עולמה, מותירה את גינתה ירוקה ומטופחת, טרם יתנו בה החמסינים הראשונים את אותותיהם וייבש חציר, ייבול ציץ.

עד יומה האחרון, כמעט, שמרה בנחישות, ככל שאיפשר לה מצבה, על עצמאותה, סרבה להיכנע לתלות. בתבנית נוף הולדתה,העיר פילדלפיה, עיר העצמאות האמריקאית, נוצקה, ולמרות שכמעט 70 מ-94 שנותיה עברו עליה בחיי קיבוץ, ועל אף שתמיד "יישרה קו" עם השיטה ועם צרכיה, משהו מניחוח החירות האמריקאי לא עזבה מעולם.

ועכשיו, כאמור, ואולי לראשונה בחייה, היא משוחררת. משוחררת מן הקשיים שכפו עליה הנסיבות המשפחתיות בשנות ילדות הומן האתגרים שהציבו לה החיים הקולקטיביים, בעוד היא כולה אינדיבידואליזם צרוף.

רותי נולדה ב-1921 להורים שהיגרו ממזרח אירופה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עד מהרה טפח החלום האמריקאי על פניהם והם מצאו עצמם עמלים קשות  להביא פרנסה לחמשת ילדיהם אותם גדלו בדוחק רב.

בת 9 היתה כשנפטרה אמה, מותירה את חמשת ילדיה לחיי עוני ומחסור. מדי בקר, בטרם הלכה לבית הספר, היתה רותי מסייעת לאביה לפרוש את דוכני המכירה לקראת עוד יום של מסחר דחוק. אז, כך נראה, תחת המכבש של מצוקות החיים, נתעצבה אישיותה השורדת: שורדת את ההכרח לשלב בין חובות הלימודים לבין ההיחלצות לעזרתו של אביה בפרנסת המשפחה, שורדת את הבדידות ולימים, כבוגרת, שורדת את החיים שלא תמיד התיישבו עם הלכי נפשה ורצונותיה האינדיבידואליים.

בתחילת שנות ה-40 הצטרפה רותי להכשרת תנועת הנוער הציונית "הבונים" בעירה וב-1946 עלתה עם גרעין ההכשרה לכפרבלום. בשנה בה חיתה בכפר בלום התגלתה כחלוצה נמרצת ופעילה. היא עבדה על טרקטור וחרשה בשדות עמק החולה. ממרום מושבה על הטרקטור היתה צופה בזאבים היורדים מהגולן ולא נרתעה מלהמשיך בעבודתה, עד סיימה את משימתה.

את הפלחה לא נטשה גם כשעברהב-1947 לרמת יוחנן. יש בינינו הזוכרים אותה נוהגת בפארמֵל A  האדום, תופעה בהחלט יוצאת דופן בתקופתה.

רותי נישאה לישעיהו שוחטוביץ,וכאן, בעיצומה של מלחמת השחרור, נולדה בתם, ענת. פחות מחודש של אמהות וכבר נאלצה להתמודד עם פינוי הילדים מהמשק המותקף בימי הקרב על רמת יוחנן. כעבר חמש שנים נולד עמרי. הלינה המשותפת לא היתה משאת נפשה, אך כמו בעניינים רבים בחייה היא קיבלה את דין התנועה.

מטבעה היתה רותי עצמאית. מפילדלפיה היתה, כבר אמרנו? הלכה בדרכה הייחודית, שמרה בקפדנות על דיסקרטיות. עולמה הפרטי היה מחוץ לתחום. לא הרבתה לספר על עברה ועל עבר משפחתה. כל זה רחוק היה, כמובן, מצורת החיים הצפופה והתובענית בקיבוץ. ואולם, פרטיות לחוד ושיתוף פעולה לחוד. רותי היתה מסורה לכל צורך של הקהילה. בידיה הופקדו במשך השנים תפקידים ומוסדות חשובים בשירות לחברים ובאחריות על הפרט.

בכשרון, בחריצות ובקפדנות ניהלה את המטבח והאקונומיה בשנים הקשות של תקציבים לא מספיקים, של עבודה פיזית קשה,ובתנאי עבודה ללא אמצעי חימום או קירור שיקלו על העובדים. היא ניהלה את מחסן הבגדים, ריכזה את ועדת הבריאות, תפקיד מאד אחראי, רגיש ודיסקרטי ומלאה גם את תפקיד סדרנית העבודה.

ב-1968 קבלה על עצמה להקים את הכלבו הראשון ברמת יוחנן ולאחד את שני מוסדות האספקה הקטנה, "חיה" ו"גרשון". היה זה שינוי משמעותי באורחות החיים. שיטת החלוקה שהיתה מקובלת עד אז עבר זמנה. רותי שתמיד הרחיקה ראות הובילה את שיפוץ המבנה ואחר כך את ארגון המוצרים על גבי המדפים באפן חדשני ממש. היא רצתה להביא אל חיינו איכות, הגדילה את מגוון המוצרים ואת אפשרויות הבחירה של החבר – למקום כבר היו מראה וניחוח שלסופרמרקט – אבל בקטן. 16 שנים התמידה בכך, נושאת בעול ניהולו של הענף ומתן השירות לחברים. תמיד קבלה את תמיכת הגזברות שכן הוכיחה אחריות וקפדנות בניהול הכספים והחשבונות. "מה שאני מצטערת", אמרה בראיון שנערך עמה בסיום תפקידה,"זה שלא תמיד היתה לנו עזרה מתאימה וכשהיתה מגיעה השעה לשרת את הקהל,(שמבחינת הזמן זה חלק קטן מאוד מן העבודה), העייפות היתה כל כך גדולה, שכבר לא היהלי כח 'להיות נחמדה לכולם'… אבל הרצון שלי היה תמיד טוב…"

עולמה הפרטי של רותי – עולם שכולו רוח ואומנות ויופי ומסירות נפש. ביתה מטופח ומבין קירותיו בוקעת תמיד מוסיקה קלאסית, גינתה פורחת בכל עונה, לבושה מיוחד והתסרוקת סדורה על ראשה. אשה יפה ואשת יופי, שגילה הכרונולוגי לא ניכר בה, גם בשנים של זקנה מופלגת.

וילדיה? בבת עיניה, משוש חייה. ונכדיה? – יקרים מכל. ומסירותם? דוגמא ומופת. בכל הזדמנות, כאילו לא הפרידו ימים ואוקיינוסים בין אמריקה לישראל, קופץ עמרי לביקור, וענת? בצלמה בכלל נכתב הדיבר החמישי…

את זמנה הפנוי השקיעה רותי בקריאת ספרים. מדי כמה שבועות עלתה בעצמה לכרמל, לספריה האמריקאית, והעמיסה ערימת ספרים אותה "חיסלה" עד הביקור הבא. והספרן ידע: לרותי צריך לתת הרבה ספרים.

והציור. את הציור אהבה מילדות וגם הכישרון זוהה כבר אז. אך רותי לא זכתה בילדות מטפחת ואף השנים הבאות לא הותירו זמן לכך: בונים משפחה, בונים מולדת, בונים קיבוץ… ובכלל- מקומם של אמנים בקיבוץ היה מאז ומתמיד סוגיה מורכבת: מורכבים היו היחסים בין החומר והרוח, בין פרנסת הגוף ופרנסת הנפש, בין צרכי הכלל ומאוויי הפרט.

בגיל מאוחר יחסית הסתערה רותי עלכן הציור. היא למדה בקורסים וקבלה "ימי אומנות" מהעבודה. בסטודיו קטן שקבלה ציירה ציורים נפלאים.

וכשבאה זקנה, לא ביישה זו את נעוריה. רותי נותרה כשהיתה: זקופה, אסתטית, מטופחת, אחראית לחייה, עצמאית ככל יכולתה. היא, שעמדה בבחרותה בראש ועדת הבריאות המקומית, שדאגה במסירות למתן סעד לכל נזקק, התקשתה להשלים עם נזקקותה שלה, התקשתה להרפות ולהסמך על ידים מטפלות.

בשלבים נפרדה מהעולם, מין פרידה מתמשכת, התפוגגות.

ענת ועמרי, משפחה יקרה. כל פרידה מחבר היא צער משותף לקהילה, אך כשנסגר בית, בית של משפחה שהיתה בשר מבשרו של המקום הזה  75 שנים, מאז הגיעו אבא שייקה ואחותו תמר לרמת יוחנן, הצער גדול שבעתיים. צר לנו על רותי צער רב, הרבה יופי הביאה למקום הזה, שיהיה לתמיד ביתכם.

ליקטה מהארכיון ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    רותי שוחטוביץ ז"ל

     

    בת מלכה והרשל וולפזון

    נולדה: בי"ד באדר א' תרפ"א 22.2.1921

    פילדלפיה – ארה"ב

     

    הגיעה לרמת יוחנן 1947

    נשואה לישעיהו

    אמא לענת ועמרי

     

    נפטרה: ח' בסיון תשע"ה  26.5.2015

    בת 94 במותה 

    יהי זכרה ברוך

  • ליידי – אביטל רייזנר

    ליידי.

    רותי הייתה ליידי.

    לא, לא הייתי קרובה אליה , אבל דמותה תמיד סיקרנה  אותי.  אני רק הסתכלתי עליה מהצד.

    זקופה כתמר, משדרת אצילות וריחוק .טוב טעם נדיר ,פרפקציוניזם. כך תמיד קלטתי אותה.

    האם מקרי הוא שהתעקשה על מקצוע הקוסמטיקה שעיקרו ייפוי והחלקה, בחברה שבשנים ההן נחשפה לנזקי השמש ?

    האם מעוררת הפתעה היא העובדה  שגינתה של רותי הייתה היפה בגינות? ששם כמעט תמיד יכולת למצוא אותה. אני ממש בטוחה שהיא ידעה שאצל הפרחים יש כלל ברור אחד: אם אוהבים, דואגים ומטפלים בהם, הם תמיד יחזירו חיוך מדהים של יופי.

    ראיתי מהצד גם את אהבתה הנוספת: ספרים.  ספרים באנגלית שהייתה דואגת שתמיד יהיו לצידה. ספרים, אני כמעט חותמת שהאמינה, הם המרחיבים ,מעשירים ומביאים אליך את מגוון הענק של הנוף האנושי.

    אישה של פרטיות.

    נדמה לי שאף פעם לא הייתה ממש כאן. מעולם לא התבטאה בפומבי בענייני המקום, ואלו שעימם קיימה קשר היו מתי מעט: בעיקר דוברי אנגלית שמולדתם –מולדתה. בפינה בחדר האוכל ניתן היה לספור אותם על יד אחת. 

    אני חושבת שאישיותה העצמאית היא שמשכה את תשומת ליבי. ניסיתי פעם או פעמיים להתקרב אליה ואני מודה שלא הצלחתי. הגבולות היו ברורים- אין כניסה למרחב האישי.

    אירוע קטן אחד בינינו ,ריגש אותי. היה זה כשביקשתי אותה לסדר ולקשט את מגשי האוכל בחתונת בני. טוב טעמה ויחודיותה ,שורטטו על המגשים. את אור עיניה לתודתי, אהבתי.

    בשנים האחרונות השתוחחה לאט קומתה. מהצד נדמה היה לי שבאנרגיות שנותרו לה, ניסתה לא לוותר, להתרומם . להישאר אסטתית בכל יציאה אל המרחב הציבורי. 

    וכאן, אני באה אל ענת , בתה.

    לא לעיתים קרובות אתה מוצא טוטליות כזו של התמסרות. לא כל יום אתה משתאה לנתינה הזו של בת לאימה. לא היה ולו יום שישי אחד, שבו לא פגשתי את ענת, מלווה את אמא רותי לחדר אוכל, לקניות, לכל מקום שנדרש. אני יודעת שלא וויתרה על אף יום לבוא מבחוץ , להיות איתה ולצידה.

    שיחות היו ביני ובין ענת על מערכות יחסים בין הורים לילדיהם וכשאני מנסה למקד עצמי ברושם שהשאירה בי ענת בטיפולה באמה, אני מגיעה אל המילים :הערכה אדירה, השתאות מגדלות הנפש.

    אזכור את רותי., חיבוק לענת ומשפחתה.

    אביטל.

  • אמא אהובה כל כך – ענת

    אמא אהובה כל כך – ענת

    בימים האחרונים היינו איתך, כמו תמיד: נשמנו איתך את האחיזה בחיים וביקשנו איתך להמשיך הלאה ללא צער וסבל.

    ימיך האחרונים היו הנחישות והעצמה שאפיינו את חייך מיום לידתך.

    היית ילדה בודדה ללא תשומת לב, בלי טיפול ויחס חם ואוהב.

    נאלצת עם אחיך הצעיר להיגרר אחרי אבא שלא הצליח לפרנס אתכם ולדאוג לכם.

    אמך נפטרה כשהיית בת 9 לאחר שהיתה חולה שנים רבות ונבצר ממנה להיות אוהבת ומכוונת. היתה טרודה בעצמה ובמאבק על בריאותה.

    אַת אמא הדרכת וכיוונת את עצמך לגדול עם אחריות לאביך בנסיונות לעבוד ולפרנס חמישה ילדים.

    את סיגלת לעצמך דרכים ללמוד ולצייר. 

    למדת את מדעי התזונה, הצטרפת לגרעין ציוני, יחידה ממשפחתך, ועמו עלית ארצה.

    ביצעת עבודות חקלאיות קשות בגליל, בחריש הלילי, כשאת לבד נלחמת בזאבים ושועלים שרקדו סביבך.

    היית לנו אמא אוהבת ומסורה לצד מילוי תפקידים רבים במשק.

    זכינו להתגאות במעשי כישרונותיך המקשטים את הפעוטון וגן רימון.

    התחפושות שלנו בפורים היו "הכי" בעבודת יד עמלנית עד הפרט האחרון. 

    פקחנו עיניים נרגשות בכל בוקר של יום הולדת כשאנחנו מוקפים בפרחים ומתנות קטנות מלאכת מחשבת.

    העוגות שאפית היו ציור של ידע הקפדה וטעם משגע.

    המאכלים שבישלת, ההגשה מלאת הדמיון והיופי היו עוד משלמות כישרונך.

    היושר והצדק היו יסודות לנתינה אינסופית למשק ולנו.

    בצניעות ובתשומת לב רגישה רצית לשמח את מי שנראה לך בודד, וכך לאורך שנים רבות את הכנת שי קטן ואני כתבתי את הברכות ויחד הבאנו המון אהבה.

    אמא אהובה כל כך:

    לנו ולנכדים שפעת בטוב. לצד אלה היו גם תקופות שלך היה קשה. רק רצינו לעזור ולתת משלנו עוד זוית וטעם לחייך.

    סיפרת לי המון על הספרים שקראת עד לפני זמן לא רב. קראת המון וידעת הרבה ואני זכיתי לספוג ממך.

    בתמונות שציירת לאורך חייך ראינו את היופי, הייחודיות והדקויות של הנוף והאדם.

    השארת לנו עולם עשיר בצבעי חיים, בערכים ובנחישות לעשות תמיד הכל והכי טוב בזכות עצמנו ולא בהשוואה לאחר.

    נפרדים ממך בהתפעלות.

    נמשיך ונהיה קרובים.

    את כל כך אהובה.

  • פנים של שמחה וקמטים של חיוך- תום

    פנים של שמחה וקמטים של חיוך – תום השרוני* – 

    תמיד הסתכלת על הכל מתוך ציור.

    כשהיינו מטיילים איתך תמיד הראית לנו דברים יפים של החיים: עצים, פרחים, ילדים מתרוצצים וחיות בפינת החי. היית מצביעה ובתנועות ידך כאילו כבר משכת את המכחול על הבד.

    סבתא רותי אהובה, אסטטיקה ואלגנטיות, עם הגינה הכי יפה בקיבוץ עם פרחים ופירות ועץ אבוקדו הכי גבוה במזרח התיכון. פראית ומבולגנת אבל תמיד פורחת וירוקה עם פינות ציוריות ובלי פיסת אדמה שחורה.

    חלון קטן לנפשך הסוערת עם בית וילדות קשים, לא ברורים, אבל מעליהם בנית חיים ושפע וירוק ופריחה בכל הצבעים.

    עד לא מזמן, בשנות ה- 90 לחייך, בעשור העשירי, עוד היית יוצאת לטפל ולעשב, לשתול ולגזום כי מי שיעבור ויסתכל ישמח, יחייך.

    כששאלתי אותך לפני כמה שנים למה הפסקת לצייר? הסברת לי שקשה לך למשוך את היד בתנועה אחת זורמת.

    הראית לי איך להסתכל סביב ומה יהיה הציור אם זה בטבע, על התנגשות הצבעים זה בזה, הטבעי מול המלאכותי. אבל עם אנשים זה היה הכי מרתק. "תראה את הסנטר שלו, את השיער שלה, איך האזניים גדולות מהאף, נמוכות בגובה הלסת… להוא אין בכלל צוואר, ראשו מונח על כתפיו. שפתיה עבות, כמעט נוגעות באף, עיניה יפות, רחוקות זו מזו ועוד, ועוד…

    לפעמים כשאני אומר לאשתי: תראי אותו, אין לו שפתיים, ותראי את ההיא: אצלה הצד והחזית באותו הרוחב. היא אומרת לי שאני תמיד מסתכל על הפגמים ואני חושב לעצמי, מה פתאום?? מפה מתחיל הציור.

    תמיד ספרת לי עד כמה את אוהבת תינוקות, הם הדבר הכי יפה בעולם כי הם הדבר הכי מצחיק  עם הבעות פנים שמחות וקווי מתאר זורמים ומלאים כמו שאהבת לצייר, ללכוד את השלם ובתוכו כמה מאפייני חיים.

    היום, שיש לי תינוק, אני חושב: מה היית רואה בו ואיך היית מציירת אותו? את הבלורית הזהובה והסנטר שבקושי בולט מהצוואר, או באורי שמכוסה גלי תלתלים שמתנדנדים הלוך ושוב. את אלָה עם הפנים הדעתניות וההחלטיות או לייה, שכנראה אליה הגיעה כל האומנות שהיתה בך, שומעת ספורים ומיד הולכת לצייר אותם…

    סבתא רותי, פנים של שמחה וקמטים של חיוך.

    *תום הוא בנה של ענת, נכדם של רותי ושייקה שוחטוביץ

  • כשהיה אך אחרת- ראובן עזריאלי

    כְּשֶׁהָיָה אַךְ אֲחֶרֶת

          לזכרה של רותי שוחטוביץ ז"ל

    הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה  אֲבָל אֲחֶרֶת

    פָּנִים אוֹתָן לֹא אֶפְגֹּשׁ שׁוּב בַּדֶרֶךְ,

    דְּמֻיּוֹת שֶׁהָיוּ מְאוֹשׁיוֹת הֶחָצֵר

    קוֹלָם, חִיּוּכָם, בֵּנֵינוּ חָסֵר.

    בְּשִׁיפְעַת פֵּירוֹתָיו הַקַּיִץ הִגִּיעַ

    תְּמוּנַת הַהוֹלֵךְ בְּזִכרוֹנֵנוּ תּוֹפִיעַ

    צְלִיל קוֹלוֹ מְהַדְהֵד בְּאָזְנֵנוּ פִּתְאוֹם 

    בָּא, נֶעֱלַם, בְּהָקִיץ,  בַּחֲלוֹם.

    שֶׁמֶץ חִיּוּךְ, גַּעְגּוּעַ צוֹרֵב

    בָּא לְלֹא אַזְהָרָה וְצוֹבֵט בַּלֵּב,

    אֲהוּבֵינוּ אִתָּנוּ אֲבָל אֵינָם 

    בְּמַתְּנַת שְׁנוֹתֵינוּ אִתָּם נְנוּחַם.

    201575   ראובן עזריאלי

  • פרידה מחברה- שירלי עזרן

    פרידה מחברה – שירלי עזרן

    באנו להפרד מחברתנו היקרה רותי.

    אני רוצה לספר לכם איך רותי נכנסה לי אל הלב, איך הפכנו לחברות שהשנים הרבות המפרידות בינינו אינן מפריעות לחברות שלנו.

    בהתחלה פגשתי אשה קצת קשה, שלא נתנה לי בקלות להתקרב אליה. אך לאחר זמן מה רכשתי קצת את אמונה והתחברנו בקשר עמוק שקשה לתאר במלים.

    גיליתי אשה מדהימה שעברה חיים לא פשוטים ועם כל זה לא ויתרה לעצמה אפילו במעט בעשייה ובדוגמא האישית.

    לאט, לאט ירדו החומות בינינו ושיחות הנפש שלנו נסתיימו בהמון אהבה, הערכה ואיכפתיות. דברנו על נושאים אישיים ורותי תמיד נתנה עצה טובה והכל באהבה גדולה.

    רותי שיתפה אותי בפחדיה ובשמחות, בגאווה הגדולה שלה על ילדיה, ענת ועמרי, והנכדים שכל כך היתה גאה בהם.

    למדתי מרותי מה כוחה של אהבה ללא תנאי, איך להעריך ולהוקיר את הטוב בסביבתנו, לראות את היופי בכל דבר ולהקשיב לסביבה שלנו. רותי היתה אומנית בנשמתה.

    זכיתי להכיר אשה גדולה ומדהימה שתחסר לי מאד.

    רותי יקרה – נוחי בשלום על משכבך,

    משפחה יקרה – שלא תדעו עוד צער.