רינה רון

קטע שכתבה והקריאה תמר לכבוד אחותה היחידה רינה ז"ל, 

ביום הולדתה ה- 70 מהמשפחה הקטנה והאוהבת, משפחת בּבלי.

אחותי הקטנה והיחידה:

ביום זה הסתכלי סביבך וראי את שטיח הטלאים ממנו יצרת מעשה פלאים.

פיסת הטלאי הראשונה, בחום וירוק: אמא ואבא וגניגר. הפלחה השורשים, הגזע והנוף שנתנו לך את הבסיס, היציבות, את התרבות ושאר הרוח והערכים והרי הם את.

פיסת הטלאי השניה  בוורוד, הילדה "הנבונה והשקדנית", כמו שאמא אמרה עליך: תלמידה טובה, ילדה טובה, חרוצה ואחראית, גאוות הורינו.

במעטה של תכלת ולבן נכנסת לחופה וצרפת לנו את הטלאי – עזרא. 

כמה יציבות, חוסן ומשענת בטוחה באו איתו. כשמו כן הוא.

אדום כתום, כחול וצהוב ושאר גווני הקשת הם עוד ילד ועוד ילדה ועוד ילד ועוד ילדה… טלאים פועים, מתנה אחרי מתנה.

בין הריון ללידה "הנבונה והשקדנית" את יוצאת ללמוד ומוסיפה טלאים לתמונה – הוראה, תבונת כפים, ומקצועיות וכשצריך – גם מנהלת.

אל שטיח הטלאים מצטרפים בכל צבעי הקשת הנכדים (והיום גם הנינים) הממלאים את הבית באור שמח.

אכן, שטיח פלאים לתיפארה. 

וכך ראינו אותך, וכך אזכור אותך.

תמר גביש (בבלי)

הוקרא בלוויתה של רינה רון 27/03/2016

אמא – עמית                                                                      

עוד זמן קצר יגמרו ההספדים ,יושלם הטקס , ישפך העפר מן הדליים על ארונך, עליו יערמו האבנים ועליהם יונחו הפרחים. אז נעמוד עוד כמה רגעים לפני שנלך, מקווים שלא אותך השארנו בין הרגבים  רק את גופך, שסוף סוף השתחררת מהגוף הזה שכבר כמעט שני עשורים היה לך לכלא שהפך לצינוק. 

בא תינוק לעולם ומעיניו נשקף בלבול ותהייה כמי שנחת בארץ מוזרה והוא עוד ב-מאין ולא ברור לו ה-לאן ובוודאי לא איך. אז אמו מאמצת אותו אליה ובכך משרישה אותו בגופו, מזינה אותו וכך הוא גדל ומותח את גופו למידותיו. בילדותו ונעוריו בשמחה, עצב, טיפשות, וכאב הוא מלמד את גופו לנוע ולגדול כך שיתאים לו לצרכיו, אז הוא מרהיב ביופיו ותנועותיו והוא קורא לעצמו ולגופו "אני". בחלוף השנים בינתו גדלה, אך קלות רגליו מואטת, צעדיו כבדים קומתו אולי שחה והוא מתחיל לבדל את עצמו מגופו. האני הוא בסדר רק הגוף כבר לא, עד שבסוף המרוץ כבר ניתן להיפרד מהגוף שבל, ללא חרטה וללא געגוע. 

אך לך, אמא, זימן הגורל תפנית אכזרית ודרך הגוף פגע לך בראש לאט לאט בהתחלה מבלי שנשים לב: אותה ערנות, חדות ורגישות שאפינו את כל מעשיך והווייתך, מה שאפשר לך לתת מענה לצורך לפני שעלתה הבקשה. שגרם לך לשים את צרכיו של האחר לפני צרכייך שלך, אשר בגללו  למרות חוזקך היית מאוד פגיעה. כל זה בתהליך הדרגתי התכסה בדוק של אפטיה.

לאחר מכן נפגעה השליטה בידיים. אותן ידי אומן שהטיבו כל כך לרקום, לתפור, לסרוג, לגזור, להוריד גזרה, לאפות, לקלוף לפלח אשכוליות לשימורי קופסאות ידיים אלו מאנו לעשות את עבודתן באותה מיומנות ודייקנות. 

לאחר מכן היוזמה נעלמה ומכל הפעלתנות והיצירתיות הבלתי נדלים נשאר בהייה במרקע ואכילת ממתקים.

לפני כמעט שנה ביום העצמאות התעצמה הענישה ושותק חצי גופך השמאלי וקירות כלאך סגרו עליך עד כאב. יותר לא יכולת לנוע והדיבור כמעט ניטל ממך לחלוטין ובחודשים האחרונים הביטוי הדומיננטי ביותר שיצא ממך היה בכי שאינו ניתן לשליטה. ובא פורים החג שבילדותנו, לפחות בעינינו, היה שיא של יצירה בתחפושות מושקעות ועשויות ללא רבב, זמן שגם לא פעם היה גשר בינך ובין סבתא ודרך התחפושות והעבודה המשותפת עליהן הצלחתן לגשר על מחלוקות. ואני יכול לזכור את תחפושת הטייס, והאסיקימוסי ורובין הוד ונפוליון ודויד הנער ואת דלית כטייגר לילי ואסקימוסית ויפנית ועוד תחפושות רבות להצגות הכיתה בפורים של הילדים, ואחרי זה את אחי הקטנים בתחפושות בלי לוותר על היופי, האוטנטיות וגם הנוחות, כי צריך שיהיה נוח כי הולכים ומשחקים בזה כמה ימים. האמת, שתמיד זה היה משמש גם כמה דורות.

כמה מתאים שהזמן הזה הוא הזמן בו קרס גופך שנהיה לך לצינוק ושנפשך תצא לה לחופשי. אנחנו פה נייחל לשכוח את אחרית ימייך ונרצה לזכור אותך בימי תפארתך ונספר לנינייך ונכדיך, שלא יכולים לזכור אותך, רצה כאיילה שלוחה לבית הילדים באזעקה שפתחה את מלחמת ששת הימים. לימים יתברר שבכלל היית בהריון אז עם נטע, או איך היית יושבת ושרה לי שרים לפני השינה בהשכבה ואני הייתי מבקש את זה בריפיט כמו שבני היום דורש זאת ממני מהאיפון. או איך ביום עצמאות אחד שהייתה בו עמדת קליעה למטרה ברובה אויר פתאום הפתעת ביכולת הקליעה אם אני לא טועה אז התברר שהיית מדריכת קליעה. כולנו נזכור את שולחן יום ההולדת שהיה מחכה לנו ע"י המיטה בבית הילדים בבוקר יום ההולדת כמובן בתאריך העברי.

את ההשקעה בשומשומיות ושאר ממתקי הפירות המיובשים בט"ו בשבט. את קליעת הלולבים לסוכות שהייתה מומחיות, שקבלת מאביך שהיה בנו של הרב, שבימי ילדותנו הייתה רק לך. נזכור גם את שלל התפקידים שמלאת: אקונומית, מרכזת חינוך, מנהלת בית ספר, מורה לתפירה וכלכלת בית דברים שנהיו מוסדות בתקופתך. אך יותר מכל אני חושב שהרושם עלי היה זה שלבית תמיד היו מגיעים אנשים להתייעץ איתך ועם אבא בכל מיני נושאים רבים מהם בכלל נושאים חברתיים שאיך שהוא תמיד הייתם מעורבים ופעילים. אצלי כילד הייתה תחושה שאת ואבא הייתם מין ציר כזה שסביבו הסתובבו הרבה דברים והייתם גם המקום של ה"בסדר" ושל מה "שצריך ונכון".

אני חושב שחלק גדול ממרד הנעורים שלי שהתחיל מוקדם ונמשך עד גיל מאוחר היה בו ניסיון להנמיך ציפיות שאני לא אהיה מחויב להכנס לנעלים אלו אלא אוכל ללכת בדרך אחרת עצמאית, ציפייה שאף פעם לא הרגשתי שבאה ממך או מאבא אלא יותר הייתה לתחושתי קימת באווירה מסביב בגלל המחויבות והאחריות שקיימתם אתם ביום יום שלכם, ובשלל התפקידים והמטלות שלקחתם על עצמכם. מרד זה אני מניח הסב לך לא מעט כאב וייסורים ועל כך אני חש חרטה עמוקה כבר הרבה שנים.

ביום שישי האחרון  באמצע רכיבת האופנים התברר לי שאני שוב לא זוכר בדיוק את ההבדל בין נורית לכלנית ולפרג, והדמומית, שלא ראיתי השנה עד אותו יום, היא זאת שהבהירה לי את זה, כי אותה דווקא זכרתי, ונכון שאז עוד היית בחיים, אבל כבר לא יכולתי לצפות ממך לתשובה.  אז עכשיו את כבר לא בחיים, אז קחי לך חופש, ואנחנו נזכור לך את כל הדברים היפים שאהבת, עשית והיית, אישה צנועה ויפה, אמא. 

אמא – יוחאי

איך נפרדים?

איך מספרים ומסכמים חיים? בייחוד אנחנו, שכמוך, רוצים לספר הכל מההתחלה ולא להשמיט שום פרט…

אולי להפך, להתחיל מהסוף- 

להאמין ולקוות שעל אף שבימים האחרונים מצבך הדרדר, בסוף הלכת בשנתך בלי סבל וכאב.

להתנצל שלא הגעתי להיפרד בימים אלו.

לציין, בהמון תודה והערכה, את הטיפול המסור שקיבלת מכל הצוות הנפלא בחמדת אבות.

לעבור במהירות על השנים האחרונות, בהן ראינו אותך מאבדת בהדרגה את יכולותייך הגופניות והמנטליות. ברוב הזמן, אולי במידה של חסד, לא מודעת למגבלות. מבקשת להמשיך לנסוע למפגשים חברתיים ומשפחתיים, להשתתף וליצור בסדנאות טלאים ולא מבינה ואפילו כועסת עלינו ועל אבא שלא מאפשרים זאת.

לחזור להיזכר ב"תור הזהב" של היצירה שלך כשגילית והתמכרת לעבודות הקווילט – איך חקרת ולמדת טכניקות שונות ויצרת מגוון מפואר של עבודות שהקפדנות והשקדנות שלך מביאות אותן לרמות גבוהות של או∙מנות ואמנות. איך נהנית ללמד ולהעביר את הידע שלך בשיעורים ובסדנאות. ואיך לא הסתפקת ביצירה, בלימוד ובהוראה של הקווילט והיית מעורבת ומובילה בפעילות האגודה הישראלית לעבודות טלאים.

לספר על כל השנים שלימדת תפירה וכלכלת בית בבית הספר, וניהלת את בית הספר היסודי. 

מעל ומעבר להכל על היסודיות וההתמסרות שלך בלהיות אמא שלנו. איך תמיד היו בבית עוגת הגבינה והגלידה תוצרת הבית המפורסמות שלך- שבין השאר תרמו לפופולריות שלנו בין בני גילנו. איך פסטיבל פורים התחיל כל שנה חודש וחצי מראש בהוצאת המזוודות עם התחפושות, שאת חלקן עוד ירשת מהסבתות, אך את רובן תפרת בעצמך באותה ההקפדה האופיינית- שהכל יהיה מוכן ותפור לפי מידה וחס וחלילה לא תפוס בסיכות ביטחון…

יצא לי להיזכר ולספר כמה פעמים בתקופה האחרונה איך כשהיינו ילדים ונסענו איתך, רעות ואני, והיינו פוגשים מכרים שלך שלא פגשת מזמן. היית נוהגת להציג אותנו: " וזה מספר 4 וזו מספר 5…" לכאורה, לא צורה ממש מחמיאה. אבל למעשה, מה הסיכוי שאותם המכרים באמת יזכרו את השמות שלנו? ומעבר לזה הייתה באמירה הזו שלך המון גאווה, שיכולנו להרגיש אותה, על זה שיש לך חמישה ילדים. למרות שאני לא זוכר שזה נאמר במפורש, היה לנו תמיד ברור שאת ואבא מאד אוהבים את כולנו ורואים בנו את ההישגים הגדולים ביותר שלכם. את הגאווה והאהבה לנכדים ולנינים. שגם לקראת הסוף, כשהיה לך קשה לדבר, תמיד שאלת על כל אחד מהם וזכרת והתעניינת במה בדיוק הם עושים.

דלית, עמית ונטע זוכרים טוב יותר את התקופות שבהן רוב הזמן היית אתנו לבדך. כשאבא היה בלימודים ובצבא בקבע ובמילואים. הכל באותה קבלה שקטה של "דין התנועה" מתוך השלמה אמיתית עם צדקת הדרך שלא השאירה מקום לטרוניות.

כולנו חווינו את הלהיטות שלך לשמור על הקשרים עם המשפחה הקרובה יותר והקרובה פחות. הגבישים מיפתח, בני ובנות הדודים הראשונים והשניים. רותי וציפורה ומשפחותיהן, הכשרים, בני יהושע מבאר-טוביה. והחברים מגניגר. את הניסיון בכל נסיעה לתאם ביקורים. גם בזה הצבת סטנדרטים שאנחנו תמיד מרגישים שלא נוכל לשמר ולהתמיד בהם.

היחד המשפחתי של המשפחה הגרעינית שלנו, שנחווה במיוחד בטיולים, לעיתים ברחבי הארץ, אבל לרוב בטיולי השבת ברגל מהקיבוץ לגב שביער, לחפש פטריות ודגניות. לימדת אותנו להבחין ולנסות להגדיר בדיוק פרחים וציפורים, כי הרי מאד חשוב לדייק בפרטים…

אבא ואת הדגמתם לנו, ולכל מי שהכיר אתכם, מודל של שותפות, נאמנות, הורות וזוגיות למופת. אפשרתם לכל אחד ואחת מאתנו למצוא ולבחור את דרכו המיוחדת. גם כשהבחירות שלנו היו בכיוונים אחרים משלכם, תמיד הרגשנו את התמיכה והגיבוי וחוסר השיפוטיות מצדכם. ואת הקבלה של כל אחד מאתנו כמו שהוא.

וזה הזמן להיפרד אמא, ולהגיד לך כמה אני אוהב אותך, כמה אני מקווה שידעת והרגשת את זה בחייך ומקווה שעכשיו שהשלת את קליפת הגוף, את כבר לא סובלת. את רואה אותנו פה כולנו ביחד, אוהבים מחבקים ומחובקים. זוכרים אותך ומשחררים אותך להמשך דרכך.

באהבה גדולה מכולנו,

יוחאי

הפסנתר של אמא 

חוה אלברשטיין

מילים: רחל שפירא

לחן: משה וילנסקי

יש אנשים שמנגנים במפוחית, או אקורדיון, 

ואחרים בקונטרבס או חלילית או חצוצרה. 

היתה לי אמא חרוצה ובעלת דימיון, 

אשר הפליאה לנגן במכונת תפירה. 

שעות ארוכות הייתה רכונה 

על בדי הפישתן ובדי הכותנה 

וכשעייפה מעט הייתה לוחשת לי: 

"זאת לא סתם מכונה, זה הפסנתר שלי". 

תפרה חוטים דקים וסרט מלמלה, 

ושרה לה באידיש ובעברית קלה, 

"היה היה המלך, היה הייתה מלכה", 

והכלים ברקו והרצפה מורקה. 

היה היה המלך, היה היתה מלכה, 

ואמא גיהצה, כיבסה וגם אפתה. 

ועד היום הסיפורים על נסיכות ועל רוזנים 

באורח פלא מזכירים לי חצילים מטוגנים 

ובקונצרטים בהיכל על יד הבימה, 

אני שומעת הד רחוק, הד רחוק, 

של הפסנתר של אמא. 

הושמע לבקשת המשפחה בטקס הלוויה