פרידה מרינה רון ז"ל
ליל מסיבת פורים, החגיגה כבר נגמרה, האורות כבו, התחפושות הוסרו, וכשאשמורת תיכונה נשקה לשלישית, הלכה רינה לעולמה, בשקט, בקרן זוית, הרחק מתרועת הפסטיבלים. ורינה- היא הרי אחת ממלכות התחפושות ברמת יוחנן. בימים שאמהות עוד תפרו אותן במו ידיהן, היו התחפושות של ילדיה מן המרהיבות והיצירתיות שנראו כאן. ולא תהיינה עוד כאלה, גם אם תהיינה אחרות, כי במותה של רינה עבר מן העולם עולם שלם ומגוון של מעשה ותבונת כפיים שהיו שלה ובדמותה, ובדמות נוף ילדותה ונעוריה ובגרותה.
רינה נולדה בשלהי 1933, בעמק יפה בין כרמים ושדות, בת שנייה לברכה וחיים בבלי, אנשי העלייה השלישית, ממייסדי קיבוץ גניגר. אביה איש תנועה פעיל שעוד בחו"ל עסק בארגון נוער ציוני לעלייה והגשמה. כאן, בארץ, היה למזכיר "חבר הקבוצות" ומכאן יצא לליטא וללטביה כשליח עלייה בתנועת גורדוניה. הוא היה חקלאי מומחה, ממניחי היסוד לענף גידולי השדה בארץ וככזה אף נשא במשרה רמה במשרד החקלאות. אמה היתה מטפלת, מחסנאית ותופרת בקיבוץ.
באווירה זו, של בריאת מציאות חדשה בארץ ישראל ובניית קיבוץ, חברה ותרבות, תוך מגויסות מוחלטת ושלמה למשימות לאומיות וקיבוציות, גדלו רינה ואחותה הבכירה תמר. ילדות "צברית" שהכתיבה במידה רבה את דרכן ובחירותיהן שלהן בבגרותן.
בשל מחסור בבתי מגורים וצפיפות יתר בחדרי הילדים נאלצה רינה לגור בחדר ההורים מספר שנים. לא היה זה לשביעות רצונה. היא חשה כמי שמחמיצה את ההווי שנוצר בבית הילדים ולפיכך בכל פעם שילד נסע לחופשה היא עברה ללון במיטתו.
עד כתה י"א למדה רינה במשק, בכתה י"ב התקבצו לראשונה תלמידים ממספר קיבוצים ללמוד יחד בכתה מקובצת, תחילה בירושלים ואח"כ בבית ברל. הם למדו שם בנוסף למקצועות הלימוד המקובלים גם את לימודי ה"תנועה" – התחנכו להיות הממשיכים…
כשהגיעה עת צבא, התגייסה כרבים מחבריה לנח"ל ומיד לאחר הטירונות הלכה עם חמש מחברותיה לקורס מ"כיות. בסיומו ביקשה ללכת להיות מכי"ת בהיאחזויות. היא נשלחה לנח"ל עוז, היאחזות בגבול רצועת עזה, עליה פיקד אז יובל לוי מרמת יוחנן. אח"כ עברה ל"משלט 86" שבגבול הירדני, שיהפוך עם האזרוח להיות קיבוץ מגל. שם פגשה בדליה, יבור דהיום, ובמיכאל ישראלי.
עם השחרור חזרה לגניגר. היא נכנסה לעבודה בחדר האוכל ואחרי שנה נשלחה לקורס לבישול בתל אביב. בקיץ שמשה כמבשלת במחנות הקיץ של התנועה. בתנאים הקשים של היער הפעילה את כישוריה ודאגה לאוכל מזין לכל משתתפי המחנות, מחזור אחר מחזור. ולמרות כל זאת, כשחזרה למשק נאלצה להתמודד עם חשדנות המבשלות הותיקות שחששו שהיא לא די מתמצאת…
רינה עברה לעבוד ברפת. בכל העבודות הקשות שענף זה מזמן. עם נישואיה לעזרא, ובהצטרפותו אליה לגניגר, עבדו שניהם ביחד ברפת.
כנהוג באותם הימים – כששני בני משקים שונים נישאו, הם חלקו את תקופת הנישואים הראשונה בין שני הקיבוצים. לכן, כעבור זמן מה עברו רינה ועזרא לרמת יוחנן. כאן, למרות אי הנחת מהמעבר וארבע השנים בהן סרבה להתקבל לחברות, התערתה רינה בכל רמ"ח ושס"ה והפכה להיות דמות מרכזית ומשמעותית ברמת יוחנן, כאן בנתה עם עזרא משפחה, כאן גידלה חמישה ילדים, כאן זכתה לנכדים רבים רבים ולשני נינים.
את ההזדהות עם צורת החיים, את ההתגייסות לכל משימה ואת כשרונותיה המרובים הביאה איתה רינה מבית אבא-אמא, מקיבוץ גניגר החלוצי ומרוח התקופה בה גדלה ובגרה.
במשך כמעט ששה עשורי חיים ברמה לא היה תחום שלא התנסתה ותרמה בו ואין עשייה שלא יכלה לה: בבית התינוקות, בגן הילדים, במכבסה, במטבח, באקונומיה… בד בבד נשאה שנים בעול ריכוז וחברות בועדות: רכזה שנים את ועדת ההשתלמויות, את ועדת החתונות, ועדת נסיעות לחו"ל, את ועדת החינוך לגיל הבוגר, ובשעת משבר אף התנדבה להיות סדרנית עבודה. היא היתה משרתת ציבור מן הסוג המסור ביותר, אם בניהול חיי היום יום בקיבוץ, ואם בחיי החברה, החינוך והתרבות. אשת חיל!
ב-1963 יצאה ללמוד הוראה ב"אורנים" ובמקביל למדה ב"יד נתן" את נושא "כלכלת הבית". היא נכנסה לעבודה בבית הספר במקצועות אותם למדה. היא הנחילה מכישרונותיה וידיעותיה לתלמידים ולתלמידות, הקנתה מיומנויות בסיסיות בכלכלת הבית, בבישול ואפייה, בתפירה וברקמה, תוך התייחסות מעמיקה לתהליכים, להבנה וללמידה, לשיתוף פעולה, ולרצינות למקצועות האלה, כמו לכל תחום למידה אחר. אין תלמיד שלא זוכר את טעמן של עוגיות אזני המן שכל התלמידים, שנה אחר שנה, הכינו עם רינה בחדר כלכלת בית.
ב-1981 ירדו עזרא רינה וטפם דרומה, לשנת שירות בקיבוץ הצעיר יהל שבערבה. הפעם השליחות היא משפחתית, שליחות של חלוצים בני חלוצים, העושים כמעשה אבותיהם וכסימן לבניהם.
ב-1984 קבלה רינה מאיילת יניב את ניהול בית הספר היסודי "גוש זבולון" והתמידה בכך כעשור, זאת במקביל לעבודת ההוראה שבה המשיכה עד שנת 2000.
את הכישרונות והחריצות העמידה רינה גם לרשות הקהילה ברמת יוחנן, במיוחד לעת מועד וחג: ברקיחת חרוסת לפסח ובאפיית אזני המן לפורים, בקליעת מחזיקים לארבעת המינים מעלעלי תמרים בסוכות, בתפירת תלבושות להצגות ותחפושות לפורים ובהדרכת ילדים במלאכות יד בימי היצירה בחופש הגדול. תלבושות העומר וחג המים שעיצבה ביחד עם לאה ברגשטיין וביצעה במו ידיה למן יצירת הגזרות ובחירת הבדים ועד התפר האחרון, הן אוצר של ממש, המשמש גם כיום את הרקדניות ומהווה מורה דרך לתופרות הממשיכות את דרכה.
ובין כל העיסוקים, השד יודע מאין נמצא לה הזמן, עסקה רינה כתחביב במלאכות יד והגיעה בהן להישגים, מעל ומעבר למלאכת חובבים. מעשה הטלאים בו התעמקה שילב מיומנות טכנית עם יצירת מרקמים ושילובים אומנותיים מרהיבים. היא היתה פעילה באגודה הישראלית למעשה טלאים ובמסגרתה הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל.
פעילה, פעילה, פעילה, כל עוד אפשרו לה כוחותיה.
שנותיה האחרונות של רינה לא היטיבו עמה. עצוב היה לראותה, כלשונה של נעמי שמר, ב"ימי סגריר, ימי רפיון ידיים". ועזרא?- כשמו כן הוא – עזר כנגד. היה נוגע ללב ומעורר השתאות לראותו מתמסר ומסייע שנים ארוכות בבית, וכשלא ניתן עוד, מלווה וסועד בשנת שהותה ב"חמדת אבות".
לכולכם – עזרא, תמר, דלית, עמית, נטע, יוחאי ורעות, נכדים ונינים- בכל אחד מכם הותירה אמא-סבתא רינה הרבה ממי שהיתה, וגם במקום הזה, הטבוע בחותמה: חותם של צבע וטעם ויופי. אם "כולנו רקמה אנושית", אזי לרינה היה חלק חשוב בבחירת הצבעים וטווית החוטים וצר לנו על הסתלקותה מאוד מאוד.
ליקטה מהארכיון, ערכה, וכתבה: נורית פיינשטיין