שרקה שטייף

שרקה שטייף

שרקה נולדה בשנת 1904 בעיירה סכודניצה ליד העיר סמבור בגליציה, שעל תושביה נמנו יהודים ופולנים ומעט אוקראינים. אף שהייתה דור שישי לרבי מבעלז- היה בית הוריה בית ציוני מתקדם ודיברו בו פולנית ויידיש. הוריה היו משכילים ואביה נחשב "הרצליסט". כל המפלגות היהודיות פעלו בעיר בימים ההם, של ראשית המאה ה-20: "השומר-הצעיר", "החלוץ," וגם " אגודת-ישראל" אליה השתייך הסב. אחרי מלחמת העולם הראשונה ועם ההתעוררות הלאומית, קמה בעיר תנועה ציונית של המבוגרים וגם של הנוער- ושרקה המשיכה דרכה לתנועת הנוער ויצאה להכשרה חקלאית לפני עלותה לארץ.

מרדכי שטייף, שהיה לימים בעלה, עלה שנה לפניה ארצה ושלח עבורה בקשת סרטיפיקט (אשרת עליה). ב-1923 עלתה גם היא ומצאה את מקומה הראשון בבית הפועלות בנחלת-יהודה. ארבע שנים שהתה שם: שלוש שנים בהכשרה ושנה כמדריכה בגידול צמחים. המקום היה אז לפלא בעיני רבים ואורחים רבים מהארץ ומחו"ל היו מבקרים במשק-הפועלות. לאחר זמן מה הצטרפה שרקה אל מרדכי ל"קבוצת-הצפון" בה מצאו שניהם מקום השתייכות והיו בין מקימיה ובוניה של רמת-יוחנן מיומה הראשון. הם הקימו את המשפחה הראשונה והיו הורים לילד הראשון של הקיבוץ, אורי ז"ל, שנולד בגניגר עוד בטרם עלתה הקבוצה להתיישבות הקבע במקומה הנוכחי. בן שש שנים בלבד נספה אורי כשנפל מגבה של הסוסה "אמירה".

מרדכי הלך להתנחם מחוץ לקבוצה, ובעקבותיו גם שרקה עם איתן הפעוט. ארבע שנים חיו בתל-אביב, מרדכי עבד במרכז החקלאי ואילו שרקה היתה עקרת בית. שם נולדה עזה. בימי המחלוקת עם אנשי "השומר הצעיר" ברמה, היתה דירתה של המשפחה בתל-אביב בית ועד למשא ומתן בין אנשי הרמה לנציגי המוסדות ומרדכי היה שותף לדיונים. עם הפילוג מאנשי "השומר הצעיר" והאיחוד עם אנשי בית אלפא, שבה המשפחה לרמה, כאן נולדה נעמי. "שוב לחיים חדשים", כותבת שרקה, "אנשים חדשים, קבוצה גדולה, בעלת גוון אחר, יותר בוגרים פחות אינטימיים, יותר בעלי ידע, חקלאים מנוסים- מתחילים לבנות משק חדש".

שרקה היתה פעילה בקיבוץ ומילאה תפקידים רבים במרוצת השנים. חרף הכשרתה החקלאית המקצועית, ופרט לתקופה קצרה בה הקימה משתלת עצים ושיחים ששימשו לנטיעת היער- היתה רוב שנותיה עסוקה בעבודות הבית- החל מאפיית הלחם בשנים הראשונות [על אש קוצים], ניהול מטבח הילדים במהלך 14 שנים [בהן זכתה לקלוט חברות רבות מן המצטרפות לקיבוץ], מבשלת ואקונומית שנים רבות [כולל בשנים הקשות של חדר-האוכל השרוף ואכילה במחסן "הזרע"].

מרדכי הלך לעולמו צעיר לימים ושרקה המשיכה לנהל את משפחתה עם שלושת ילדיה ביד רמה ודאגה לחינוכם והשכלתם ובהמשך עזרה גם בגידול הנכדים. "משבר אחרון וסופי", היא כותבת, "היה עבורי היום בו נהרג נכדי אורי, בעת שירותו הצבאי. והרי כבר הייתי לא צעירה, ועל גבי עמסתי חיים לא קלים".

שרקה היתה דעתנית ובעלת עמדות ברורות ונחרצות בתחומים רבים- גם אם לא תמיד נשאה חן בעיני אחרים. לא טרחה "להתחנחן". העולם נחלק בעיניה לאוהביה, אהוביה ולאחרים-וכך נהגה בכל הסובבים אותה. בנוסף להיותה סדרנית עבודה שלוש פעמים ופעילה בועדות שונות-יצאה שרקה בגיל מבוגר לפעילות פוליטית באיזור בנימינה-כרכור בשנות השבעים, ללא לאות-מתוך אמונה בצורך לעשות כל שניתן למען הכלל.

עם פרישתה מן האקונומיה יצאה שרקה לעבודה בתפירת תיקונים במחסן הבגדים והמשיכה בעבודה זו עד שנותיה האחרונות, עד מחלתה.

שרקה שכלה בחייה בן, בעל ונכד אך רוותה נחת לרוב מתריסר הנכדים והנכדות ומהנינים להם זכתה באחרית ימיה. בשנותיה האחרונות היתה מרותקת למיטתה בחדרי-החולים וגם שם זכתה להוקרת המטפלות ויתר הדיירים. עד שנתה האחרונה לא נלאתה לספר כי בחלומותיה ובדמיונה לא העלתה אף פעם את המציאות שפגשה בה לבסוף….

היא נפטרה בשנתה בגיל 87  אחרי חיים ארוכים ומלאים.