לדמותה של ממינה – דינה מלמד

 ממינה היתה לנו כאמא. למרות שלכולנו היו אמהות טובות ודואגות.

הזיכרונות הם רחוקים, מזמן שהיינו עדיין בחברת – הילדים.

התנאים בהם גרנו בבית הילדים, היו קשים מאוד וכאלה היו גם החיים בקיבוץ, שעלה על הקרקע לפני שלש שנים בלבד.

חברי הקבוץ היו גדולים מאתנו בכ – 10 שנים וממינה בעשרים שנה. יחסינו עם חברי הקיבוץ היו כיחסי אחים ויחסי חברים ואילו ממינה, היתה היחידה אשר הבינה כי בתור ילדים, היינו זקוקים לתנאים יותר קלים, וקיימה יחס אמהי אלינו, כמו לילדיה היא. הדבר התבטא בדאגה, בלטיפה מלווה בת צחוק, בתפירת שמלה ובמתן דברי מאכל מיוחדים בסתר, כי לרב לא הספיק לנו האוכל אשר קבלנו. כשהיתה פוגשת באחד מאתנו במחסן המטבח, מנסה "לסחוב" דברי אוכל, או ממתק, למשל חתיכת סוכר גביש, לא היתה מביאה אותנו לדין ורק היתה מזכירה לילד ש"נתפס" כי עליו לתת מזה גם לילדים אחרים, בלווי חיוך סלחני.

ממינה היתה אמנם, אישה יפה וצעירה כבת – 30 אך בעינינו היתה מבוגרת.

היתה טרודה תמיד ועסקה תמיד, לוחמת עם הגזבר להספקת צרכי מזון, בהיותה אולי, היחידה אשר הבינה, כמה המזון הכרחי לצעירים בני 24, ושאין להתקיים רק על קריאת ניטשה, שפינוזה ושופנהאואר.  גם לצורך בניקיון היתה כמעט היחידה, שהיתה מודעת ודואגת. אלמלא ממינה היו הכיורים נשארים בזוהמתם – כי למי זה נראה חשוב, מה ערך לדברים כאלה בתקופה כה קשה בארץ כיש להתגונן מפני גניבות והתנפלויות של שכנינו הערבים.

בתנאים האלה רבו המחלות ולא היה איש אשר לא חלה בקדחת.

עבודתה היתה קשה מאוד להכין מאכלים מן החומרים המעטים אשר עמדו לרשותה וגם להדריך וללמד חברות, לבשל מהמעט הזה.

ממינה לא ידעה פשרות, או שהעריכה ואהבה, או לא, ונתנה ביטוי לרגשותיה משני סוגים. בעלותה לארץ, היתה ממינה ציונית נלהבת, אך לאחר זמן, נטתה שמאלה, מתוך רגש של צדק – לפי הבנתה והעריצה את המשטר הקומוניסטי ברוסיה – ללא מנצלים ומנוצלים. היה קשה להתווכח עם ממינה על הנושא הזה. רק בימי שלטונו  של סטלין התחילה לראות את האמת, והתלהבותה דעכה. כן היה יחסה של ממינה אל  הערבים – יחס של חיבה. ראתה בהם את האדם והבינה מדוע הם מתקוממים נגד היהודים, אשר היו זרים בעיניהם וגל העלייה ואורח חייהם היו לזרה. מתוך גישה זו,היו לה ידידים ויחסי ידידות עם הערבים.

אינני יכולה להגיד אם ממינה היתה אישה טובה, אך ידעתי כי אהבה והיה לה צורך לתת ולהעניק חיבה. זה התבטא גם בתבשילים ובסריגות שעשתה לידידותיה.

היתה בעלת חושים חדים, תכונת טלפתיה, מאורעות טובים או רעים הקרבים אליה, לחבריה או יקירה. תכונה זו נשמרה עד לימיה האחרונים.

לפני חודשים מספר, ספרה לי, שהיא שומעת מוזיקה כנסייתית משפרעם, והרי שמיעתה היתה ליקוייה. היתה זו מוזיקה שבודאי התנגנה בקרבה.

לאחר לוויתה, שאלני דני – דינה היכולת לתאר כי ממינה תמות אי פעם? עניתי לו כי ממינה תישאר איתנו, כמו זכרו ורוחו של אליהו, ונזכור אותה לעד

 על ממינה

כשאני מבטאה את השם ממינה, שלמעשה אין שם בכלל, מלווה אותי בכל פעם אותה הרגשה, שפתחתי מין קופסת חן כזאת, השמורה אתי, ומתוכה נשפכים לי זיכרונות יפים ויקרים. הנה, אל ממינה היה אפשר לבוא תמיד, לספר ולהתייעץ ולפעמים לחטוף "מנה" ולפעמים עצה, ולפעמים סתם מילה טובה. וזה היה אז נחוץ מאד. כי עם כל ההתלהבות ועם כל הרגשת היעוד, כל השותפות הגדולה, היו גם אז, כמו היום רגעים של בדידות גדולה וחוסר אונים.

דווקא מפני שממינה הגיע אלינו מעולם אחר משלנו, אישה בשלה, אם לילדים, נמשכנו אליה כבחבלי קסם. אוהלה, או חדרה, היה פתוח לפנינו תמיד, בחדר זה, אוירה של רוגע, תרבות, פיוט ויופי.

   שולמית רון. 

 האקציות

האקציות

ממולדתי

פורחות פה בארץ זרה

לבי מבולבל

נשמתי הרוסה

אבל הפרחים הקטנים

של האקציות

מעוררים בי אותן הרגשות

לא נגועות מזמן וחיים.

הולך אדם לעולמו שבע ימים,

הולך אדם לעולמו שבע מכאובים.

למה לא ילך אדם לעולמן רגוע ושלו?

למה ילך אדם לעולמו פצוע וכואב?

עד לנפילתה הראשונה היתה ממינה רגועה ושלוה. כשפגשתי אותה בדרך לחדר האוכל ושאלתי לשלומה תמיד האיר חיוך את פניה, בענותה בערך כך: "טוב לי כל זמן שאני יכולה ללכת, אמנם לאט. אני יודעת שבגילי, המוות מתקרב, אבל זה לא מטריד אותי, כשיבוא, יבוא. כעת אני חיה ורוצה לנצל את הזמן בלי דאגה ובלי חששות. אני יודעת שאתה רגיל ללכת מהר, אל תתעכב בגללי". – אחרי נפילתה הראשונה, היא היתה במצב קשה אך קיוותה שזה יעבור ותשוב לאיתנה. אך התקווה הכזיבה. ואחרי הנפילה השניה נשברה כליל. הכאבים התעצמו והיאוש גבר וכך הלכה לעולמה.

ואני זוכר את ממינה כשבאה אלינו צעירה ויפה ומלאת מרץ. המצב הכלכלי שלנו היה בכי רע. ונוסף לכך הבחורות שלנו לא ידעו לבשל. הן באו מבתים שרגילים לקרוא "בתים טובים", זעיר בורגניים. הבנות למדו בגימנסיות ואף לא הציצו למטבח. שם טרחה האם ואולי המשרתת, והכל הוגש להן מן המוכן. וכאן היה עליהן לבשל והן למדו על חשבון קיבתנו. זכורה הרכבת של צלחות מלאות מרק חרוך ותפל וכך גם דייסות האורז והשעועית. וכאן ממינה מצאה כר נרחב לפעולה, בבישול ובאקונומיה. אליהו ז"ל שהקדים אותה בשנה בערך לבואו ארצה, היה ד"ר לפילוסופיה, צייר ופסל – אצלנו – הוא פנה לסנדלרות. והתיקונים שלו היו אומנותיים

וכיוון שבאירופה שרר אז האקספרסיוניזם באמנות, קל לתאר איזו צורה קבלו הנעליים והסנדלים שהוא תיקן. אני שהייתי רווק ומעודי אהבתי ילדים ולהבדיל, בעלי חיים, אימצתי לי את הקטן משלושת ילדיהם – הוא רפאל שהיה אז כבן ארבע. הוא היה דברן גדול בגרמנית ובעל פנטזיה עשירה, טיילתי אתו רבות על הגלבוע ובזה מצאתי ספוק לאהבת הטבע שלי.

אנחנו היינו צעירים כבני עשרים פלוס ואילו ממינה היתה נורא "זקנה" בעינינו – היא היתה כבר שלושים פלוס. אנחנו התייחסנו אליה ביראת כבוד ודיסטנס והיא התייחסה אלינו באמהות.

ממינה היתה גאה על מוצאה – היא היתה מצאצאי החתם סופר – רב גדול בתורה שחי במאה הקודמת בהונגריה אשר חיבר ספרֵי הלכה ונקרא על שם אחד מספריו "חתם סופר". ממינה קיימה את ערך העבודה בכל מאודה.

עד שנותיה האחרונות ראינו אותה בהליכה לעבודה במסירות ונאמנות.

ממינה האריכה ימים ואפשר היה לומר שהגיעה לשיבה טובה,  לולא הפרק האחרון בחייה וחבל.

                                                 יהא זכרה ברוך

                                                 יוסף ירון.

אין אדם אשר בא אל החוג של מכירי ממינה – ורבים היו כאלה – שהמפגש שלו איתה לא השאיר לאורך כל חייו את רשמיו החזקים והעשיר אותו. היא היתה אדם מלא, פתוח אל בני אדם אחרים ומקרין עליהם מאושרה ומהטבעיות שלה. בשאיפתה לפשטות וכנות נמשכה אל הטוב שבבני אדם והרבתה גם לקבל וגם לתת להם מקרבתה וחיבתה.

ממינה לא הבדילה בין פשוטי העם ובין משכילים ונאורים. אלה וגם אלה היו מידידיה. אך לא סבלה קטני אופי או מתחזים ולא התאפקה מלהוקיע היפוקרטים.

ממינה באה ארצה מתוך אותו זרם העילית של יהדות המערב בהנהגתם של בובר וברנפלד, אשר העלה את הדגל של ההומניזם וההתחדשות היהודית. כאן בארץ למדה, שיש לתרגם ולהעמיק את מצוות ההומניזם מהרמה האינטלקטואלית המופשטת לשפת החיים של פשטות, כנות ונכונות לתת מעצמך. היא עשתה זאת בשלמות ולאורך כל הדרך.

בהיותה גם אדם, גם אישה חופשית –  הקסימה רבים מאתנו בחינה ובפתיחותה.  אך לא רק הנערים של שנות עשרים ושלושים  היו מעריציה ואוהביה. גם מחוץ לקיבוץ קשרה קשרי ידידות וקירבה עם אנשים בעלי רמה ועמדה, שהעריכו אותה וביקשו אותה וביקשו את חברותה.

מעשיה בארץ הן שורה ארוכה של פעילות ועזרה, שירות לבני אדם ודאגה להם. ממינה לא הבדילה בין קטנות וגדולות, בכולן נתנה את כל כוחותיה ומעורבותה.

אסון שמזלה לא נתן לה לגמור את חייה לפני שלוש – חמש שנים, כשהיא עוד מסוגלת לתת, לשמוח ולתפקד. ממינה נענשה על היותה ענק בחייה והוטל עליה לעבור עינויי גסיסה שונים לפני מותה. ממינה היא פרק מופלא ותוצר נדיר של ישראל החדשה.

                                                            משה פישלר.

                                                            נובמבר 1980

                                                            בית אלפא                                                            

ברל על ממינה

היה זה בתקופת הכבישים. בואם של ממינה וילדיה, הריני זוכר, היה זה ב-1921, בתקופת החגים. נלוונו אל אליהו לנמל חיפה, להקביל את פני ממינה והילדים. נסענו בעגלה. את ממינה אפשר היה לראות מבעד לגדר "הקרנטין" – ההסגר. נשמר עדיין באוזני, צליל דבורה העדין והערב של ממינה, ממינה אישה נאה.

נתאר לעצמנו, שלושה ילדים בצבור של גדולים ובתנאי מחנה. בתנאים אלה כלום אפשר היה לדבר על תזונה מתאימה לילדים?

ממינה אינה מתאוננת ואינה באה בטענות. הרינו זוכרים, אף שמץ שהוא. ועל ההתנהגות שבאצילות – זו גדולתה. ומאז  ממינה אהובה על כולנו.

ממינה כאקונומית של הקיבוץ, עם הניסיון שלה במטבח הוינאי, היתה מאכילה אותנו, במיני בצק ובצקיות, מאכלים שאין צורך בלעיסה, נכנס לפה ונבלע.

ואנו זוכרים אותה עוד מהימים ההם, של קימוץ וצמצום, והסתפקות במועט. ידעה לתבוע בתוקף ועמידה על שלה. היתה משיגה ברשות ושלא ברשות, כדי להאכיל את הבית. כי על כן היא ממינה – ממינה – ממה לילדיה ואמא לבני ביתה – הקיבוץ.