דרכו של תנחום ז"ל
אותו לפנות בוקר, שנתבקשתי ע"י לולקה לקרוא לרופא ולאחות כי תנחום מרגיש ברע, לא היתה לי כל תחושה מוקדמת על קצו הקרוב. אמנם ידעתיו חולה לסירוגין בשנים האחרונות, אך גם ידעתיו, כפי שכולנו ידענוהו, כבלתי נכנע,כהולך אחרי עבודתו ואחרי השתקעותו הבלתי נלאית בעניני הענף והמשק כולו, בעיניני החברה השוטפים והקבועים, בעניני החינוך ובבעיות התנועה. עוקב בעירנות אחרי כל המתרחש, יוצר דעה ומשמיעה ברבים, בין חברים ובמקום המיועד בקבוצה לשיחותיה.
פרושה לנגד עיני דרכו של תנחום לכל אורכה, מאז עמד על דעתו. יחד עשינו את הדרך מילדות, דרך זרועת חוויות עזות, כל אחת מהן מוטבעת ע"י הגיל, הנסיבות, המאורעות; חוויות של התבגרות מוקדמת, של שמחה והישגים, שלעשייה משותפת, של התבצרות אישית וגם של נסיגות וכשלונות. אף של מאורעות טרגיים בחברה ושל התגברות עליהם.
ישבנו יחד על אותו הספסל לפני הרבי ב"חדר"בימי אביב וקיץ המבושמים ובערבי החורף הארוכים התבשמנו מפרקי החומש המושרים במקהלה וספגנו את אהבת הארץ הרחוקה, שאי פעם "ושבו בנים אל גבולם". ואחר פרצנו חוצה למשחקי שובבות ילדים. בשביל תנחום היתה חברת ילדים וחבר חברת נעורים ואחר, עד גיל די מבוגר למדי, חברת מבוגרים, יותר מאשר לרבים מבינינו. גרם לו גורלו היות בן לאם, שהתאלמנה לפני שהוא עצמו נולד ואחותו היחידה בכירה הרבה ממנו והוא קופח לחיות בלי אב ובתנאי דחקות חומרית. בגיל רך, כבן 13 או 14, היה עליו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה, כדי לעזור בקיום הבית. במוקדם מאשר אצל חבריו לגיל, הוא למד להכיר את אי הצדק שבמשטר הקיים והסתפח אל חוגי נוער המייחלים לתיקון החברה.
אך העדנה האמתית באה לו עם הסתפחותו אל תנועת הנוער. זו החזירה לו את חדוות החיים שהוא חסר אותה בילדותו העשוקה. כאן, בחברת הנעורים הפורחים, החולמים והגומעים במלוא פה הנאות נאצלות של יציאה מחוץ לעיר, למשחקולאימונים, לטיולים ארוכים ולהתרפקות על חיק הטבע ועל חברים שותפים לחזון עתידבהיר; כאן, בישיבה בצוות בקן התנועה, בשירה בציבור ובשיחת לימוד רצינית, נפתחוופותחו סגולות ההתמכרות לחברים והדמיונות על עולמות חדשים המצפים לנו. אז הוא גםחזר ללמוד ולהחזיר לעצמו בכוחות עצמו את מה שנשלל ממנו בשנות העבודה, בגיל שנוחללימודים. הוא היה אחד הלקוחות החרוצים של הספרייה העירונית ותחומי התענינותו רביםומגוונים. כמעט שלא היית רואה אותו בלי ספר תחת בית שחיו. לימודי טבע, חברה. אףפילוסופיה ומעל לכל ספרות יפה וביחוד הספרות האידיש. הלא היתה זאת תקופה שעדייןהקלסיקאנים של ספרות האידיש היו בחיים והוא, המעורה בחיי העיירה היהודית, מצא בהן,ביצירות הספרות הזאת, את הקשר אל הנשמה היתירה, אל עולם האצילות החופף על הקיוםהדל, חסר הבטחון, ספוג העלבון. היהדות האצילה מבפנים, האופטימיזם של מאמינים,שהצטיינה בו הספרות האידית בימים ההם, כאשר עוד היתה חיה יהדות גדולה ועשירה ברוחבגלות פולין ורוסיה, יחד עם אמונה בעתיד זוהר, אמונה שניזונה מההדים הרוננים,שהגיעו מהארץ הרחוקה, שכבר החלו לשוב ליד הבנים, הם שעיצבו את דמותו ואת כוחו שלתנחום בקרב חברים לחזון, לביקורת ולמחאה על החיים בעמק העכור ולכיסופים לחיים יותרמלאים וחופשיים.
תקופת ההכנה שבנעורים הולידה, כדבר מובן מאליו, אתההחלטה על החלצות לעליה לארץ. ליוויתי אותו גם בהכשרה לעבודה שקדמה לעלייה. מצאנומקום להכשרה חקלאית בחווה של יהודי, ציוני מסור בלב ובנפש לתנועה החלוצית ובחווהגם צעירים בני המשפחה, עובדים בעצמם בכל עבודת השדה וגורן ומצטיינים בידיעהמקצועית, בכוח שרירים ובזריזות של מי שגדל בכפר מאומן בכל העבודות. תנחום הסתער עלהעבודה בתאווה שלא ידעה גבול. שמחותיו היו כאשר למד לרתום את הסוסים, לרכב עליהם,לאחוז לסירוגין בידיות המחרשה ובמושכותהסוסים; כאשר גבו וידיו הסכינו לעבודות התלישה, הגשת אלומות הבר אל העגלה ואחר אלתוף מכונת הדייש. הפועל האוקראיני הקשיש והנוח לבריות, שהיה המנצח והמדריך בכלהעבודות הנקראות היום בפינו "המוניות", היה לו לדמות עובד אידיאליתונשאפת. אבל היו גם פועלים אוקראינים אחרים – אלה חששו שהנה באים צעירים יהודייםלנשל אותם מעבודתם. לא אחת היה עלינו לעמוד תחת חיצי לעג וזלזול מצד פועליםופועלות גויים ואף איומים של התנקשות בחיינו.
זו היתה דרכו של תנחום לעבודה, לארץ, לשיתוף עם חבריםבבניית חיים חדשים. מקורה נעוץ בהווי העירה היהודית, דרך ההתנערות והחתירה אל חייםיפים יותר, חפשיים יותר, נעלים בתוכנם. יותר מבכולנו נחרתה העיירה בזיכרונו. בחיבההיה מעלה דמויות נשכחות, דמויות מדמויות שונות, אצילות ונחותות, ישרות ועקומות,מבוגרות וצעירות, משכילות ואנשי עולם תחתון, ועל כולם היתה שפוכה חיבה וגם הומורמלבב. הוא ידע את הרחוב ואת הסמטה ואת העסקנות הציבורית של הקהילה היהודית ולא אחתידע לשובב את שיחותינו בזכרונות ילדות והתבגרות.
אך לכולנו ידוע וזכור תנחום האיש המבוגר, החיבאינטנסיביות את חיי העבודה, המשק, החברה, בכל פניותיהם ובכל בעיותיהם הפתוחותוהפתורות, לעתים פתורות לפי טעמו ולעיתים קרובות פתורות שלא לפי טעמו. כי כעוצםהתמכרותו, כן גדולה היתה קפידתו; כמידת מילוי חובותיו לחברה, כן גדולה היתה תביעתומהחברים ומהחברה. יותר מאשר רבים מאתנו כרת תנחום ברית עם החקלאות, ברית נצחיםוברית ללא שיור. החקלאות לא היתה בשבילו מלאכה גרידא; היא הפכה לו מקצוע, אמנות,אורח חיים, השקפת עולם, שירות לעם. שירות לתיקון עולם,דרך לחינוך בנים, לעיצובסגנון חיים. גם ענפי המשק שבהם הוא עבד ובהם הוא קנה לעצמו ידיעה, אימון יד, תחושהאינסטינקטיבית, ועל התמחותו בהם על דרך המדעית והניסיונות הוא שקד. ובכולם הואחיפש גם את היופי שבביצוע ונהנה מיצירה, מתוצר שיצא תחת ידו מושלם וללא דופי. לאאשכח כיצד הוא הדריך אותי בשנותינו הראשונות, כאן ברמת – יוחנן; בייבוש אספסת-בדרך יבושו, בדרך בניית הערמה. כל ערימה, שיצאה מתחת קלשונו, היתה בשבילו בחינתמבנה אדריכלי הנוסך גאווה וסיפוק. וכשהשתקע בשנים האחרונות בענף הבננות, אשר לאהיה בו, כפי הנראה, כדי לספק את כל עומק תשוקתו להסתכלות בצומח ובפורח, את כלתאוות הדעת והחדירה לתעלומות הטבע, הוא יצר לעצמו תחליף של טיפול בעץ ובפרח על ידביתו וכאן גם בא לידי ביטוי חושו האסטטי ובקשתו לשפר את הסביבה, בה אנו חיים וממנהבא לנו האיזון הנפשי המרגוע ועידון יחסינו ההדדיים. כל זמנו הפנוי לאחר עבודה היהקדוש לטיפוח יצירי כפיו – כאן הוא היה האדם השליו, הרגוע, המחייך, הקושר שיחהלבבית, האץ לייעץ, להדריך, השמח בהצלחת עמיתו.
אבל הוא לא נבלע כליל בפרטי תהליכי העבודה. הענף כולוובעיותיו ומקומו במשק, עתידו והתפתחותו היו לו העיקר. לנושאי תפקידים במשק,החולשים על כוחות העבודה, על אמצעי ההשקעות, על כלי עבודה, על אוצרות המים, תנחוםלא היה לקוח קל ונוח, לעיתים גם לחבריו לעבודה. הוא ללחום בעקשנות על עניני הענף,שעליו הוא היה אחראי, כלוחם במלוא הכרת צדקתו וכמתפלא על אי הבנתם שבידם להועיל. אךהוא לא נשאר בזיכרוננו כאדם הלוחם למן ניצחון הויכוח, למען סיפוק בהתחרות, אלאכנאבק למען טובת הענין, שאותו הוא ייצג, בשמו הוא תבע, שיכנע ללא ליאות, חוזרומשכנע, חוזר ותובע – למען קיומנו מעמל כפיים, למען העלאת הרמה המקצועית, רמתהמסירות, רמת ההשתקעות ללא עודף במה שהוטל על האדם תוך חלוקת העבודה בתוכנו.
בשנים האחרונות נפתח לבו יותר ויותר אל מול בעיותיההחברתיות של הקבוצה ומכאן, ומכאן של התנועה הקיבוצית. ראינוהו ושמענוהו מרחיב אתהיקף התענינותו ואת צפייתו לעתידה של החברה הקבוצתית ודמותה. בערו בעצמותיו הבעיותהבלתי פתורות, הסטיות מאורח החיים ומעל לכל ליווה בחרדה את תהליכי השתלבותו שלהדור הצעיר בקבוצה. זו נעשתה הבעיה החברתית העיקרית שהעסיקה אותו, צומת ותעלומתעתיד הקבוצה. הסתמן בעיניו, כפי שהסתמן בעיני כולנו, עידן חילופי המשמרות; ביחודשיצא לו לעבוד בענף רק עם חברים צעירים, עם בני הקבוצה. הוא ראה את הכוח והבשורההגלומים בהם, אך כדרך כל דור, שעבר את פסגת חייו, דימה לראות בבני הדור היורש חוסרשלימות – אולי בשל האידיאליזציה של נעוריו הוא ושל חבריו. עוד היה סיפק בידו ללוותאת בנו לחברות בקבוצה, עוד זכה לראותו חסון ועולה על דרך המסירות לעבודה חקלאית ולקבוצה,אך רק אפס קצהו חזה ונדם.
בזמן האחרון שיקף תנחום את מצבו את בעיותיו האישיות שלהחבר הקשיש בקבוצה, את תחושת אזילת הכוח הפיזי, בעוד נמשכת הבעירה של רצון השותפותבעבודה, ביוזמה, בפרודוקטיביות מלאה, באקטיביות בלתי פוחתת – למען עצמו ויען כיהאמין שהחברה והמשק זקוקים לו וכי בלעדיו תחסר החברה ויחסר המשק יסוד ונושא שלניסיון, ידיעה, יכולת הדרכה – ודמותם של החברה והמשק חלילה תיפגם. וחברה ומשק ללאמסורת, הרי חזרה לנקודת המוצא שממנה התחילו הוא וחבריו לפני עשרות בשנים. והאם עלכל דור להתחיל מחדש? זו הסתירה שהציקה לו, לתנחום בזמן האחרון, ולא מעט הכבידה עללבו והוא לא גנז בקרבו פנימה את מחשבותיו הטורדות, אלא נתן להן ביטוי בשיחת רעיםובשיחת הקבוצה. רק שבועות אחדים עברו מאז נתן הוא, שלא היה רגיל להעלות אתמחשבותיו על הכתב, ביטוי להרגשתו זאת מעל דפי "ברמה" בעקבות רשימתה שליהודית.
רק שלושה ימים ניתנו לנו לחרוד לשלומו של תנחום, מאזנפל למשכב שממנו לא קם עוד. מה אנוש כי יעמול, יהגה, יחזה עתידות ושלושה ימים ישבהם כדי להעמידו כלא היה? שאלה עתיקה היא וכל דור הנמצא במורד החיים מציגה. ולא כןהוא! היה מי שאמר: אין ולא קיים הווה – קיים רק עבר ועתיד. כשם שלא נתפס האטום אףבעין מזויינת, כן לא נתפסת בחושינו הפרודה הזערערה של הזמן, שרק זה עתה עתיד ובטרםתפסת אותה והנה היא כבר גלשה אל העבר ואיננה עוד. אך קיים האדם, נושא מושג הזמן,והודות לכוח זכרונו קיים העבר והודות לכוח הדימוי שלו קיים העתיד והוא המקשר ביןהזמנים, בין האירועים ובין הלקח הנובע מהם. בין נכסי חומר ורוח שנצברו בעבר וביןשאיפתו של האדם לעתיד, אל על, והוא היוצר הווה, לא של פרודות ערטילאיות נמוגות,אלא של התגלמויות ערכים חומריים ורוחניים הקיימים ללא ספק והמעשירים חיי אדםוהמצטרפים לנצח. אחד היוצרים השקודים, המסור ליצירה בכל מאודו, היה בקרבנו תנחוםומגמול יצירתו ושקידתו נהנינו ונוסיף ליהנות וזיכרוננו יקשר בין העבר לבין העתיד.המשבצת בחיינו הקיבוציים, שמילא אותה תנחום בגופו וברוחו, תתמלא מעתה, עם העדרו,ע"י זכרו, מילוי של כבוד , הוקרה וחיבה.
אפרים רייזנר
