פרידה משרה'לה
שרה'לה אהובה, שתי מלים שהם את ואין חולק עליהם. אהובה על משפחתך ועל חבריך שכמשפחה הם, על אלו הפוגשים בך יום-יום ועל אלו הפוגשים בך לראשונה, אהובה על מבוגרים, אהובה על צעירים, אהובה גם עלי. שרה'לה אהובה, הלכת לך לדרכך ובדרכך, בלי לבקש עזרה, בלי להטריד, כמעט מבלי להשמע.
בת בלי גיל היית, נמרצת, סקרנית, תמיד עם תוכניות לטיול הבא, מוקפת בשכנים צעירים, שמחה לפגוש בנו תמיד בעת עבודה בגינה או טיול עם הכלב, עם אור ראשון או לעת חשכה, תמיד מעודכנת, תמיד מתעניינת, תמיד מרגישה אם מי מאתנו לא היה בבית כמה ימים. אז איך זה כך פתאום?
שרה'לה נולדה בסתו 1928 להוריה, שושנה וישראל דוידוביץ', עת ישבו בפלוגת גדוד העבודה בתל אביב, הפלוגה אשר הקימה ב-1930 את קיבוץ רמת רחל בפאתיה הדרומיים של ירושלים. "אני זוכרת את הילדות שלי כילדות טובה", סיפרה. "היה קר בחורף ולבשו פיג'מות מתחת לבגדים. היו ילדים מעטים ולמדו בכיתה מצורפת משלושה גילאים עם מורה אחד". זכורה היתהלה מערכת יחסים יפה עם השכנים הערבים מצוּר באחר שנסתיימה עת נרצח אחד מחברי המשק במאורעות. בכתה ט' נשלחו שרה'לה ובני גילה לבית הספר המשותף בתל-יוסף, עוד קיבוץ של גדוד העבודה. ארבע שנים שהו שםולביקורים בבית נסעו רק שלוש פעמים בשנה. קשה היה לא אז המרחק מן הבית, מההורים ומיורם, אחיה הצעיר.
שרה'לה שבה לרמת רחל מהלימודים והשתלבה בעבודה, אולם אז פרצה מלחמת השחרור. רמת רחל נפגעה קשות ונעזבה. החברים נסוגו לירושלים. חמישה חברים נהרגו אז.
בעת הזאת התגנבה שרה'לה ויצאה לפלמ"ח, לחטיבת הראל, שהמִפקדה שלה היתה באבו גוש. שם שרתה כמזכירה פלוגתית ובזאת התמידה עד תום השרות. שרהלההיתה המזכירה של כמה מפקדים, חלקם נהרגו בקרבות. שם פגשה את שמואל גלינקא,לימים בעלה ואבי ילדיה. כשנישאו נשאר גלינקא בִצבא קבע ושרה'לה חזרה הביתה ועם החברים שהתקבצו מהמקומות אליהם התפנו בעת המלחמה, התחילו לקומם את רמת רחל מהריסותיה.
ברמת רחל נולדו שלושת ילדיהם של שרה'לה ושמואל: התאומים רני ואורנה ובת הזקונים ורד. ב-1956 נהרג גלינקא, בקרבות השריון בסיני. שרה'לה נותרה מטופלת בשלושת ילדיה הפעוטים. לבדה נותרה, אך לעולם לא לבדה.הוריה התמסרו כל כולם לסיוע בגידול הילדים, תחילה בשיכון אנשי הקבע נוה מגן ואחר כך ברמת-יוחנן.
ב-1959הצטרפו שרה'לה, ילדיה והוריה כיחידה משפחתית בת שלושה דורות לרמת יוחנן והפכוחלק בלתי נפרד ממרקם החיים כאן. אנשים צנועים, מאירי פנים, מזדהים ושותפים. דורות של ילדים זכו להיות מטופלים על ידי שרה'לה בגן שבולת ובפעוטון. מרוחה הטובה השרתה על העובדות, הילדים וההורים,כך גם כשעבדה במטבחובית אביב וכך במילוי תפקידים.
ב-1978 שכלה שרה'לה גם את ורד. "היא מלווה אותי עדיין כל הימים", כתבה, "והיא איתי". מול האובדן הנורא עמד לה יצר חיים בלתי נדלה, שמחה טבעית, סקרנות אל עולם ומלואו וקבוצת חברים נאמנה.
כשפרשה לגמלאות, הרבה מעבר לגיל המקובל, הפכה תלמידה מתמידה במועדון דורות, לא פסקה מלתור את הארץ והעולם, בידי הזהב שלה סרגה ורקמה, ארגה ותפרה, טיפחה את ביתה מבפנים ומחוץ, הרבתה לנסוע לילדים, קשורה היתהבעבותות לנכדים ולנין שאך נולד.
כן, שרה'לה מתה צעירה, לא על פי גילה הכרונולוגי ולא במובן המקובל של מות חיים צעירים, שמי כמוה ידע את כאבם, אלא במובן זה שעל אף גילה היא מעולם לא לבשה זקנה: גבה לא התכופף, גופה לא בגד, צלילותה לא כהתה, עצמאותה לא הועמדה בספק, האופטימיות לא נמוגה והתוכניות המשיכו להרקם…
אם יש נחמה, הרי היא בכך.
רני, אורנה, יורם ובני המשפחה. אני מרשה לעצמי לדבר בשם הרבים שנאספו כאן מקהילת רמת יוחנן ולומר כי אהבנו את שרה'לה מאד מאד, שהיתה לנו זכות שחיתה בינינו, שנחסר אותה ביחד אתכם ושביתנו הקיבוצי ימשיך להיות ביתכם.
כתבה – נורית פיינשטיין
