רינה רון

12/01/1933 - 03/03/2016

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד טבת התרצ"ג

תאריך פטירה: כ"ג אדר א' התשע"ו

שם האב: חיים בבלי

שם האם: ברכה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: עזרא רון

פרידה מרינה רון ז"ל

ליל מסיבת פורים, החגיגה כבר נגמרה, האורות כבו, התחפושות הוסרו, וכשאשמורת תיכונה נשקה לשלישית, הלכה רינה לעולמה, בשקט, בקרן זוית, הרחק מתרועת הפסטיבלים. ורינה- היא הרי אחת ממלכות התחפושות ברמת יוחנן. בימים שאמהות עוד תפרו אותן במו ידיהן, היו התחפושות של ילדיה מן המרהיבות והיצירתיות שנראו כאן. ולא תהיינה עוד כאלה, גם אם תהיינה אחרות, כי במותה של רינה עבר מן העולם עולם שלם ומגוון של מעשה ותבונת כפיים שהיו שלה ובדמותה, ובדמות נוף ילדותה ונעוריה ובגרותה.

רינה נולדה בשלהי 1933, בעמק יפה בין כרמים ושדות, בת שנייה לברכה וחיים בבלי, אנשי העלייה השלישית, ממייסדי קיבוץ גניגר. אביה איש תנועה פעיל שעוד בחו"ל עסק בארגון נוער ציוני לעלייה והגשמה. כאן, בארץ, היה למזכיר "חבר הקבוצות" ומכאן יצא לליטא וללטביה כשליח עלייה בתנועת גורדוניה. הוא היה חקלאי מומחה, ממניחי היסוד לענף גידולי השדה בארץ וככזה אף נשא במשרה רמה במשרד החקלאות. אמה היתה מטפלת, מחסנאית ותופרת בקיבוץ.

באווירה זו, של בריאת מציאות חדשה בארץ ישראל ובניית קיבוץ, חברה ותרבות, תוך מגויסות מוחלטת ושלמה למשימות לאומיות וקיבוציות, גדלו רינה ואחותה הבכירה תמר. ילדות "צברית" שהכתיבה במידה רבה את דרכן ובחירותיהן שלהן בבגרותן. 

בשל מחסור בבתי מגורים וצפיפות יתר בחדרי הילדים נאלצה רינה לגור בחדר ההורים מספר שנים. לא היה זה לשביעות רצונה. היא חשה כמי שמחמיצה את ההווי שנוצר בבית הילדים ולפיכך בכל פעם שילד נסע לחופשה היא עברה ללון במיטתו.

עד כתה י"א למדה רינה במשק, בכתה י"ב התקבצו לראשונה תלמידים ממספר קיבוצים ללמוד יחד בכתה מקובצת, תחילה בירושלים ואח"כ בבית ברל. הם למדו שם בנוסף למקצועות הלימוד המקובלים גם את לימודי ה"תנועה" – התחנכו להיות הממשיכים…

כשהגיעה עת צבא, התגייסה כרבים מחבריה לנח"ל ומיד לאחר הטירונות הלכה עם חמש מחברותיה לקורס מ"כיות. בסיומו ביקשה ללכת להיות מכי"ת בהיאחזויות. היא נשלחה לנח"ל עוז, היאחזות בגבול רצועת עזה, עליה פיקד אז יובל לוי מרמת יוחנן. אח"כ עברה ל"משלט 86" שבגבול הירדני, שיהפוך עם האזרוח להיות קיבוץ מגל. שם פגשה בדליה, יבור דהיום, ובמיכאל ישראלי.

עם השחרור חזרה לגניגר. היא נכנסה לעבודה בחדר האוכל ואחרי שנה נשלחה לקורס לבישול בתל אביב. בקיץ שמשה כמבשלת במחנות הקיץ של התנועה. בתנאים הקשים של היער הפעילה את כישוריה ודאגה לאוכל מזין לכל משתתפי המחנות, מחזור אחר מחזור. ולמרות כל זאת, כשחזרה למשק נאלצה להתמודד עם חשדנות המבשלות הותיקות שחששו שהיא לא די מתמצאת…

רינה עברה לעבוד ברפת. בכל העבודות הקשות שענף זה מזמן. עם נישואיה לעזרא, ובהצטרפותו אליה לגניגר, עבדו שניהם ביחד ברפת.

כנהוג באותם הימים – כששני בני משקים שונים נישאו, הם חלקו את תקופת הנישואים הראשונה בין שני הקיבוצים. לכן, כעבור זמן מה עברו רינה ועזרא לרמת יוחנן. כאן, למרות אי הנחת מהמעבר וארבע השנים בהן סרבה להתקבל לחברות, התערתה רינה בכל רמ"ח ושס"ה והפכה להיות דמות מרכזית ומשמעותית ברמת יוחנן, כאן בנתה עם עזרא משפחה, כאן גידלה חמישה ילדים, כאן זכתה לנכדים רבים רבים ולשני נינים.

את ההזדהות עם צורת החיים, את ההתגייסות לכל משימה ואת כשרונותיה המרובים הביאה איתה רינה מבית אבא-אמא, מקיבוץ גניגר החלוצי ומרוח התקופה בה גדלה ובגרה.

במשך כמעט ששה עשורי חיים ברמה לא היה תחום שלא התנסתה ותרמה בו ואין עשייה שלא יכלה לה: בבית התינוקות, בגן הילדים, במכבסה, במטבח, באקונומיה… בד בבד נשאה שנים בעול ריכוז וחברות בועדות: רכזה שנים את ועדת ההשתלמויות, את ועדת החתונות, ועדת נסיעות לחו"ל, את ועדת החינוך לגיל הבוגר, ובשעת משבר אף התנדבה להיות סדרנית עבודה. היא היתה משרתת ציבור מן הסוג המסור ביותר, אם בניהול חיי היום יום בקיבוץ, ואם בחיי החברה, החינוך והתרבות. אשת חיל!

ב-1963 יצאה ללמוד הוראה ב"אורנים" ובמקביל למדה ב"יד נתן" את נושא "כלכלת הבית". היא נכנסה לעבודה בבית הספר במקצועות אותם למדה. היא הנחילה מכישרונותיה וידיעותיה לתלמידים ולתלמידות, הקנתה מיומנויות בסיסיות בכלכלת הבית, בבישול ואפייה, בתפירה וברקמה, תוך התייחסות מעמיקה לתהליכים, להבנה וללמידה, לשיתוף פעולה, ולרצינות למקצועות האלה, כמו לכל תחום למידה אחר. אין תלמיד שלא זוכר את טעמן של עוגיות אזני המן שכל התלמידים, שנה אחר שנה, הכינו עם רינה בחדר כלכלת בית.

ב-1981 ירדו עזרא רינה וטפם דרומה, לשנת שירות בקיבוץ הצעיר יהל שבערבה. הפעם השליחות היא משפחתית, שליחות של חלוצים בני חלוצים, העושים כמעשה אבותיהם וכסימן לבניהם. 

ב-1984 קבלה רינה מאיילת יניב את ניהול בית הספר היסודי "גוש זבולון" והתמידה בכך כעשור, זאת במקביל לעבודת ההוראה שבה המשיכה עד שנת 2000. 

את הכישרונות והחריצות העמידה רינה גם לרשות הקהילה ברמת יוחנן, במיוחד לעת מועד וחג: ברקיחת חרוסת לפסח ובאפיית אזני המן לפורים, בקליעת מחזיקים לארבעת המינים מעלעלי תמרים בסוכות, בתפירת תלבושות להצגות ותחפושות לפורים ובהדרכת ילדים במלאכות יד בימי היצירה בחופש הגדול. תלבושות העומר וחג המים שעיצבה ביחד עם לאה ברגשטיין וביצעה במו ידיה למן יצירת הגזרות ובחירת הבדים ועד התפר האחרון, הן אוצר של ממש, המשמש גם כיום את הרקדניות ומהווה מורה דרך לתופרות הממשיכות את דרכה.

ובין כל העיסוקים, השד יודע מאין נמצא לה הזמן, עסקה רינה כתחביב במלאכות יד והגיעה בהן להישגים, מעל ומעבר למלאכת חובבים. מעשה הטלאים בו התעמקה שילב מיומנות טכנית עם יצירת מרקמים ושילובים אומנותיים מרהיבים. היא היתה פעילה באגודה הישראלית למעשה טלאים ובמסגרתה הציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל.

פעילה, פעילה, פעילה, כל עוד אפשרו לה כוחותיה. 

שנותיה האחרונות של רינה לא היטיבו עמה. עצוב היה לראותה, כלשונה של נעמי שמר, ב"ימי סגריר, ימי רפיון ידיים". ועזרא?- כשמו כן הוא – עזר כנגד. היה נוגע ללב ומעורר השתאות לראותו מתמסר ומסייע שנים ארוכות בבית, וכשלא ניתן עוד, מלווה וסועד בשנת שהותה ב"חמדת אבות".

לכולכם – עזרא, תמר, דלית, עמית, נטע, יוחאי ורעות, נכדים ונינים- בכל אחד מכם הותירה אמא-סבתא רינה הרבה ממי שהיתה, וגם במקום הזה, הטבוע בחותמה: חותם של צבע וטעם ויופי. אם "כולנו רקמה אנושית", אזי לרינה היה חלק חשוב בבחירת הצבעים וטווית החוטים וצר לנו על הסתלקותה מאוד מאוד.

ליקטה מהארכיון, ערכה, וכתבה: נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    רינה רון ז"ל

    בת ברכה וחיים בבלי

     

    נולדה:  ט"ז בכסלו תרצ"ד 1933  

    בקיבוץ גניגר, ישראל

     

    הגיעה מגניגר לרמת יוחנן 1957

     

    נשואה לעזרא רון 

    אמא לדלית, עמית, נטע, יוחאי ורעות

     

    נפטרה: ט"ז באדר ב' באדר א' תשע"ו  26.3.2016 

    בת 83 במותה

    יהי זכרה ברוך!

  • שטיח פלאים – תמר גביש

    קטע שכתבה והקריאה תמר לכבוד אחותה היחידה רינה ז"ל, 

    ביום הולדתה ה- 70 מהמשפחה הקטנה והאוהבת, משפחת בּבלי.

    אחותי הקטנה והיחידה:

    ביום זה הסתכלי סביבך וראי את שטיח הטלאים ממנו יצרת מעשה פלאים.

    פיסת הטלאי הראשונה, בחום וירוק: אמא ואבא וגניגר. הפלחה השורשים, הגזע והנוף שנתנו לך את הבסיס, היציבות, את התרבות ושאר הרוח והערכים והרי הם את.

    פיסת הטלאי השניה  בוורוד, הילדה "הנבונה והשקדנית", כמו שאמא אמרה עליך: תלמידה טובה, ילדה טובה, חרוצה ואחראית, גאוות הורינו.

    במעטה של תכלת ולבן נכנסת לחופה וצרפת לנו את הטלאי – עזרא. 

    כמה יציבות, חוסן ומשענת בטוחה באו איתו. כשמו כן הוא.

    אדום כתום, כחול וצהוב ושאר גווני הקשת הם עוד ילד ועוד ילדה ועוד ילד ועוד ילדה… טלאים פועים, מתנה אחרי מתנה.

    בין הריון ללידה "הנבונה והשקדנית" את יוצאת ללמוד ומוסיפה טלאים לתמונה – הוראה, תבונת כפים, ומקצועיות וכשצריך – גם מנהלת.

    אל שטיח הטלאים מצטרפים בכל צבעי הקשת הנכדים (והיום גם הנינים) הממלאים את הבית באור שמח.

    אכן, שטיח פלאים לתיפארה. 

    וכך ראינו אותך, וכך אזכור אותך.

    תמר גביש (בבלי)

    הוקרא בלוויתה של רינה רון 27/03/2016

  • אמא – עמית

    אמא – עמית                                                                      

    עוד זמן קצר יגמרו ההספדים ,יושלם הטקס , ישפך העפר מן הדליים על ארונך, עליו יערמו האבנים ועליהם יונחו הפרחים. אז נעמוד עוד כמה רגעים לפני שנלך, מקווים שלא אותך השארנו בין הרגבים  רק את גופך, שסוף סוף השתחררת מהגוף הזה שכבר כמעט שני עשורים היה לך לכלא שהפך לצינוק. 

    בא תינוק לעולם ומעיניו נשקף בלבול ותהייה כמי שנחת בארץ מוזרה והוא עוד ב-מאין ולא ברור לו ה-לאן ובוודאי לא איך. אז אמו מאמצת אותו אליה ובכך משרישה אותו בגופו, מזינה אותו וכך הוא גדל ומותח את גופו למידותיו. בילדותו ונעוריו בשמחה, עצב, טיפשות, וכאב הוא מלמד את גופו לנוע ולגדול כך שיתאים לו לצרכיו, אז הוא מרהיב ביופיו ותנועותיו והוא קורא לעצמו ולגופו "אני". בחלוף השנים בינתו גדלה, אך קלות רגליו מואטת, צעדיו כבדים קומתו אולי שחה והוא מתחיל לבדל את עצמו מגופו. האני הוא בסדר רק הגוף כבר לא, עד שבסוף המרוץ כבר ניתן להיפרד מהגוף שבל, ללא חרטה וללא געגוע. 

    אך לך, אמא, זימן הגורל תפנית אכזרית ודרך הגוף פגע לך בראש לאט לאט בהתחלה מבלי שנשים לב: אותה ערנות, חדות ורגישות שאפינו את כל מעשיך והווייתך, מה שאפשר לך לתת מענה לצורך לפני שעלתה הבקשה. שגרם לך לשים את צרכיו של האחר לפני צרכייך שלך, אשר בגללו  למרות חוזקך היית מאוד פגיעה. כל זה בתהליך הדרגתי התכסה בדוק של אפטיה.

    לאחר מכן נפגעה השליטה בידיים. אותן ידי אומן שהטיבו כל כך לרקום, לתפור, לסרוג, לגזור, להוריד גזרה, לאפות, לקלוף לפלח אשכוליות לשימורי קופסאות ידיים אלו מאנו לעשות את עבודתן באותה מיומנות ודייקנות. 

    לאחר מכן היוזמה נעלמה ומכל הפעלתנות והיצירתיות הבלתי נדלים נשאר בהייה במרקע ואכילת ממתקים.

    לפני כמעט שנה ביום העצמאות התעצמה הענישה ושותק חצי גופך השמאלי וקירות כלאך סגרו עליך עד כאב. יותר לא יכולת לנוע והדיבור כמעט ניטל ממך לחלוטין ובחודשים האחרונים הביטוי הדומיננטי ביותר שיצא ממך היה בכי שאינו ניתן לשליטה. ובא פורים החג שבילדותנו, לפחות בעינינו, היה שיא של יצירה בתחפושות מושקעות ועשויות ללא רבב, זמן שגם לא פעם היה גשר בינך ובין סבתא ודרך התחפושות והעבודה המשותפת עליהן הצלחתן לגשר על מחלוקות. ואני יכול לזכור את תחפושת הטייס, והאסיקימוסי ורובין הוד ונפוליון ודויד הנער ואת דלית כטייגר לילי ואסקימוסית ויפנית ועוד תחפושות רבות להצגות הכיתה בפורים של הילדים, ואחרי זה את אחי הקטנים בתחפושות בלי לוותר על היופי, האוטנטיות וגם הנוחות, כי צריך שיהיה נוח כי הולכים ומשחקים בזה כמה ימים. האמת, שתמיד זה היה משמש גם כמה דורות.

    כמה מתאים שהזמן הזה הוא הזמן בו קרס גופך שנהיה לך לצינוק ושנפשך תצא לה לחופשי. אנחנו פה נייחל לשכוח את אחרית ימייך ונרצה לזכור אותך בימי תפארתך ונספר לנינייך ונכדיך, שלא יכולים לזכור אותך, רצה כאיילה שלוחה לבית הילדים באזעקה שפתחה את מלחמת ששת הימים. לימים יתברר שבכלל היית בהריון אז עם נטע, או איך היית יושבת ושרה לי שרים לפני השינה בהשכבה ואני הייתי מבקש את זה בריפיט כמו שבני היום דורש זאת ממני מהאיפון. או איך ביום עצמאות אחד שהייתה בו עמדת קליעה למטרה ברובה אויר פתאום הפתעת ביכולת הקליעה אם אני לא טועה אז התברר שהיית מדריכת קליעה. כולנו נזכור את שולחן יום ההולדת שהיה מחכה לנו ע"י המיטה בבית הילדים בבוקר יום ההולדת כמובן בתאריך העברי.

    את ההשקעה בשומשומיות ושאר ממתקי הפירות המיובשים בט"ו בשבט. את קליעת הלולבים לסוכות שהייתה מומחיות, שקבלת מאביך שהיה בנו של הרב, שבימי ילדותנו הייתה רק לך. נזכור גם את שלל התפקידים שמלאת: אקונומית, מרכזת חינוך, מנהלת בית ספר, מורה לתפירה וכלכלת בית דברים שנהיו מוסדות בתקופתך. אך יותר מכל אני חושב שהרושם עלי היה זה שלבית תמיד היו מגיעים אנשים להתייעץ איתך ועם אבא בכל מיני נושאים רבים מהם בכלל נושאים חברתיים שאיך שהוא תמיד הייתם מעורבים ופעילים. אצלי כילד הייתה תחושה שאת ואבא הייתם מין ציר כזה שסביבו הסתובבו הרבה דברים והייתם גם המקום של ה"בסדר" ושל מה "שצריך ונכון".

    אני חושב שחלק גדול ממרד הנעורים שלי שהתחיל מוקדם ונמשך עד גיל מאוחר היה בו ניסיון להנמיך ציפיות שאני לא אהיה מחויב להכנס לנעלים אלו אלא אוכל ללכת בדרך אחרת עצמאית, ציפייה שאף פעם לא הרגשתי שבאה ממך או מאבא אלא יותר הייתה לתחושתי קימת באווירה מסביב בגלל המחויבות והאחריות שקיימתם אתם ביום יום שלכם, ובשלל התפקידים והמטלות שלקחתם על עצמכם. מרד זה אני מניח הסב לך לא מעט כאב וייסורים ועל כך אני חש חרטה עמוקה כבר הרבה שנים.

    ביום שישי האחרון  באמצע רכיבת האופנים התברר לי שאני שוב לא זוכר בדיוק את ההבדל בין נורית לכלנית ולפרג, והדמומית, שלא ראיתי השנה עד אותו יום, היא זאת שהבהירה לי את זה, כי אותה דווקא זכרתי, ונכון שאז עוד היית בחיים, אבל כבר לא יכולתי לצפות ממך לתשובה.  אז עכשיו את כבר לא בחיים, אז קחי לך חופש, ואנחנו נזכור לך את כל הדברים היפים שאהבת, עשית והיית, אישה צנועה ויפה, אמא. 

  • איך נפרדים? – יוחאי

    אמא – יוחאי

    איך נפרדים?

    איך מספרים ומסכמים חיים? בייחוד אנחנו, שכמוך, רוצים לספר הכל מההתחלה ולא להשמיט שום פרט…

    אולי להפך, להתחיל מהסוף- 

    להאמין ולקוות שעל אף שבימים האחרונים מצבך הדרדר, בסוף הלכת בשנתך בלי סבל וכאב.

    להתנצל שלא הגעתי להיפרד בימים אלו.

    לציין, בהמון תודה והערכה, את הטיפול המסור שקיבלת מכל הצוות הנפלא בחמדת אבות.

    לעבור במהירות על השנים האחרונות, בהן ראינו אותך מאבדת בהדרגה את יכולותייך הגופניות והמנטליות. ברוב הזמן, אולי במידה של חסד, לא מודעת למגבלות. מבקשת להמשיך לנסוע למפגשים חברתיים ומשפחתיים, להשתתף וליצור בסדנאות טלאים ולא מבינה ואפילו כועסת עלינו ועל אבא שלא מאפשרים זאת.

    לחזור להיזכר ב"תור הזהב" של היצירה שלך כשגילית והתמכרת לעבודות הקווילט – איך חקרת ולמדת טכניקות שונות ויצרת מגוון מפואר של עבודות שהקפדנות והשקדנות שלך מביאות אותן לרמות גבוהות של או∙מנות ואמנות. איך נהנית ללמד ולהעביר את הידע שלך בשיעורים ובסדנאות. ואיך לא הסתפקת ביצירה, בלימוד ובהוראה של הקווילט והיית מעורבת ומובילה בפעילות האגודה הישראלית לעבודות טלאים.

    לספר על כל השנים שלימדת תפירה וכלכלת בית בבית הספר, וניהלת את בית הספר היסודי. 

    מעל ומעבר להכל על היסודיות וההתמסרות שלך בלהיות אמא שלנו. איך תמיד היו בבית עוגת הגבינה והגלידה תוצרת הבית המפורסמות שלך- שבין השאר תרמו לפופולריות שלנו בין בני גילנו. איך פסטיבל פורים התחיל כל שנה חודש וחצי מראש בהוצאת המזוודות עם התחפושות, שאת חלקן עוד ירשת מהסבתות, אך את רובן תפרת בעצמך באותה ההקפדה האופיינית- שהכל יהיה מוכן ותפור לפי מידה וחס וחלילה לא תפוס בסיכות ביטחון…

    יצא לי להיזכר ולספר כמה פעמים בתקופה האחרונה איך כשהיינו ילדים ונסענו איתך, רעות ואני, והיינו פוגשים מכרים שלך שלא פגשת מזמן. היית נוהגת להציג אותנו: " וזה מספר 4 וזו מספר 5…" לכאורה, לא צורה ממש מחמיאה. אבל למעשה, מה הסיכוי שאותם המכרים באמת יזכרו את השמות שלנו? ומעבר לזה הייתה באמירה הזו שלך המון גאווה, שיכולנו להרגיש אותה, על זה שיש לך חמישה ילדים. למרות שאני לא זוכר שזה נאמר במפורש, היה לנו תמיד ברור שאת ואבא מאד אוהבים את כולנו ורואים בנו את ההישגים הגדולים ביותר שלכם. את הגאווה והאהבה לנכדים ולנינים. שגם לקראת הסוף, כשהיה לך קשה לדבר, תמיד שאלת על כל אחד מהם וזכרת והתעניינת במה בדיוק הם עושים.

    דלית, עמית ונטע זוכרים טוב יותר את התקופות שבהן רוב הזמן היית אתנו לבדך. כשאבא היה בלימודים ובצבא בקבע ובמילואים. הכל באותה קבלה שקטה של "דין התנועה" מתוך השלמה אמיתית עם צדקת הדרך שלא השאירה מקום לטרוניות.

    כולנו חווינו את הלהיטות שלך לשמור על הקשרים עם המשפחה הקרובה יותר והקרובה פחות. הגבישים מיפתח, בני ובנות הדודים הראשונים והשניים. רותי וציפורה ומשפחותיהן, הכשרים, בני יהושע מבאר-טוביה. והחברים מגניגר. את הניסיון בכל נסיעה לתאם ביקורים. גם בזה הצבת סטנדרטים שאנחנו תמיד מרגישים שלא נוכל לשמר ולהתמיד בהם.

    היחד המשפחתי של המשפחה הגרעינית שלנו, שנחווה במיוחד בטיולים, לעיתים ברחבי הארץ, אבל לרוב בטיולי השבת ברגל מהקיבוץ לגב שביער, לחפש פטריות ודגניות. לימדת אותנו להבחין ולנסות להגדיר בדיוק פרחים וציפורים, כי הרי מאד חשוב לדייק בפרטים…

    אבא ואת הדגמתם לנו, ולכל מי שהכיר אתכם, מודל של שותפות, נאמנות, הורות וזוגיות למופת. אפשרתם לכל אחד ואחת מאתנו למצוא ולבחור את דרכו המיוחדת. גם כשהבחירות שלנו היו בכיוונים אחרים משלכם, תמיד הרגשנו את התמיכה והגיבוי וחוסר השיפוטיות מצדכם. ואת הקבלה של כל אחד מאתנו כמו שהוא.

    וזה הזמן להיפרד אמא, ולהגיד לך כמה אני אוהב אותך, כמה אני מקווה שידעת והרגשת את זה בחייך ומקווה שעכשיו שהשלת את קליפת הגוף, את כבר לא סובלת. את רואה אותנו פה כולנו ביחד, אוהבים מחבקים ומחובקים. זוכרים אותך ומשחררים אותך להמשך דרכך.

    באהבה גדולה מכולנו,

    יוחאי

  • בדומיה – שיר

    בדומיה 

    מילים: י. יבטושנקו

    תרגום: יעקב שבתאי

    בדומיית עלי שלכת 

    על פני שדות היום גווע 

    האם במשעולים היא מהלכת 

    העוד זוכרת היא לילות אהבה. 

    מתוך הגן שירה זורמת 

    וקול גרמושקה עצובה 

    האם בחוט זהב היא עוד רוקמת 

    העוד זוכרת היא לילות אהבה. 

    לאט לאט תיסוב שבשבת 

    על גדות הנחל ערבה 

    האם צוחקת היא או נעצבת 

    העוד זוכרת היא לילות אהבה. 

    הכפר נרדם מיום הפרך 

    אי שם כוכב אחד כבה 

    אולי עומדת היא אל מול הדרך 

    אולי זוכרת היא לילות אהבה. 

    הושמע בלוויה, לבקשת המשפחה.

    ביצוע: יהודית רביץ ויעקב

  • הפסנתר של אמא – חווה אלברשטיין

    הפסנתר של אמא 

    חוה אלברשטיין

    מילים: רחל שפירא

    לחן: משה וילנסקי

    יש אנשים שמנגנים במפוחית, או אקורדיון, 

    ואחרים בקונטרבס או חלילית או חצוצרה. 

    היתה לי אמא חרוצה ובעלת דימיון, 

    אשר הפליאה לנגן במכונת תפירה. 

    שעות ארוכות הייתה רכונה 

    על בדי הפישתן ובדי הכותנה 

    וכשעייפה מעט הייתה לוחשת לי: 

    "זאת לא סתם מכונה, זה הפסנתר שלי". 

    תפרה חוטים דקים וסרט מלמלה, 

    ושרה לה באידיש ובעברית קלה, 

    "היה היה המלך, היה הייתה מלכה", 

    והכלים ברקו והרצפה מורקה. 

    היה היה המלך, היה היתה מלכה, 

    ואמא גיהצה, כיבסה וגם אפתה. 

    ועד היום הסיפורים על נסיכות ועל רוזנים 

    באורח פלא מזכירים לי חצילים מטוגנים 

    ובקונצרטים בהיכל על יד הבימה, 

    אני שומעת הד רחוק, הד רחוק, 

    של הפסנתר של אמא. 

    הושמע לבקשת המשפחה בטקס הלוויה

  • אמי אפתה לי את כל העולם – רעות

    אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם

    דברים לאזכרה חמש שנים לאמא 26.3.21 י"ג ניסן תשפ"א

    (שורה ראשונה מיהודה עמיחי. ההמשך שלי)

     

    אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת,

    מִגְדָּנוֹת מְסִירוּת, מוּשְׁרִים בִּדְאָגוֹת שְׁתוּקוֹת,

    בְּשֶׁפַע מָדוֹּד הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

    זָבַת אַהֲבָה וּדְבַשׁ וְחָלָב.

     

    אִמִּי תָּפְרָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם כִּשְׂמִיכָה שֶׁל טְלָאִים,

    בְּסֵדֶר מוֹפְתִּי, תִּכְנוּן קַפְּדָנִי בִּשְׁלַל הַצְּבָעִים.

    יוּכְלוּ לִשְׁכּוֹן יַחַד הַגִּוּוּן וְהַשוֹנִי,

    אִם רַק תִּמְצְאִי מִבְנֶה קְלָסִי, הַרְמוֹנִי.

    בְּיַד דַּיְקָנִית בְּאֵין סוֹף סַבְלָנוּת ,

    בְּעַיִן טוֹבָה, אַךְ לְלֹא מְחִילָה לְרַשְׁלָנוּת.

    לְהִתְבּוֹנֵן, לְתַכְנֵן, לִבְחוֹן וְלִבְחוֹר,

    לְהַבִּיט בַּחֲזִית, אַךְ תָּמִיד לִבְדֹּק גַּם מֵאָחוֹר.

    לַעֲשׂוֹת וְלִיצוֹר בְּלַהַט שֶׁאֵינוֹ עוֹזֵב.

    בַּנְּקֻדָּה בָּהּ תְּבוּנַת כַּפַּיִם, נוֹגַעַת בִּתְבוּנַת הַלֵּב.

     

    אִמִּי חָרְזָה לִי אֶת כָּל הַשָּׁנָה לִבְרָכוֹת,

    בְּחַג, בְּמוֹעֵד, אֵרוּעִים וּשְׂמָחוֹת,

    בְּמִלִּים שֶׁשָּׁבוֹת אַךְ לֹא חוֹזְרוֹת עַל עַצְמָן,

    בְּתִפְאֶרֶת שְׁקֵטָה, מִסְתַּדְּרוֹת בִּמְקוֹמָן.

    נָתְנָה שֵׁם לְכָל פֶּרַח, צִפּוֹר וְכוֹכָב

    שֶׁאַכִּיר מִקָּרוֹב, וְאֵדַע, וְאוֹהַב.

     

    בָּנִית לָנוּ עוֹלָם, נוֹתְרָה לִי רַק דְּמוּת,

    זְמַן חוֹלֵף, אַךְ אֵין בּוֹ תְּרוּפָה לַיַתְמוּת,

    לֶעָבָר לֹא נוּכַל אוֹ נִרְצֶה לַחֲזוֹר,

    מָה שֶׁנּוֹתַר, לְהִתְגַּעְגֵּעַ,

    לְהוֹדוֹת וְלִזְכּוֹר!

     

     

    רעות רון