רחל מספרת על עצמה, 1980
נולדתי בלבוב. אבי היה מרוסיה, היה לו בית דפוס וגם כרכיה שכרכה ספרים מיוחדים. אמא הייתה עקרת בית. היה לי גם אח. למדתי בבית ספר ממשלתי אוסטרי ואח"כ בגימנסיה פולנית. בגיל 15 הצטרפתי לאגודת צופים "השומר". הפעילות כללה טיולים, לימוד עברית וידיעת פלשתינה – ארץ ישראל. נוסף ללימודים בגימנסיה, למדנו אחי ואני עברית בעיקר – תנ"ך ע"י "מלמדים" וע"י מורה צעיר שלימד אותנו עברית מדוברת.
הרגשתי אנטישמיות מילדות, עוד בזמן לימודי בביה"ס ובגימנסיה. גם הוציאו – אותי מבית הספר בגלל "המגן דוד" שענדתי. כאשר לבוב עברה לפולנים, הם ערכו פרעות ביהודים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפרעות היו בעיקר בשכונות יהודיות דתיות ועניות. הפולנים גם שרפו בתי יהודים. אני ועוד חברים מהצופים אספנו בגדים לטובת אלה שבתיהם נשרפו. סטודנטים פולנים נהגו בניבזות באותו ליל פרעות, הם נכנסו לבתי היהודים והכריחו את הצעירים לנשק את מגפיהם. אחרי פרעות אלה, הקימו יהודי לבוב גימנסיה עברית וכמובן רק בעלי יכולת יכלו ללמוד שם.
בקן "השומר הצעיר" הייתי מדריכה של שתי קבוצות. הכוונה עליה לארץ להיות חקלאים. הג'וינט עזר הרבה מאוד אחרי הפרעות וגם קבלנו בגדים מיהודי ארצות הברית ואנו, חברי "שומר" לבשנו אותם. הכשרה החקלאית קבלתי יחד עם עוד קבוצת השומר הצעיר, בכפר כשעבדתי בהוצאת תפוחי אדמה. ההכשרה החקלאית היתה בתקופת החופשה מלימודים. אחרי מאורעות תל חי, הוחלט לזרז את הנסיעה לארץ ישראל. לנסיעה לארץ. השתמשתי בכסף, אשר הורי חסכו בשבילי לנדוניה. הקבוצה שלנו (יחד עם דוליק הורביץ) הלכה לביתניה עלית. ירדנו בחוף יפו, היינו חלוצי העלייה השלישית. שהינו שבועיים בתל אביב. נסענו ברכבת לעפולה, חיכתה לנו עגלה ממרחביה ובעגלה שמנו חפצינו והלכנו ברגל דרך מסחה (כפר תבור). והגענו לבית גן (ע"י יבנאל). שם נחנו עד שיסדרו מקום עבודתנו. הייתי שומרת לילה ובאותו לילה היתה התנפלות ערבים ושמעתי יריות. מקום עבודה שלנו היה ביתניה עלית. למטה היתה חווה של פיק"א: "ביתניה תחתית" ולכן קראנו את מקומנו מעל הכנרת בשם "ביתניה עילית". היינו 6 בנות ובערך 20 בחורים. עבדנו בקטע כביש שרונה בית גן. שם היתה ירידה חזקה ואנו סללנו את קטע כביש זה. ימים ראשונים שכבנו בלילה על אדמה עד שהביאו מיטות, ואחרי זמן מה הבאנו אהלים. סבלנו שם ממלריה ומפרונקלים. תקופת "ביתניה עלית" הייתה קשה מאוד גם במובן חברתי וגם במובן הכלכלי. שם איבדנו חבר שמו היה דב (ברוניק) אופר שהיה בכ"ח שלנו בלכתו לטבריה. הוא חזר מטבריה והגיע בלילה ל"ביתניה תחתית". שם היו חברים שלנו מה"שומר הצעיר". החבר אופר התעקש להמשיך לעלות ל"ביתניה עלית" בלילה ובדרך נהרג ע"י ערבים. כשבא מאיר יערי אסף את כולנו באהל כעין "רבי" האוסף את חסידיו. הוא השתלט על חיינו. ב"ביתניה עלית" היה גם דוליק (דוד) הורביץ, שהיה ב"השומר" בלבוב. הוא היה איש עליז. באחד הימים אמר לי דוליק": רחל, מאיר יערי ספר לי, כי אני דוליק, מפחד ממאיר יערי לפי שאת ספרת לו". ואני אף פעם לא דברתי עם מאיר יערי. יש הרבה מה לספר על תקופת ביתניה ועל השתלטות מאיר יערי. בגלל סיבות אלה עזבתי את ביתניה עלית, (לא יכולתי לסבול את אווירת ביתניה שלא היתה שם שמחת חיים ועסקו יותר בפרוד, ובנטישה). הלכתי לכביש טבריה – צמח. עבדתי במטבח ובכביש. עבדתי בכביש חדשים אחדים ואח"כ עברתי למחנה ששם התרכזו חברי ה"שומר הצעיר", בכביש חיפה-ג'דה. בכביש עבדתי במילוי סלים של חצץ, בניפוץ חצץ ובמטבח. זאת הייתה תקופה קשה מאוד בחיינו, בחיפה-ג'דה היה ה"מנהיג" אבא חושי.
היו צריכים להעיר את הבחורים לעבודה. מאיר יערי הגיע לחיפה -ג'דה. מאיר יערי התחיל לחרחר בין החברים. אבא חושי עזב את הכביש ועבר לחיפה. מאיר יערי נשאר בכביש והחל להשתלט על החברה.
הוא הכניס סלקציה של חברים וערך רשימה להוצאת חברים מהמחנה. בסופו של דבר סלקו את מאיר יערי. כאשר רצה לסלק אותי, אמרתי לו שלא אעזוב. אני זוכרת את הלילה, כאשר צלצלו לאסיפה. ובאסיפה זו סלקו את מאיר יערי מהכביש. בכביש היה גם מושקו הלנברג. ושם הכרתיו. בדרך כלל היו ערבי הווי שמחים בכביש וגם פעולות תרבות.
לבית אלפא הגעתי עם החברים הראשונים. ושם גם נוצרו הקשרים עם מושקו. בזמן הראשון לבית אלפא עזבתי את בית אלפא ועבדתי במקומות שונים: בקסטינה (באר טוביה) הייתה גם משקה קרניאל, בגן שמואל, בירושלים וחזרתי לבית אלפא ושם נוצרו הקשרים עם מושקו הלנברג. בשנת 1927 נולדה – רינה. במשך הזמן חליתי ולא יכולתי לעבוד. בשנה הראשונה עבדתי בהוצאת קנים של כותנה, שהשאירו הערבים.
למדתי תפירה ועבדתי במחסן הבגדים. אורי נולד ב-1937. באחד הימים קבלתי דף מטעם ה"שומר הצעיר" ובו להצטרף ל"שומר הצעיר". אחד הסעיפים בשאלון היה – הכרה ברוסיה כמולדת שנייה. התנגדתי ל"שומר הצעיר" והצטרפתי לצדו של אפרים רייזנר, כחברה במפא"י. כאשר חזרתי מביה"ח עם אורי בשנת 1937, חברות וחברים מה "שומר הצעיר" אמרו לי מזל טוב. התחיל הסכסוך המפלגתי. אעפ"י שמושקו לא היה נתון בסכסוך המפלגתי – אני החלטתי לעזוב את בית אלפא. בזמן העברה מושקו לא היה בבית. אני שמחתי לעזוב את בית אלפא. הורי הגיעו ארצה בשנות השלושים. אבי הביא מכונות דפוס וכריכיה, אבל לא הצליח להקים מפעל.
הורי בהתחלה היו אצל אחי בחדרה. ההורים הגיעו אלי לבית אלפא ועברו איתנו לרמת יוחנן. מושקו הגיע לרמת יוחנן כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1940 בחזרו בתנאים קשים מרומניה.
בבואנו לרמת יוחנן, התרשמתי לטובה. מזג האוויר קריר והשדות והכרמל השפיעו עלי לטובה. התחלתי לעבוד במחסן הבגדים עם חיה הלפרין.
בזמן הראשון הייתי מתעוררת ובוכה אף על פי כי רציתי לשכוח את בית אלפא. ואת האיבה שהיתה בשנים האחרונות. מהרגע הראשון שבאתי לרמת יוחנן הייתי מאושרת.
ברמת יוחנן עבדתי במחסן הבגדים ועסקתי בקניות עבור המחסן. עבדתי במטבח, אבל רוב הזמן עבדתי במחסן הבגדים, בתפירה. עוד הרבה שנים עבדתי בתפירה.
הייתי חברה בועדת התרבות, בועדת השיכון. בשנים האחרונות אני חולה ואינני מסוגלת לעבוד, עברתי ניתוחים אחדים, וקשה לי גם לקרוא בגלל עיניים כואבות.
רחל מספרת על עצמה, 1980
