שמואל קרניאל

25/10/1901 - 12/04/1948

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ב חשון התרס"ב

תאריך פטירה: ג' ניסן התש"ח

שם האב: פנחס(הירשהורן)

שם האם: תמה

ארץ לידה: גליציה

שנת עליה: 1920

מקום קבורה: רמת יוחנן

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: משקה קרניאל

שמואל קרניאל

שמואל נולד בעיר בוצא'ץ שבמזרח גליציה. בן למשפחה גדולה, חמה ומבוססת שאחר כך הושמדה בשואה. הבית היה בית ציוני ומסורתי. למד בגימנסיה המקומית והיה מראשוני הפעילים בתנועת הנוער "השומר הצעיר". ב- 1916, בימי מלחמת העולם הראשונה, לאחר פלישת הרוסים, נדד עם משפחתו לוינה, בה למד והשתתף בועידת היסוד של "השומר הצעיר". כשחזר לעירו, פיתח פעילות ציונית בקרב הנוער ויצא להכשרה חקלאית. בשנת 1920 יצא מפולין עם ראשוני העלייה השלישית, חצה גבולות ללא תעודות ואחרי תלאות רבות הגיע ארצה.
בעלייה תרגם את שמו לעברית – מהירשהורן לקרניאל – והחליט שידבר רק עברית.
בשנתו הראשונה בארץ – שנת כיבוש העבודה – עבד שמואל בתנאי רעב במחנה צבא הודי בראש פינה ויחד עם חבריו הצטרף לסוללי הכבישים ב"שומריה" שסללו את כביש עפולה-נצרת. ב-1922 עלה עם קבוצתו להתיישבות בבית אלפא, שם נשא בנאמנות בתפקידים שונים: מרכז פלחה, חצרן, סדרן עבודה ומרכז הרפת, אליה הביא מדמשק את הפרות הראשונות.
בפילוג, בשנת 1940, עבר עם רעייתו משקה והבנים, אמנון וצביקה – לרמת יוחנן. כאן התמסר לביסוס ופיתוח הרפת, ובשנות הארבעים הראשונות ייסד את ה"אגודה להזרעה מלאכותית – זבולון". הוא היה מעורה בכל הנעשה במשק. ידע להגשים בחיי יום יום ובמו ידיו את אשר דרש מאחרים.
בגישתו המעשית וההגיונית לענייני משק וחברה היה משמש מופת לכולם. היה איש קיבוץ במלוא מובנה של המלה, שבו המוח, הכוח והנשמה התמזגו לאחד.
בעת ההתקפה על רמת יוחנן,  ב-ג' ניסן תש"ח (12.4.48) שימש כמפקד עמדה 6 שהייתה בחצר הרפת, אך לא זנח את הדאגה לעדר אשר שימש מטרה לכדורי האויב. מפעם לפעם התגנב לרפת הנתונה תחת אש. אחר הצהריים  לא יכול היה לשאת את געיית העגלות הרעבות וכאשר היריות שככו במקצת, חש לרפת עם דליי חלב להשקות את העגלות. כאן פגע כדור בבטנו. שמואל הוחש לחיפה ונותח, אולם נפטר בלילה מפצעיו.

 

קישורים:

גלעד – מ.א.זבולון

נזכור את כולם – משרד הבטחון

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    שמואל (טאג'יו) קרניאל

    בן תמה ופנחס הירשהורן

    נולד בבוצ'אץ, גליציה

    י"ב בחשוון תרס"ב  25.10.1901

    נשוי למשקה

    אבא לאמנון וצביקה

    עלה לארץ בשנת 1920

    ממייסדי קיבוץ בית אלפא

    הצטרף לרמת יוחנן בשנת 1940

    נפל בהגנת הקיבוץ במלחמת השחרור

    ג' בניסן תש"ח  12.04.1948

    בן 47 במותו

  • על סבא שמואל – נינותיו טוהר ויהל

    סבא שמואל ערב יום הזיכרון תשס"ו

    קראו נינותיו: טהר אלניר ויהל קפולניק

     סבא שמואל- קצת קשה לכתוב זיכרונות, או אפילו לנסות לדמיין סבא שלא הכרנו, ואפילו ההורים שלנו לא הכירו אותו. זה קצת כמו להרכיב פזל מהרבה חלקים. שחלק מהחלקים מוכרים וברורים וחלקם מטושטשים, ללא צורה מוגדרת.

    החלק שאנחנו מכירים הכי טוב הוא השלט בבריכה.  אי אפשר להיכנס לבריכה בלי לעבור ליד השלט "לזכר שמואל קרניאל שנפל על הגנת רמת יוחנן". לעבור מתחת לשלט הזיכרון לסבא שמואל – זו תחושה מעורבת של כבוד וגאווה (סבא שלנו נלחם בקרב על רמת יוחנן) ולפעמים זו גם קצת תחושה עצובה, שחבל שלא באמת הכרנו אותו.

    חלק מוכר נוסף בפאזל הוא סיפור הקרב על רמת יוחנן. סופר לנו על המסירות הרבה של סבא, כשיצא להשקות את הפרות, שגעיתן לא נתנה לו מנוח, וכדור של צלף דרוזי פגע בו.

    אנחנו מכירים את התמונה של איש לא כל כך צעיר, בחולצת עבודה שניצבת כל שנה ביום הזיכרון ולידה דולק נר. אבל מי היה באמת סבא שמואל, איזה איש היה?

    כדי לזכור צריך להכיר- לסבים אמנון וצביקה היו הרבה סיפורים. אחד הסיפורים, סיפרו שלסבא היה כושר החלטה, נחישות ושיקול דעת שהצילו את חייו. היה זה כאשר אמנון, סבא וגם עזרא רון אחותו ואימו נסעו לפולין ערב מלחמת העולם השנייה לבקר את הסבים שלהם שנשארו בפולין . הסיבה הרשמית לנסיעה הייתה  בר המצווה של אמנון.

     אמנון מספר , שבעודם נופשים בהרים, שמעו על המתיחות ההולכת וגוברת, וסבא החליט לחזור לעיר. אחיו שהיה רופא, אמר שהמלחמה עומדת לפרוץ בכל יום וכדאי לעלות על הרכבת שיוצאת היום. בר מצווה לאמנון כבר לא חגגו. אספו את משפחת רון, ויצאו לתחנה להמתין לרכבת שהייתה אמורה לצאת לרומניה, ומשם  היו אמורים להפליג באוניה לנמל יפו.  הרכבת לא הגיעה, אנשים רבים שהיו על הרציף התייאשו והלכו, מבלי לדעת שזו הרכבת האחרונה שתצא מאדמת פולין ליעד אזרחי. אבל סבא שמואל היה נחוש בדעתו שיש להמתין לרכבת, שאסור לעזוב את הרציף. הנחישות והתושייה של סבא שמואל הביאו לכך שאנחנו פה היום, אפילו שלאמנון לא חגגו בר-מצווה.

     

    סבא היה אדם ציוני שהסתכל קדימה. היה ממקימי השומר הצעיר בבוצ'אץ עיר הולדתו. וכך גם עלה לארץ, לגאול את השממה ולהפריחה. בכך אכן האמין, הן כאשר סלל כבישים, והן כאשר הקים את הרפת בבית אלפא, לאחר שהלך לדמשק להביא משם פרות.

     

    סבא היה פעיל בחיי החברה של הקיבוץ ונחשב למפשר ומתווך בין חברים. כמו-כן, עסק בתחום הביטחון, והיה בין מקימי הסליק ואף זכה לכבוד,  וקיבל לידיו  את אחד משני המפתחות  שהיו לסליק.   

     

    כשסבא שמואל נפצע בקרב על רמת יוחנן הוא הובל למרפאה. במרפאה ניסה להצילו, אותו אח רופא, שהזהיר אותו מפני המלחמה שעומדת לפרוץ באירופה. בפעם הזו לא הצליח להצילו. סבא הוחש לבית החולים אך מאמצי הרופאים לא צלחו.

     

    אמנון בנו הבכור היה בן 21 . צביקה בנו הצעיר היה נער בן 15.

    אנחנו נזכור את סבא כאדם, את הסיפורים ונמשיך לספר אותם.