אמא – מרכז המשפחה –  אבנר

אמא וסבתא היקרה שלנו,

אמא נולדה בין הרים בקריית ענבים. משם היא הביאה אלינו את אהבתה הגדולה לרקפות, ולטיולים ביער לחפש אורניות. היא בת למשפחה של אנשים רציניים שאהבו לספר סיפורים, אבל דווקא היא הייתה בעלת שמחת חיים וצחוק מתגלגל. עם השנים והגיל, היא חזרה להיות רצינית ולספר סיפורים כמקובל במשפחתה.

במרוצת השנים אמא מילאה שורה של תפקידים בקיבוץ  – בתחילה, אחות מיתולוגית במרפאה, אחר כך מרכזת האקונומיה, ולקראת הפנסיה עבדה בבית התינוקות. הייתה לנו גאווה להיות הילדים של שרה, כי כולם דיברו עליה רק טובות. למרות העבודה הקשה, אימא נתנה לנו את הכול. ותמיד אפשר היה לדעת שהיא תתמוך בנו בכול מצב.

מילוי שלושת התפקידים האלו (השילוב של בריאות, הכנת אוכל, וטיפול בילדים) הכין אותה לשלב הבא והחשוב למשפחתנו כל כך – להיות ה"סבתא מספר אחת ביקום".

לכל אחד ואחת מאתנו היא הקדישה המון. גם בעשיה וגם בלב ובמחשבות. מהכנה לפני הלידה, עצות בחדר הלידה, ושעורי הנקה.  בהמשך החיים: טיולים בקלנועית, שעורי חובה ברכיבה על אופניים, ולאחר מכן שעורי שחיה. וכן הלאה והלאה עד החתונה, ותחילת המעגל של הלידה וטיפול מכל הלב בדור הבא.

תמיד אימא הייתה בזמן הנכון ובמקום הנכון, נותנת לכל אחד 200% תשומת לב. תמיד בשילוב של קצת הומור, דאגה לכל פרט, הרבה כנות, והמון, אבל המון, אהבה. איך היא הצליחה לחשוב על כולם, לזכור את המיוחד והחשוב לכל אחד ואחת במשפחתנו זה פשוט לא יאמן. במיוחד שכה התרחבנו במשך בשנים.

אמא – היית מרכז המשפחה ותחסרי לנו מאוד.

אמא אהובה ויחידה שלי – לאה זבולון

בורכתי וזכיתי שתהיי שלי ,

בורכתי באהבתך , במגע ידייך הנאמנות בנמרצות במסירות בנתינה אין סופית ….

בורכתי בך !

לא נמצאות לי המילים לתאר את הקשר והחיבור שיש בניינו

שהינו שזור רבדים רבדים

שהלך ונרקם וגדל והעמיק

מיום לידתי לך ועד נשימתך האחרונה.

מצרף ענק של זיכרונות, חוויות, מעשים, שיחות נפש ושיחות חולין, כעסים , מחילה, סליחה שיתוף ואהבה.

האמנת בעשייה , בתכליתיות, במנהיגות של דוגמא אישית.

לקחת לך את הזכות והחרות לקבל החלטות, ולבצע,  כשלזכותך חוכמת חיים, תבונת כפיים , חריצות  ורגישות אין סופית.

• היית בת של יוסי ואתיה,
• היית אחות של חיותה ויעל,
• היית " בן אברהם" משפחה אצילית, ענפה, גאה המאופיינת בקצב ואהבת חיים אין סופי.
• היית קריית ענבים
• היית פלמ"ח , גבעת הראדר, הקסטל, הדרך לירושלים , השיירות, חבשת פצועים ובפינוי הילדים של קריית ענבים כאבת את פרדתך מאחותך הקטנה יעל.
• היית אחות – סיימת לימודייך במחזור הראשון של ביה"ס לאחיות של תל השומר
• והיית אחות – חבשת, סעדת, יילדת, טיפלת במסירות ואהבה ונגעת בעדנה ובמקצועיות בכול חולה ונזקק.
• היית אישה לאבא יצחק , שותפה לדרך חיים ארוכה ומאתגרת
• היית אמא – נבונה , מסורה, ישירה, חדת תפיסה תומכת ומאפשרת. מעורבת מהפרט הקטן של חיי היומיום ועד להחלטות המשמעותיות ביותר של החיים.
• היית סבתא – חמה , דואגת, אוהבת מטפחת רווית נחת גאווה ואושר.
• היית משפחה – לב המשפחה . לב רחב דינאמי ליבראלי, המקבל כל אחד ואחת בדכו ואמונתו .
• היית טבע, ואדמה, והרפתקאות , וטיולים ועולם …..

היית הכול , קטן כגדול  והכול היה בך.

בורכתי והתברכתי בך אמא.

אני ואת,  את ואני …..

אמרנו הכול,

נתנו הכול,

אהבנו הכול ,

נפרדנו הכול ,

ונדם ליבך ,

ותם !

סבתא,

הידיים שלך עדיין מלטפות אותי.

הקול שלך עוד לוחש באוזניי.

והנפש שלך,

הנפש שלך חיה בתוכי.

מעין

סבתא שרה – רני אחיטוב

 יצא לי לחשוב הרבה ביומיים האחרונים על אוסף האנשים שאהבו אותך והרגישו מאוד קרובים אליך. מגוון האנשים, והתחושה של קשר אישי חזק זה מה שהכי תפס אותי. הרי זה לא רק עניין של הערכה מרחוק, של הבן אדם שהיית, ושל איך שחיית את החיים שלך, למרות שגם מזה יש המון. זה גם לא רק סוג הקרבה שנוצרת סביב עניין משותף, שהרי יש פה באמת אוסף של אנשים מאוד מאוד שונים, והתחושה של החיבור האישי איתך משותפת

זה לא שהיית בן אדם קל ונוח. הרי כשישבנו אצלך לפני שלושה שבועות, אחרי שעבר עליך סופ״ש קשה במיוחד, והדס אמרה לך שברור שתהיי בסדר, כי את צדיקה ולצדיקים תמיד בסדר, אמרת לעצמך: ״צדיקה״ והתחלת לגחך. זה גם לא שהיית משתנה כל פעם בשביל הסביבה, או מחפשת להגיד רק משהו נעים שרוצים לשמוע, כי טאקט היה ממש רחוק ממך. היית אומרת את מה שנראה לך, על אנשים שהיו שלך, וחשובים לך. האמירה הייתה פשוט עוד חלק מהיכולת האינסופית שלך להתמסר, לאמץ, ולהפוך אנשים לשלך. היכולת הזאת אצלך הייתה בכל, מהפרחים בגינה שלך, ועד לילדים שלך, בין אם מדובר באלה שילדת, ילדתם, או אימצת לקיץ.

המסירות שלך הייתה שם כשטיפלת כאחות בחברי קיבוץ ובלוחמי הפלמ״ח, והייתה נוכחת בקשרים עם חברותיך ועם קרובי משפחה, לפעמים ממשפחה כל כך רחוקה שצריך עץ משפחה רק כדי להבין איך הם קשורים אלייך ועדיין מרגישים היום שאיבדו קצת אמא, או אחות. כי מהרגע שהם היו שלך, זה לא שינה על איזו צרה מדובר.

וזה היה שם גם בדברים הקטנים, במיוחד במשימות קטנות שלקחת על עצמך: שנלמד לשחות, או לרכב על אופניים, או נצא ללמוד משהו… ותמיד התייחסת לזה כאילו מדובר במשימה שלך. וככה הקשר איתך נשאר אישי כלפינו, כי זה תמיד היה אישי עבורך.

בסופו של דבר, אני חושב שהמסירות הזאת היא שהביאה את מגוון האנשים שמלווים אותך היום. כי מהרגע שמישהו הרגיש שהוא שלך, אז הפרטים הקטנים לא כל כך שינו, זה היה פשוט שלך.

אני מקווה שידעת גם כמה אנחנו מסורים אלייך, וכמה זה אישי עבורנו.

יהיה זכרך ברוך.

עכשיו נגמר – הספד לשרה – דליה טלמון

שרה אהובה, בת דודתי, יקרת לי מאוד. לכתוב עליך, לדבר עליך, לא נתפס, המילים בורחות.

החיים שלנו שזורים ושלובים אלו באלו. שרה את כל כך משמעותית עבורי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני זוכרת גם אותך. גרנו בשכנות דלת על יד דלת, מרפסת משותפת. את בוגרת ממני בשלוש וחצי שנים, את גדולה וסמכותית. מורת דרך, יועצת, תומכת, מבקרת ומה לא.

שרה נולדה מנהיגה, דעתנית, החלטית, ברורה, מעשית, חרוצה, בלי מילים גבוהות, בלי פוזות, עושה גבוה, מתעניינת ופעלתנית ותאוות חיים.

כבני הקיבוץ הראשונים בקריית ענבים גדלנו בחברת ילדים שכללה את כל הילדים בטווח גילים של למעלה מעשר שנים. חילקו אותנו לשלוש שכבות: שכבה בוגרת שכונתה "חדר גורדון"; השנייה נקראה "חדר ביאליק" – אליה השתייכה שרה; והשלישית "חדר הרצל" שבה הייתי אני.

השמות מעידים על הרוח שבה חונכנו. אהבת הארץ, אהבת המקום, ואהבת העם. קיימנו משק ילדים מקביל למשק המבוגרים. היינו עצמאים, ההורים כמעט שלא התערבו. שרה הייתה מרכזית מאוד. נהלה את גן הירק. עד היום אני זוכרת את הערוגות הסימטריות, נקיות ומניבות. חשבתי שאם השתילה לא תהיה ישרה, העגבניות לא יצמחו.

תקופה מסוימת הייתה אחראית על גינות הפרחים שהקיפו את בית הספר. אז נבטו בה ניצנים ראשונים לאהבת הגנים, הפרחים והצומח. הידע נבע מאינטואיציה, חריצות וניסיון.

גם בפעולות החברתיות, שרה הייתה מאוד אסרטיבית, במשחקים, בשיחות, במבצעים מיוחדים לטובת הקק"ל ולקליטת עלייה.

זכורני שהתקיים "מחנה האלף" של הנוער העובד והלומד על הר הכרמל. שמעון פרס היה המפקד, עמד על יד התורן עטוף בשמיכה מפני הקור וניהל את המסדרים שלוש פעמים ביום. מסדרים שלא נגמרו. זה היה מחנה מטורף ומבולגן.

לנו לא היה מדריך וכל כך רצינו להשתתף. זה נחשב לאירוע ארצי. שרה הכריזה על עצמה שהיא תהיה המדריכה ונסענו. היא דאגה לאינטרסים שלנו, שהאוכל יגיע אלינו, שנגיע למסדרים כנדרש, שנגיע גם למקורות המים, לברזים, שתמצא לנו פינה להניח את הראש בלילה.

בלימודים היו לה דעות משלה. שחררה את עצמה משיעורים שלא מצאו חן בעיניה. העדיפה לרכב על החמור, ואחר כך על הפרדות. סוסים כידוע לא היו.

מגיל צעיר התעניינה בתחום החובשות והרפואה. במלחמת העצמאות עברה קורס קצר שהתקיים באבו גוש וטיפלה בפצועים. בית המרגוע של קריית ענבים הפך לבית חולים שדה. שרה עבדה שם אבל לא רק שם. הייתה בכל מקום שנדרש – גם בעמדות, גם בלול שנשארו בו עופות מעטים לצרכי המקום, גם ברפת, לחלוב ולהאכיל את הפרות המעטות שנשארו, ובחדר האוכל שהאכיל מאות פלמ"חניקים רעבים.

כשגבעת הרדאר נכבשה בשנית על ידי הלגיון וחיילנו נסוגו בבהלה, הלכה לאסוף פצועים ולהגיש עזרה. באותו היום פינו את הילדים לירושלים. אימא שלה, אתיה, בקשה שיחליפו את שרה כדי שתוכל להיפרד מאחותה הקטנה, יעל. אבל מי ידע איפה היא? עברו שעות והיא לא נראתה. דאגנו. כשהחשיך היא הגיעה, לבושה מכנסיים קצרים ורגליה שרופות, קצת ג'ינג'יות היתה גם בה. אמרה שלא שמה לב שפתאום העצים נגמרו והיא הגיעה לשטח גלוי, קרוב לרדאר. נאלצה להסתתר אחרי סלע. הקשה מכל, אמרה, שלא יכלה לעשות פיפי כל היום.

בימינו כשהתרחש הרצח באותו המקום, בהר אדר, שרה עברה טראומה קשה, שוב חזרה לימים ההם. כשהפעם הזיכרונות התחיו בנפש הבוגרת.

כשהקרבות דעכו, הפלמ"ח עזב, שרה התגייסה לצבא והלכה ללמוד בבית הספר לאחיות בתל השומר. שם השקיעה בלימודים את נשמתה. עשרות שנים עבדה כאחות, בחריצות, אחריות ודייקנות.

שרה ברוכת כישרונות: גננות, אמרתי, אחות מעולה, מטפלת בתינוקות, מדריכת אימהות צעירות. והוכיחה הבנה רבה בעיצוב פנים. תעיד דירתה הנהדרת שעצבה.

אחרי שנפטרו הורינו ואחיהם, היו בארץ עשרה אחים ואחיות, שרה תפסה את מקום ראשת המשפחה. היא נערצת על כולנו.

מרבית שנותיי הייתי בקרבתה, קרובה נפשית ופיזית ועכשיו נגמר.

ראיון לתיק האישי

שרה אחיטוב

30.9.2014

רושמת: חנה צולמן

נולדתי בקרית ענבים. אבא ואמא עלו מרוסיה ב1920 עם קבוצה בשם " המתנדבים לעם" להתיישבות בקריית ענבים ליד ירושלים.

הורי גדלו בבתים דתיים אבל היו חילוניים "לא היו דתיים".

בקריית ענבים עבדו קשה בהכשרת הקרקע, נטיעת יער והקמת המשק. התהליך היה קשה, תנאי מגורים קשים, לא היה חשמל, עד שהייתי בת 9.

בית הורינו היה בית חם, היחס בין אבא לאמא היה מאוד חם לבבי וקרוב. נתן לנו הרגשת ביטחון ואהבה. כולנו מרגישות ומדברות על החום הטוב והמסירות בינינו האחיות.

מטעם הקבוצה שלחו נציג שהעלה בקבוצות קטנות את כל המשפחות של החברים בקרית ענבים שנשארו ברוסיה.

העלו כך את המשפחות של הורי ועזרו להם להסתדר.

לאבא שלי היו אחיות צעירות שהלכו ללמוד אחיות בבית חולים כי קיבלו הרבה הטבות כדי להיות אחיות. אז יש במשפחה 6 אחיות גם אחותי, אמא שלי ואני היינו אחיות.

אמא שלי התייתמה בגיל 5.באה  ממשפחה משכילה, למדה בגימנסיה הרוסית ואהבה לקרוא רוסית. כי  עדיין לא ידעה עברית טוב. כשהייתי בת 7, הלכה ללמוד אחות מעשית בהדסה ירושלים. הייתה אחות במשק ואח"כ עבדה כאחראית על הבריאות בבית ההבראה וקריית ענבים. במלחמת השחרור כשהייתה בסביבות גיל ה-50 החזיקה את בית ההבראה כבית חולים של הפלמ"ח מבחינה אירגונית וקיבלה את סמל הפלמ"ח בסיום המלחמה., הייתה אמא מסורה, גלויית לב ואשה טובה, בסוף ימיה הייתה חולה באלצהיימר ומתה פה ברמת יוחנן (4 שנים אחרונות הייתה ברמת יוחנן בחמדת אבות).

אמא שלי הייתה האחות הקטנה. היו לה שלוש אחיות. אחת נפטרה, היה אח גדול, כולם היו בעלי מקצוע, רוקח, רופא שיניים וגם הם עלו לישראל כל המשפחה עלתה לארץ. אבא שלי היה בן בכור במשפחה מרובת ילדים מסורתית דתית. אבא שלו היה משכיל אבא שלי למד בחדר ועבר ללמוד בבית ספר יהודי, ידע עברית טוב. אמו נפטרה כשהיה בן 13. בברכתה של האם היה אחראי על שאר האחים והאחיות הצעירים ממנו. גם כשהגיע לארץ דאג לאחיות הצעירות ללימודים, מגורים ולנישואין. עד יומו האחרון היה ראש המשפחה המורחבת. בתחילת שנותיו עבד בהכשרת הקרקע, נטיעות ובניה.

היה אבא מאוד מסור, היה תמיד פעיל במשק ואף כיהן כגזבר הקיבוץ.

לאחר מכן הגה את הרעיון של שיווק משותף בין הישובים שסובבים את ירושלים: מוצא, עטרות, רמת רחל וקריית ענבים. שנים רבות היה מנהל תנובה ירושלים.

בגיל מבוגר הוא טיפל המון באמא, נפטר בגיל 92, במלוא כוחו, היה חולה במחלת דם אבל ראשו מלא שיער, זקוף הלך והסתובב בקבוץ. עבד שנים רבות בהנהלת חשבונות,  לאחר שעזב את תנובה בגיל 70. לאחר מותו העברנו את אמא לרמת-יוחנן.

במלחת השחרור כשהיה בתפקידו כמנהל תנובה, הדרכים היו סגורות ולכן נשאר לחיות בירושלים אצל אחותו. התפקיד היה מאוד תובעני. תפקידו היה לראות שבתי חולים, בתי יתומים ומוסדות ציבור יקבלו את מה שניתן לחלק. היה מאוד קשה כי לא תמיד היה מה לחלק. אלה היו ימים קשים מאוד. אמא עברה לגור איתו בשלב מסוים, בירושלים. גם לי אבא עזר מאוד מאחר והייתי גרושה. תלמה קראה לו אבא ואהבה אותו מאוד. באמת היו אנשים טובים.

מהזיכרונות הראשונים שלי על קריית ענבים גרנו בצריפים, לא היה חשמל. היה גן, לא היו מדרכות אבל ישנו עם ההורים והם היו מאוד מסורים. היינו רק שתי אחיות. בהמשך בכיתות ביה"ס היה כבר חשמל, חדר האוכל בנוי,

בבית ספר הלימודים היו ברמה טובה, היה לי מורה בשם סלוצקי שאחר כך כתב את האנציקלופדיה העברית. היה לנו בחברת ילדים משק פינת חי, גן ירק. חברת הילדים הייתה העתק של הקיבוץ היו ועדות משק, חברה ועוד. היינו הרבה בחוץ משחקים בחברותא במשחקי חברה וספורט והרבה משחקים ביער.

מאורעות 36 היו חוויה קשה בלילות היו יורים על הקיבוץ מצד מזרח פה ושם היו פצועים. היינו הולכים לדירות מוגנות קיצוניות ובבוקר כל אחד סיפר חוויות מליל ההתקפה. לכל החברים היו רובים תחת המיטה, הגברים יצאו לשמור ולתקוף והילדים נשארו עם האימהות ולפעמים נשארו לבדם ורצו לדירות המוגנות.

למדנו עד י"ב. הייתי תלמידה לא הכי טובה. היינו עסוקים בתנועות הנוער העובד, ב"הגנה", בטיולים, בחברת הילדים ובעבודה.

במלחמת השחרור הייתי בת 19 הקבוצה הבוגרת התגייסה לפני המלחמה וחלקה היו בפלמ"ח. כשהגיעה המלחמה הקיבוץ לא נתן לנו להתגייס, היינו צריכים להחזיק את המשק מבחינת עבודה והגנה, אני עבדתי בלול. בלילות שמרנו לפי סידור שמירה.

יום אחד הלולנים התגייסו בזמן "השכבת התרנגולות לישון" בשש בערב, כדי לחסל את הלולים כיוון שלא היה אוכל ולא מים לתרנגולות, לכן הגיעו שלושה שוחטים דתיים שברכו על התרנגולות שהגשנו להם ושחטו אותם שחיטה כשרה. אנחנו עברנו כך את הלולים ובארבע בבוקר העמסנו את התרנגולות החמות על משאית לירושלים, זה אחד מהזכרונות המצחיקים והקשים שעברתי. כך גם העבירו את הפרות לירושלים

מכיוון ששם היה יותר מים ומזון ואי אפשר היה לנסוע יום יום עם החלב, בגלל המצור. היום הקשה ביותר בקריית ענבים היה יום הפלישה. מול קריית ענבים ומעלה החמישה היה מחנה צבאי. הרדאר היה אז בידינו, ביום הפלישה הייתה התקפה קשה על הרדאר והרדאר נכנע. חלק מהלוחמים היו מקריית ענבים וחלק מחי"ש ירושלים, באותו הלילה הייתי בשמירה עם חבר משק מבוגר במבואות הוואדי ליד בית הקברות, כל הלילה שמענו מטחי יריות ופיצוצים. לפנות בוקר הגיע חבר משק שנסוג מהרדאר רץ במדרון ואמר שיש פצועים בדרך. רצנו עם אלונקה ועזרה ראשונה במעלה ההר, עם בוקר היינו תקועים ליד הכביש המוביל לרדאר ומשוריינים ירדנים שהיו על הכביש הפגיזו את מעלה החמישה, את קריית ענבים ואת העמדות שבקיבוצים, ואנחנו באמצע בין המשוריינים הירדנים לבין עמדות הקיבוץ. היינו שם עד אחר הצהריים. בהמשך התארגנה פעילות של הפלמ"ח ועקפו את המשוריינים הירדנים וזרקו עליהם בקבוקי מולוטוב.. אחד המשורינים התפוצץ והיתה שרפה והמשוריינים האחרים הסתובבו וחזרו בכביש לכיוון נבי שמואל.

יחד עם האנשים שהיו בשטח חזרנו למשק. בזמן הזה בקריית ענבים ומעלה החמישה התארגנו לפינוי הילדים והמבוגרים. חיפשו אותי לא ידעו איפה אני. מסתבר שאחותי הצעירה לא הסכימה לנסוע מבלי להיפרד ממני. הצלחנו להיפרד ברגע האחרון. את הילדים פינו לירושלים ובהפוגה הראשונה העבירו אותם לאזור תל אביב. היו קרבות קשים היו שיירות שנדפקו בדרך לירושלים, היו הרבה פצועים והרוגים ואנחנו זוכרים את רעש הקומפרסור החופר קברים ולא ידענו עוד למי. עד היום אני שומעת את רעש הקומפרסור. היינו עסוקים הרבה בשמירה בעבודה במשק והכנת אוכל ללוחמים לפעמים היו כ – 1000 איש במשק.

נגמרה המלחמה לטובתנו. כשהדרך לירושלים נפתחה וחלק מהישובים הערביים נכבשו הפלמ"ח עזב את האזור וירד לנגב למחנה ישראל, הלוחמים יצאו מקריית ענבים והחיים חזרו למסלולם. עזבתי את קריית ענבים לאבו גוש שם הייתה המפקדה ובית החולים הצבאי, עבדתי שם ככוח עזר. אני ועוד חברות עברנו לתל השומר באותה תקופה כבר חיילו אותי. נשארנו בתל השומר עד שיפתח הקורס לאחיות היינו בינתיים בכוח עזר. החל הקורס ואני השקעתי את כל המאמצים בלימודים. הגמר נערך עם טכס צבאי בנוכחות אשת הנשיא וייצמן. בטכס קבלנו דרגות קצונה, וסיימתי את קורס האחיות. באותה תקופה התחתנתי והייתי בהריון עם תלמה. השתחררתי מהצבא וחזרתי לקרית ענבים. עבדתי כמטפלת לילדים עולים חדשים שבאו ממרוקו וטוניס. היה מפגש מיוחד כי הילדים היו קטנים ונזקקו לאהבה. יש לי זכרונות מהילדים האלה. הם אהבו אותי מאוד ועד היום אנחנו בקשר. בשלב השני קבלתי לאחריותי את המרפאה והקמתי מרפאה מסודרת, עם יותר  תשומת לב לבאים ויותר יחס אישי.

לאחר הגירושין עברתי עם תלמה לירושלים. זה לא היה פשוט אבל רציתי להתקדם ולא רק להאחז בנוחות. באותה עת התמודדתי עם עבודה, גידול ילדה, טיפול בבית והתקופה היא תקופת הצנע. באחד הימים באתי לביקור אצל דליה טלמון (אנחנו בנות דודות) וכך הכרתי את יצחק. אחרי שנה התחתנו, ועברתי לגור ברמת יוחנן כשתלמה בת 4.5-5 לערך. בהתחלה עבדתי בקרית אתא בטיפת חלב. לאחר כשנתיים לחצו עלי מהמשק לבוא לעבוד בקבוץ ונכנסתי להיות אחות ברמת יוחנן. עבדתי כאחות במשך כ-20 שנה. כאחות הייתי הרבה לבד ובערבים ובלילות הייתי רצה מחבר לחבר ומטפלת בחולים, בינתיים גדלה משפחתי מה שהקשה על עבודתי כאחות אחר הצהריים.

במלחמת יום כיפור יצחק היה המזכיר ונסענו יחד לבתי חולים להשיג ידיעות על החברים. זו היתה תקופה מאוד קשה – המשפחה גדלה וגם היו לנו תמיד ילדים מאומצים. השתדלנו לנסוע לטייל ולבלות עם הילדים ובשלב מסויים החלטתי לצאת מהמרפאה ונבחרתי לכהן כאקונומית. חשוב לי להזכיר כי כשתלמה היתה בת 9  ועל סמך ייעוץ משפחתי ובהסכמת יצחק ותלמה העברנו באופן רשמי ע"י שופט אבהות ליצחק על תלמה. היה מעמד מאוד מיוחד וכשתלמה קראה לו אבא יצחק מאוד אהב את זה – היה זה תהליך חשוב למשפחה.

אני ניהלתי את הבית ויצחק עזר בלימודים והכוונה הקשורה בידע ובאידאלים. בתוך המסגרת המשפחתית היתה יראת כבוד מאוד גדולה כלפי יצחק מהילדים.

את העבודה באקונומיה מאוד אהבתי והערכתי למרות שפרושו של דבר היה לעבוד שעות רבות בעיקר בחגים. לאחר מכן עברתי לעבוד בבית תינוקות והדרכת אמהות בבתים. התמדתי בעבודה זו כעשר שנים – בעבודה חשובה זו היה לי נסיון רב עם תינוקות והשפעה גדולה על האמהות בעיקר האמהות הצעירות והחדשות שבקבוץ.

אח"כ עבדתי כתופרת גם כ 10 שנים. כשעבדתי בבית התינוקות הייתי פתוחה לקבל דרכים אחרות ועודדתי את הלינה המשפחתית כי אני גדלתי כך. ב – 1986 אבא שלי נפטר כשהיה בן 92 באותה תקופה היה חולה ואמא היתה בתהליך של אלצהיימר כיוון שהיתי אחות, הטיפול הרפואי נפל עלי ולאחר שאבא נפטר העברנו את אמא לרמת יוחנן ואחרי חצי שנה העברנו אותה לחדרי חולים. ושם נפטרה לאחר 4 שנים ב1990.

10 השנים האחרונות היו קשות מבחינת הטיפול הדאגה והמסירות שרציתי להעניק להורים שלי, האחיות שלי היו שותפות לעניין חילקנו את השבתות בינינו כך שתמיד תהיה מישהי עם אמא. ברמת יוחנן הייתי חברה המון שנים בועדת בריאות, השתתפתי בהחלטות לא פשוטות. תקופה מסויימת הייתי סדרנית עבודה זו היתה תקופה מאוד קשה מבחינה אישית בינתיים המשפחה שלי גדלה ונולדו לי שתי נכדות ונכד. אני חושבת שמבחינת הרכות והזמן אני מקדישה יותר לנכדים, הייתי יותר צעירה עם כוחות ועזרתי המון לילדים שלי. הייתי משחקת ובונה ומטיילת עם הנכדות שלי זו תקופה שהשאירה בי חותם הם קשורים אלי ואוהבים אותי ואני אותם. עם הנינים התהליך שונה קודם כל יש להם סבתות את הדברים הטיפוליים עושות הן ואני נהנית להיות איתם, לשחק, קצת לשמור עליהם, אני קשורה ואוהבת אותם אבל זה אחרת. לפני חצי שנה יצחק נפטר אחרי תהליך של מחלה בה איבד את הזיכרון. טוב שהייתה אפשרות להכניס אותו לחדרי חולים. ואני יכולתי לבקר אותו במשך שנה וחצי  הייתה הידרדרות במצב הכללי לקראת הסוף כולם נפרדו ממנו, אני מרגישה שהתהליך היה נכון ועם המון כבוד. היום אני מרגישה את עצמי מבוגרת. יש מחשבות על מוות ופרידה אבל אני משתדלת להמשיך אינני מותרת לעצמי אני ממשיכה ללכת לדורות. לנכדים, שומרת על הגינה ועושה דברים שאני אוהבת, לאורך השנים מצעירותי השתתפתי בחוגים שונים ראשית בתקופת הפלמ"ח למדתי כתב מורס עסקנו באימונים צבאיים ולימוד ירי בנשק ולזרוק רימונים, תחביב נוסף ועיקרי זה הטיפול נגינה, שאותו תמיד השתדלתי לעשות כל חיי. אהבתי מאוד לטייל  בחו"ל נסעתי עם בת הדודה שלי ועם שרהלה גלינקא , תחביב נוסף שלי שנים הכנתי ארוחת ערב במוצאי שבת לכל המשפחה והייתה התכנסות מלאה והרבה שיחות וסיפורים וצחוקים.

שרה אחיטוב  ז"ל

בת אתיה ויוסף בן אברהם

נולדה בקרית ענבים, כ"א בשבט תרפ"ח, 12.2.1928

הגיעה לרמת יוחנן – 1953

נשואה ליצחק אחיטוב

אמא לתלמה, אבנר ולאה

נפטרה ו' בשבט תשע"ח, 22.1.2018

בת  90 במותה

יהי זכרה ברוך