שושי אמיר
אט אט עברה השמועה בערב ההוא, לא צפויה, לא מוסברת, עצובה. שושי איננה.
ושוב ערב, החושך כבר ירד, הכוכבים במסילותם ובאה עת פרידה.
ארבעים מחמישים וארבע שנותיה הילכה בינינו, מפלסת את דרכה בינות לכל אבני הנגף, מבקשת לה רגעי שמחה, עתים של חסד.
שושי נולדה בשנת 1956 בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, בת שנייה להוריה: חיים מוצרי זכרונו לברכה ואסתר תאריך ימים ושנים, אחות לשלמה, ניר ורון.
במו רגליו, והוא עודנו נער, צעד אביה, חיים, ארצה מגולת סוריה, כמֵהַ לעבודה והגשמה בחיי שיתוף, ומממש את כמיהתו בהשתרשות בארץ ובקיבוץ. כל שנותיו דבק בעבודת האדמה, שותף למאבק על המדינה שבדרך כלוחם בפלמ"ח ולהגנתה בשנות העצמאות כחייל בצה"ל.
אמה, אסתר, עלתה אף היא בנעוריה בדרך לא דרך מארץ שכנה, מלבנון, אף היא חצתה את הגבול ברגליה. לימים הכירה את חיים והצטרפה לקיבוצו. ב-1953 נישאו באשדות יעקב ועם השנים הפכו הורים לשלושה בנים ובת.
ילדותה של שושי באה באש, שנים של התשה ידע הקיבוץ שעל הגבול הירדני, תקופות ממושכות שהו הילדים במקלטים, עת הוריהם יצאו לעבודת יומם תוך סכנה מתמדת. ואמנם, הקורבנות לא אחרו לבוא. קיבוץ אשדות יעקב איחוד היה היישוב הישראלי ששילם את מחיר הדמים הכבד ביותר בשנים 1968-1970.
בראשית 1968 עלתה עגלת בננות על מוקש שהוטמן בשדות הקיבוץ וטרף את חייהם של חיים מוצרי ושלושה מחבריו לעבודה. יתמות ושכול נגזרו על אסתר וארבעת ילדיה. ערב בת המצווה היתה אז שושי.
כעבור זמן נישאה אסתר בשנית למנחם עזרא וחברה עם ילדיה למשפחתו ברמת יוחנן. שושי בת ה-14 הצטרפה לחברת הילדים ברמה. מבית הספר בבית ירח עברה לבית החינוך בגוש זבולון ועמדה בייסורי קליטה לא פשוטים ורצופי התמודדויות: הלינה המשותפת, החברה הסגורה של ילדי הקיבוץ, המשפחה החדשה, ה"חדר" הקטן בבתי הרכבת…
בסיימה את חוק לימודיה התגייסה לצה"ל, בו שימשה כצפ"תית. בעת השירות הצבאי פגשה את איציק ונישאה לו. הם בנו את ביתם ברמת יוחנן, כאן נולדו ילדיהם, חי וכפיר.
שושי למדה תפירה סלונית בבית הספר של נעמת אך עבדה במשק במגוון עבודות. אולפן "שירות לעם", גן רימון ומחסן הבגדים הם רק מקצת ענפי המשק בהם עבדה במרוצת השנים, עושה ככל יכולתה וטוב לבה.
לא שפר גורלה של שושי. אל נסיבות החיים הקשות בשנות ילדותה נוספה המחלה שלוותה אותה בחייה הבוגרים, הקשתה על הקיום היום יומי, על חיים עצמאיים. שושי שיתפה פעולה עם תהליכי שיקום ולא אמרה נואש: דבקה בחיים, האמינה שיהיה טוב ובייחוד התמלאה בגאווה, סיפוק, ועניין בזכות ילדיה שהיו לה טעם החיים. לידתו של ליאור, בכור נכדיה, היתה פסגתו של אושרה. גאה היתה בו, עוקבת אחר התפתחותו ומאושרת מהמשפחה הצומחת לנגד עיניה.
קצר ימים היה אושרה של שושי ובאבו נגדע. בחטף נסתלקה מן העולם, טרם זמנה. גופה לא שעה למאמצים להצילה ולסאת הנחת שטרם נתמלאה מילדיה שבגרו והיו לאנשים.