שלומית גלעד
שלומית נולדה בלבוב שבגליציה המזרחית, פולין, בשם אירנה. בת יחידה היתה להוריה וביתם בית חילוני כמעט מתבולל. אביה למד בצעירותו אספרנטו, השקפתו היתה כללית-אנושית ואנטי ציונית ובבית לא נשמרה כל מסורת דתית או לאומית. לעומתו, היתה אמה קרובה לציונות ובעניין זה לפחות גדולה היתה השפעתה על שלומית מזו של אביה.
ב-1920, כשהיתה שלומית בת שנה, עקרה המשפחה לוינה מוכת הרעב שלאחר מלחמת העולם הראשונה ושם גרו עד עזיבתם את אירופה ב-1939, ערב מלחמת העולם השניה. שלומית למדה במגמה ריאלית בגימנסיה ממשלתית וב-1937 החלה ללמוד מתמטיקה בטכניון. בבית המשפחה לא התקיימה כל פעילות פוליטית. שלומית היתה חברה באגודת הספורט היהודית "הכוח וינה" בשחייה ושם הציעו לה חברים להצטרף לבית"ר. היא דחתה את הצעתם באשר חבריה הקרובים היו נתונים להשפעה סוציאליסטית וקומוניסטית. אביה וסבה של שלומית היו עורכי דין. כשהנאצים הגיעו לוינה היה אביה בין מאות האנשים שהצטוו לקרצף את מדרכות העיר בעזרת דלי מים ומברשת שיניים. אז גמלה החלטתם לעזוב. לאחר מאמצים מרובים ובעזרת חבר של אביה שעזב זה מכבר את אוסטריה, הצליחה המשפחה לקבל ויזה לאוסטרליה. במרץ 1939 שנה לאחר השתלטות הנאצים על וינה, עזבו את העיר ועשו דרכם דרך ברלין ודנציג לאוסטרליה, כשהם מותירים מאחוריהם בפולין את שאר בני משפחתם.
ימי מלחמת העולם השניה עברו עליהם בסידני. אביה עבד בתעשית רהיטים ואמה סייעה בעבודות הניירת של העסק המשפחתי. שלומית למדה אנגלית ועבדה על מכונת כתיבה בחברת "גסטטנר", שם למדה גם שכפול. בסידני הכירה יהודים ציוניים שבאו כמוה מאירופה והיו לחבריה. במסגרת עבודתה היתה מדפיסה עבור הסתדרות "הבונים" הציונית שהתארגנה בעיר, ועם הזמן נקלטה בתוכה. ב-1941, בעצם ימי המלחמה, הובאו מארץ ישראל לאוסטרליה שבויים גרמנים (אנשי המושבות הגרמניות ואחרים), כשהם מלווים בנוטרים יהודיים מהארץ. במסיבה שנערכה על ידי יהודי העיר הכירה אחד מהם והוא שב לארץ. באחד הימים טלפן אליה ימאי ארץ-ישראלי, הלא הוא דן גלעד, ששהה בסידני, ומסר לה דרישת שלום מן הנוטר ההוא, וכך הכירו. חודש אחר כך נישאה שלומית לדן וידעה שביתם יהיה בארץ ישראל.
דן חזר לעבודתו ושב עם אוניתו לארץ ישראל. כמעט שנתיים חלפו עד אשר ב-1945, בתום מסע של כמעט חודשיים, הגיעה גם שלומית ארצה לבדה. מסיפון האוניה באה היישר לרמת יוחנן, כאן כבר שהה דן כחצי שנה. הסתגלותה לחיי הקיבוץ ולתנאי החיים הקשים: למגורים בצריף, לחום הקיץ, לעבודה הפיזית ומבלי לדעת את השפה העברית, היתה קשה. כשנה שהתה בירושלים עד אשר עם מותו של אביה מהתקף לב ב-1947, נסעה לאוסטרליה לסעוד את אמה בצר לה. בתום מסע רב עלילות הגיעה לסידני ושהתה במחיצת אמה כשנה ומחצה.
היא חזרה ארצה ובעקבותיה הגיעה בחלוף כמה חודשים גם אמה והתיישבה בתל-אביב.
כשחזרה שלומית לרמת יוחנן, ידעה שזהו ביתה. כאן נולדו שלושת ילדיה: תמנה, עמיר ונעה.
כ-15 שנה עבדה בבתי הילדים. בשנים 1964-65 היתה המזכירה הראשית בפלר"ם כשאך הוקם ולאחר מכן פתחה את המועדון לחבר בקיבוץ בו עבדה כעשר שנים. ב-1970 החלה לעבוד בהדפסת גליונות "ברמה" ומאז עבדה בחדר ההדפסות והדפיסה כל חומר שניתן להדפיס במכונת שכפול, כשהיא עושה שימוש בשיטת השכפול של "גסטטנר" אותה למדה בסידני. בד בבד היתה במרוצת השנים סדרנית עבודה, חברה ומרכזת בועדת שיכון וועדת קשישים.
בית מיוחד היה ביתם של שלומית ודן, אוהבי אדם היו וביתם פתוח בפני כל הבא בשעריו. לצד ילדיהם העניקו בית לילדי חוץ שבאו לגדול בקיבוץ והפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. אנשי שיחה היו ואוזניהם כרויות לרחשי ליבם של חברים שהתדפקו על דלתם. שלומית מאירת הפנים, מקרבת האדם, אם המשפחה בעלת כבוד עצמי וכבוד לזולת. כמו דן היתה גם היא אשת עקרונות ונהגה לבטא את עמדותיה הערכיות ואת חשיבתה הרעיונית בכתב ובעל-פה, מבלי ליפות ולרכך, ללא כחל ושרק.
פעמיים, בחורף 1982-3 ובשנת 1985-6, ירדו דן ושלומית לים המלח וחיו במשך תקופה לצידם של נועה ומשפחתה בקיבוץ קלי"ה הצעיר. "הפעם יצא לנו להיות מתחת לזכוכית מגדלת", כתבה שלומית, "שני סבאים הבולטים בצורתם השונה בים של צעירים. הפעם אנחנו חייבים 'להוכיח' את עצמנו. תרגיל מאוד מחנך ומומלץ לחברי משק ותיקים".
ב-1987 באה פאולה, אמא של שלומית, לחיות את שנותיה האחרונות לצד בתה ברמת יוחנן. רצה הגורל והיתה זו דווקא שלומית שהקדימה לחלות. חרף הטיפול המסור והחם שהעניקו לה בני ביתה, לא יכלה שלומית למחלתה ולאחר מאבק ממושך נגאלה מיסוריה והיא בת 73.
