שמואל זבולון

דברי שמוליק זבולון- ראיין יעקב יניב

על השנים הראשונות להתנחלותנו (ברמת יוחנן)

הדברים נרשמו ברשם קול בימים:

ה' באלול תשכ'ו – 21.8.1966

ל' בתשרי תשכ'ז – 14.10.1966

יעקב: שמוליק, לאחר שלא יכולנו להשתמש במי הבאר, מאין לקחנו מים? לאחר העברת כל הקבוצה מגניגר, ומתי סודרה העברת המים הסדירה מהבאר?

שמוליק: זוהי פרשה ארוכה של עניינים, של שמחה, יגון ועצב. בחודשי החורף התחלנו להוביל מים מהבאר של אברמסקי בכפר עטה. בתוך כפר עטה נסענו בזוג בהמות אחד, כי היתה שם חתיכת כביש. אבל מכפר עטה רתמנו לעיתים קרובות בשני זוגות בהמות את העגלה שהובילה 4 חביות מים. אבל מהטלטולים, כאשר הגענו הביתה כבר היו 4 חצאי חביות, ולא פעם אחת עמד המטבח וחכה להוסיף מים למרק והגענו ברגע האחרון להציל את המצב.

כאשר ניקינו את הבאר והוצאנו את הלכלוך והנבלות וכל השיירים שזרקו הערבים, העמדנו מוטור ושאבנו 5 –קו"ב לשעה. המשאבה שאבה בתוך ארבע שעות וצריך היה לחכות עד שהבאר תתמלא. קו המים מהבאר לחצר מטר היה 900, אם אינני טועה, ועבר גם בשטח הסלעים.

מספר חברים קבלו על עצמם להניח את קו הצינורות והתחייבו בפני עובדות המטבח, כי תוך 6 שבועות יהיו מים בברזים במטבח. צחקו ולא האמינו לנו.

אנחנו אמרנו: "נראה להן"!. עבדנו מחושך עד חושך וגם בשבתות ובסופו של דבר הגיע הצינור לחצר במועד הנכון. בתוך החצר העמדנו 4 עמודי בטון, הביאו טרקטור,

הניחו צינורות לעמודים והעלינו 2 טנקים שקנינו באיזה מקום, על העמודים וברגע שהבטחנו –  היו המים בברז בחדר האוכל.

ארבעת העמודים עד היום ע"י מחסן הבגדים.

יעקב: שמוליק, עכשיו נותנת הבאר קרוב ל – 300 מ"צ מים. אולי אתה זוכר מתי הגענו לכמות כזו מים מאותה באר.

שמוליק: כן,זאת גם כן פרשה מעניינת. כאשר התחלנו לחשוב על כמויות מים לא רק למטבח ולחצר, אלא גם לקדום המשק החקלאי, התחלנו לחשוב על קידוח. הבאנו מומחים להתייעץ. אחד היה פיקרד, אם אינני טועה. הוא התהלך עם ענף זית והוא סימן מקום לקידוח, 50 מטר מהבאר לצד דרום. הבאנו מומחה שני, אם איני טועה הי זה בלק והוא התהלך גם כן עם ענף זית והראה לנו מקום לקידוח, בערך 50 מטר מצפון לבאר. אז ישבנו חברים אחדים, בנימין גלילי היה פועל  בניין זה, ואחרי ויכוחים ודיונים החלטנו לקדוח בתוך הבאר ולהעמיק אותה. ואז, הבאנו מכשירי  קידוח שקנינו מאת יהודי אחד, זקן מחיפה. הוא עצמו כבר לא יכול היה לעבוד, אבל הוא הדריך אותנו בעבודה. עמדנו קבוצת חברים על פלטפורמה בתוך הבאר, בעומק 12 מטר וקדחנו וקדחנו, ירדנו בערך לעומק  11מטר והמים בבאר גאו. הפסקנו את הקידוח וקראנו להתייעצות באותו הלילה והחלטנו להמשיך לקדוח עוד יום, ואז לעשות שאיבת ניסיון. באותו יום, בשעת הצהרים, המקדח שקדח בתוך הסלע נפל בבת אחת והמים גאו והציפו אותנו, כמעט עד הצוואר. כמובן שפרקנו את המכשירים. והמומחים שהבאנו יעצו לנו שאיבת ניסיון במשאבה של 300 מ"צ לפי החישובים שלהם. פנחס ספיר שהיה אז קוזלובסקי שהיה סגנו – של שקולניק – עתה אשכול – נתנו אפשרות לשאיבת ניסיון ל 300 קו"ב. בקיצור, הביאו את המשאבה והעמידו אותה, פתחו תעלה לאורך השדה לתעלת – מילק וזרם מים אדיר זרם במשך שבוע ימים מתוך צינור של 8 צול. חברים וחברות בילו את זמנם הפנוי ע"יהתעלה ולא האמינו למראה עיניהם. הבאר הזאת לא הכזיבה עד היום.

יעקב: נדמה לי, שאתה היית גזבר בשנים הראשונות. מה הייתה פרנסת הקבוצה ובמה עסקו החברים?

שמוליק: על גזברות אפשר לספר דברים מעניינים. אם איני טועה הגזברות שלי התחילה, כאשר פגשתי בחיפה את אנסין ובקשתי ממנו הלוואה של 10 לירות בשביל לקנות שמן ומלח. הוא נתן את ההלואה וגם החזרתי. בדרך כלל בחורף ובאביב עבדנו ביער, עבודת קבלנות אצל קק"ל ואם אינני טועה  הרוחנו – 35 גא'י ליום. זה היה הרבה כסף, גרושים עם חורים. בקיץ התחלנו לעבוד בבניה. הבניין הראשון שקבלנו היה בית חרושת לקרח במפרץ. בבניין זה הרווחנו הרבה כסף.

היה שם מהנדס די מעניין. אח"כ עברנו לעבוד בקרית חיים, אצל סולל בונה, אם אינני טועה. יצקנו רק את השלדים. אני חושב, כי רחוב ב' ורחוב ג' בקריית חיים הם בתים שיצקנו והבניינים עומדים עד היום. מלבד זה, חברים אחדים עסקו גם במשק, פלחה, גן ירקות קטן ורפת.

יעקב: שמוליק 'אתה היית גזבר ונסעת לעתים לחיפה או לכפר חסידים. איך היתה התחבורה עם הסביבה ואיך היו היחסים עם יהודים השכנים?

שמוליק: התחבורה הראשונה להגיע לחיפה היה להגיע ברגל לכפר חסידים, כי להגיע לכפר עטה, היה בדרך ואדי ובחורף היה מלא בוץ ומים. מכפר עטה לא היה כביש. היה כביש חיפה עכו וכביש יגור – חיפה. בכפר חסידים היה כביש והיה שם אוטובוס פרטי. הלכתי ברגל לכפר חסידים ועל הגב שק  ובו פרימוס, נעליים וכל מיני דברים לתיקון בחיפה. ובחזרה צריך היה להביא קצת בננות, אורז והפרימוס המתוקן. בקיץ שכללנו את התחבורה. היות ובקיץ היתה כבר תבואה למכירה, שלוש פעמים בשבוע העמסנו 10 שקים חיטה על העגלה, זה היה טונה חיטה בדיוק. עם 10 שקים נסענו לחיפה ושם בשוק הערבי, אצל מחמוד מכרנו ב – 10 לירות הטונה. השקים היו נשקלים במשך שלוש שעות והמו"מ נמשך שלוש שעות ובסוף קבלנו ביד כסף מזומן ויצאנו לקנות צרכי אוכל וחלקים.

שמוליק: קודם כל גם עכשיו אני אחד הזמרים הטובים. את היבולים והזכרת את התירס, שהיה לנו בשנה הראשונה, נזכרתי בחיי התרבות שלנו. במגדל היה לנו פטיפון, יותר נכון גרמופון. והיו לו שלושה תקליטים, אשר רק אחד ניגן והוא " דוד המלך מיט זיין פידעלע". ערב, ערב התקליט הזה ויצחק חנקין, שעזר לנו אז בשמירה היה רוקד עם כלב לצללי התקליט הזה. בשלב מאוחר יותר' כאשר היה לנו התירס היו חיי תרבות מדי ערב. קלחי התירס נערמו במרכז החצר ובערב, אחרי הארוחה, היו מדליקים את הלוקס מוציאים את הפטפון, יושבים על ערמה ומקלפים תירס. משוחחים, מתווכחים ושרים – תרבות יוצאת מן הכלל.

בסוף השנה הראשונה להיותנו כאן – ולאחר גמר הבניין הראשון, (היום הנגריה ואז הרפת)  לפני שהכנסנו את הפרות לבניין, סדרנו הצגה, אינני זוכר מה היתה ההצגה, אבל כולם שחקו: שרקה, מרים נוסדורף ורבקה רובינשטין, בקיצור כולם. אנשי המשק, אשר בסביבתם חיינו קודם הוזמנו לחגיגה הזאת בשמחת תורה והם באו בעגלות.  לקבל אורחים לא היה צריך להכין אוכל ומקומות לינה. הם הביאו אתם אוכל, ישבו מתחת לעגלות ואכלו. ראו את ההצגה, רקדו בחצר עד הבוקר ולמחרת רתמו את סוסיהם וחזרו למקומותיהם. לא צריך היה בוועדת תרבות בשביל ליצור תרבות, אלא שהתרבות נוצרה מאליה.

יעקב: שמוליק! בימים ההם, בשנים הראשונות שמענו קולך בשירת סולו לעיתים קרובות. קולך הרם היה משתפך בלילות ירח לקול יללת התנים. התזכיר לנו שירים אחדים ששרת בימים ההם.

שמוליק: כן,זה היה , רק ננסה: ( שר בקול צלול ומלא רגש) :"יד ענוגה  הייתה לה, איש לא העז געת בה, זוג שפתיה שני חן,  רק לנשיקות נוצרו הן. הוי, אמא, רק לנשיקות נוצרו הן".

ועכשיו את זה:

" ימין ושמאל, רק חול וחול

יצהיב מדבר ללא משעול.

אורחה עוברה, דומם נעה

כדמות חלום שם נפלאה.

וצליל עולה, יורד קצוב

גמלים פוסעים בנוף עצוב.

גלין, גלין. גלין, דן".

אלקנה ":אולי תשיר את השיר "אולי". היית שר את זה ככה".

שמוליק : ( שר ברגש) "ואולי לא היו הדברים מעולם,

ואלי לא השכמת עם שחר לגן

לעבדו בזיעת אפי וכו' וכו'….

ראיין: יעקב יניב

טכנאי: אלקנה כספי