שמוליק קנול
שמוליק נולד בלבוב שבגליציה המזרחית וגאה היה במוצאו "מה אני נראה לכם, כמו איזה אזיאט לבנטיני?", שאל. "לבוב", כך סיפר, "היתה עיר עם קולטורה, לא סתם חול וגמלים כמו פה בפלסטינה."
רק בן שש היה כשהתייתם מאמו ובמלאת לו 10 נשלח לבדו לארץ ישראל אל דודו בנימין זוסמן בבית אלפא. את מלחמותיו של ילד יהודי בין ילדי גויים על מקומו ועל כבודו החליפה מלחמתו של ילד פולני, דובר פולנית על מקומו בקרב חבורת צברים מחוספסת בבית אלפא. בעיני בני כיתתו בחברת הילדים היה, כלשונם, "נער שמנמן ורדרד שבא מבית אמיד ומצא כאן ישוב קטן, מבודד ודל, תנאי חיים ספרטניים וילדי המקום רזים, קשוחים מחפשים אחד כמוהו להיטפל ולהציק לו. להפתעתם נתקלו בנער למוד איגרוף ויד חזקה כנגד ה'שייגעצים' הפולנים בגולה. אפילו גברוש, חברו מהימים ההם, מודה ששמואל ידע להשיב מלחמה שערה ו'הכניס' להם כהוגן". "הם לא ידעו עם מי יש להם עסק", סיפר שמוליק לימים, "תכף נתתי להם כמה אגרופים הגונים ונהיה סדר. אחרי יומיים הם כבר כולם עמדו מאחורי בשורה".
בן 16 הגיע שמוליק מבית אלפא לבית הספר החקלאי "כדורי", שם פגש את משה נצר, יצחק רבין וחברים נוספים מגרעין "תלם" והתפתה לבוא אחריהם לרמת יוחנן. "אמרו לי", סיפר, "שברמת יוחנן יש את החתיכות הכי יפות בארץ". "ויתרתי על חלום עבודה בכדורי לשם רכישת אופנוע והגעתי הנה". בין היפיפיות פגש שמוליק את תמר כהנא, בת הגרעין אף היא, ובעת שחבריהם התפזרו מי בהתיישבות ומי בפלמ"ח נישאו השניים וקבעו כאן את ביתם. היה זה זמן קצר לאחר הפילוג שהביא עמו מבית אלפא קבוצה גדולה של חברים ובהם דודו ודודתו, אבל גם טלטלה חברתית עזה. חתונתם של תמר ושמוליק היתה החתונה הראשונה לאחר הפילוג ונשאה עמה התרגשות גדולה. היתה זו, לדברי תמר "שמחת האיחוד הספונטאנית הראשונה אחרי חווית הפילוג".
שמוליק, שהיה, לדבריו, "טרקטוריסט מדופלם" עבד בפלחה אך גם שותף היה לפעילות הסודית של חפירת הסליקים המקומיים. כשהתארגן היישוב להגנה עצמית בימי המאבק על המדינה שבדרך נקבע מקומו בכיתת הפל"ם. "היינו קבוצה של חבר'ה צעירים שהתאמנו בנשק, זמן רב לפני שהמלחמה התחילה. התאמנו במסגרת הגוש ובמסגרת 'ההגנה'. קיימנו כאן במשק שיגרת חיים אשר התחלקה בין סיורים לביטחון שוטף ועבודה בשדות". "היינו יוצאים לסיורים מחוץ לקיבוץ לפרדס, ליער ועושים תצפיות. פה ושם היו גם יריות, אז ירינו". על פרוץ הקרבות באפריל 1948 סיפר: "למרות כל האימונים וההכנה, אתה לא חושב אף פעם שזה יקרה, שגם אתה תהיה בקרב אמיתי עם רסיסים, כדורים והרוגים". ולצד כל זאת הלך ברגל עם תמר עד כפר ביאליק לבקר את חנהל'ה וישי הקטנים שפונו ל"אהבה" עם שאר ילדי המשק מאימת הכדורים.
בשנים שבאו לאחר מלחמת השחרור עסק שמוליק בעבודות שונות בקיבוץ ומחוצה לו: בכריית בריכות הדגים של רמת יוחנן, בסלילת מסילת הרכבת לבאר שבע ועוד… ועוד…
נטייתו למקצועות הטכנולוגיים ולאלקטרוניקה וסקרנותו הרבה הביאו אותו לכלל רצון ללמוד ולהתפתח בתחום. מאחר שלא אושרו לו לימודים כרצונו עשה לדבריו "מעשה לא קיבוצי" ומכר שאריות ממחנה בריטי בסביבה ובכסף שהרויח נסע ב-1950 ללמוד אלקטרוניקה בארצות הברית.
בשובו הביתה החל לעסוק בעבודות שונות באלקטרוניקה: תיקוני רדיו בשפרעם ובמשקים שונים. היתה לו מעבדה קטנה בליפט ואחר כך נבנה החדר מתחת למגדל המים, בו הקים, יחד עם משה לקח, את "רמתון" – מפעל ליצור מכשירי רדיו למכוניות. לדבריו, היו מקלטי הרדיו הראשונים באוטובוסים של "אגד" מבית היוצר שלו.
ב-1958 נחנך ב"רמתון" השמרטף האלקטרוני הראשון בתנועה הקיבוצית וממשקים רבים באו לשזוף עיניים בפלא. לדברי שמוליק לא היתה די תודעה במשק לחשיבותו של מפעל לאלקטרוניקה ולכן חוסל "רמתון" לאחר 5 שנות פעילות בלבד.
ב-1962 נמנה שמוליק על קבוצת החברים שהקימה את המפעלים האיזוריים במילואות. הרומן עם מילואות נמשך כ-18 שנה בהן הקים תשתית טכנולוגית למפעלים כמו מילובר ומילוסיב. פעמיים נסע להשתלמויות ממושכות בארה"ב וחזר משם מהנדס אלקטרוניקה מדופלם. בשנים ההן שימש גם כיועץ חקלאי וטכני בפָרָס ובמפעלים חדשים שהוקמו בגליל.
ב-1980 נענה להצעת חברת "כור" לנהל הקמת מערכת אגרו-תעשייתית בניגריה. שמוליק היה מנהל הפרויקט. היה זה מפעל הבנוי על 2000 דונם ובו 45 מבני לול , מכון תערובות, משחטה, בתי קירור תחנת כוח לחשמל, בארות מים, בתי מלאכה, בתי מגורים, משרדים, וכבישים. שלוש שנים וחצי שהה שמוליק בניגריה. היתה זו תקופה לא קלה הן מבחינת האקלים והן בהסתגלות לתנאים. לאחר כשנה וחצי הצטרפה אליו תמר. הוא קשר קשרים טובים עם חברי ממשלה ניגריים ויחסים טובים עם העובדים המקומיים. בתום הקמת המפעלים בשנת 1984 חזרו שמוליק ותמר לרמת יוחנן, כאן השתלב לתקופת מה במחלקה הטכנית של ענף הבניין בנושאי חשמל ובנייה, עד פרישתו לגימלאות.
שמוליק לא מיהר להזדקן. האופניים היו כלי רכבו הנאמן ממש עד לזמן האחרון עת נאלץ להחליפם בקלנועית. אל האינטרנט נחשף לעת זיקנה ושיבה, השתלט על הטכנולוגיה והתפעל מסגולותיו כמו ילד קטן.
ההומור הטבוע בו משחר נעוריו שהיה דרך ביטוי ייחודית במשך שנים, סייע בעדו בהתמודדות עם תלאות החיים עד אחרית ימיו.
לא קל היה לו, לשמוליק, אדם תאב חיים שכמותו, שחירותו היא מהותו, שכבודו- רצונו, להשלים עם ההזדקנות ועם התלות שהביאה עמה. ככל שזו התעצמה והכבידה, כך הלכה והתמעטה החדווה. השנים האחרונות היו עבורו רצף של עוגמות נפש שבאו בזו אחר זו: הגוף שבגד, הלב שנחלש, העיניים שכהו, הזכרון שמעד, הפרידה התכופה מחברים קרובים ומעל לכל- מותו החטוף והמפתיע של נדב, בכור נכדיו. ועם כל זאת ידע שמוליק למצוא לו את רגעי הנחת בשלושת ילדיו, בנכדיו ובניניו, כולם בעיניו הטובים והמוצלחים ביותר. אם ניתנה לו עוד סיבה למשוך את העגלה במעלה המורד רק עוד קצת, הרי היתה זו שאיפתו לזכות ולהגיע ליום שבו יסיים נכדו, יואב, את קורס הטייס.
שמוליק היה כזה, אבל גם היפוכו של זה, אריסטוקרט פולני אך גם עוקצני כצבר, קיבוצניק אבל אינדיבידואליסט, מגויס אבל ביקורתי, מצחיק עד דמעות אך גם חמור סבר לעת מצוא, איש רעים להתרועע אבל גם אאוטסיידר. אין זאת אלא שאחדות הניגודים היא שעשתה אותו למה שהוא, היא שהפכה אותו לחד פעמי כל כך בנוף המקומי.
