תנחום בן תנחום

12/12/1900 - 18/09/1963

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' כסלו התרס"א

תאריך פטירה: כ"ט אלול התשכ"ג

שם האב: תנחום

שם האם: לאה

ארץ לידה: גליציה

שנת עליה: 1920

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

הורים: לאה ותנחום

בן/בת זוג: בן תנחום לולקה

בנים ובנות: עמרם בן תנחום

תנחום בן תנחום

תנחום נולד בסמבור שבגליציה. הוא למד ב"חדר" ובבית ספר פולני. הואיל ואמו התאלמנה טרם הולדתו ואחותו הבכירה היתה מבוגרת ממנו בשנים לא מעטות, גדל תנחום ללא אב ובתנאי דוחק חומרי ובגיל צעיר יחסית היה עליו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כדי לעזור בקיום הבית. בימי מלחמת העולם הראשונה ניהל חנות נעלים שבעליה ברח מפני הרוסים והשאיר הכל על אחריותו. כנער עובד הצטרף תנחום לנוער "פועלי-ציון" וכנאמן המפלגה היה אידישאי אדוק. כשנוכח שאין תנועתו מחנכת את הנוער לקראת עלייה ארצה, הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ובמסגרתה החלו חברי קבוצתו בלימוד השפה העברית ובהסתגלות לעבודה פיזית לקראת הגשמת חלום העלייה. אז גם חזר תנחום ללמוד והשלים בכוחות עצמו את כל שנשלל ממנו בשנים שעבד, בגיל שנועד ללימודים. הוא היה מלקוחותיה החרוצים של הספריה העירונית ותחומי התעניינותו רבים ומגוונים. טרם עליתה ארצה, יצאה קבוצתו להכשרה חקלאית, שם קשר תנחום קשרים עם האיכרים והסתגל בנקל לחיי הכפר ולעבודה החקלאית.

בראשית 1920, בימי העליה השלישית, עלה תנחום עם קבוצתו ארצה. בהשפעת מאורעות תל-חי, פרעות פסח בירושלים והתקפת הערבים על דגניה, החליטו חברי הקבוצה להתפזר בין המשקים ולהגיש עזרה בעבודה ובהגנה. אחרי חודשים מספר, שוב נפגשו בכנרת בבניין כביש טבריה-צמח, עבדו בחציבה על הר פוריה וחלמו על עבודה חקלאית. עם התארגנות קיבוץ א' של ה"שומר-הצעיר" על כביש חיפה-ג'דה, הצטרף תנחום לכל תחנותיהם: עבודה בבניין כביש נהלל, ייבוש הביצות בעמק חרוד, ולבסוף ההתנחלות בבית-אלפא.

כשהוקם המשק נמצא תנחום בכל מקום שנדרש: בהכשרת האדמה, בפלחה, ברפת, בעמדות ההגנה בימי המאורעות, תמיד מוכן להגיש עזרה, מסור, מתמיד ומקפיד. כמי שהורגל לעבוד מצעירותו לא היה שותף למשברים שפקדו רבים מחברי המשק במאמצם להסתגל לעבודה בתנאים הקשים של קדחת, מחלות אחרות ותזונה לקויה. החקלאות לא היתה בשבילו מלאכה בלבד, אלא הפכה לו למקצוע, אומנות, אורח חיים, השקפת עולם, דרך לחינוך בנים ולעיצוב סגנון חיים. הענף כולו, בעיותיו ומקומו במשק, עתידו והתפתחותו היו לו לעיקר, והוא ידע ללחום בעקשנות על ענייני הענף. נוסף על כל אלה מצא מקום בלבו ובמחשבתו לנערי חברת הילדים, ראה חובה לעצמו ללמד אותם עבודה וחקלאות, היה לוקח אותם לטייל בשדות. במסגרת הקמתו של ענף הרפת בבית-אלפא, ברמת-יוחנן ובארץ כולה, הרבה תנחום בנסיעות לרמת הגולן, ללבנון ולסוריה לצורך רכישת הפרות הדמשקאיות. איש מקצוע מן השורה הראשונה היה ובעל כושר התבוננות בפרה, מצבה ותגובותיה. ידע להביא כל פרה לתנובה מירבית ולהתנהגות נוחה.

בבית אלפא נישא ללולקה וילדיה, דניאל ורחל, היו כילדיו. ברמת יוחנן נולד עמרם, בנו יחידו, ואף לו היה תנחום אב מסור באופן בלתי רגיל.

בשנותיו האחרונות, קיבל תנחום את רכוז ענף הבננות והתמסר לפיתוחו. בהתמדה ובכנות של עובד אדמה, באהבה, ללא עשית חשבון, השקיע עצמו בבניית הענף ומענף קטן ונסיוני היה ענף הבננות לאחד מענפי המשק הבסיסיים והרווחיים ביותר.

בשעות הפנאי, דעתו ומרצו של תנחום נתונים היו לטיפוח משפחתו וסביבת ביתו: הגינה, הדשא והעצים. כאן בא לידי ביטוי חושו האסתטי ובקשתו לשפר את מראה הסביבה. ואכן כל דירה שבה התגורר הפכה תחת ידיו לגן פורח.

לבו של תנחום היה ער תמיד לבעיות המשק ולבעיות החברתיות של הקבוצה ושל התנועה, עתידה ודמותה. היה עוקב בערנות אחרי כל המתרחש ומביע דעתו ברבים. "תנחום היה קפדן מטבעו", כתב משה נצר, "אך קפדנותו זו נבעה מהרצון לראות הכל מתוך שלמות. מסירותו לכל דבר שעסק בו לא היה לה גבול, לא באמת מידה של זמן ולא במתיחות הרצון. דאגתו ואחריותו חרגו הרחק מעבר לחשבון הענף שלו, ער וחרד היה לכל הנעשה בקבוצה- הן בענפי המשק והן בחיי החברה והתרבות. לכל אלה היתה לו גישה אחת: רצון עז להגיע לשלמות". הוא ליווה בחרדה את תהליכי השתלבותו של הדור הצעיר בקבוצה וראה בכך שאלה חברתית שעתיד הקבוצה תלוי בה. עוד הספיק ללוות את בנו לחברות בקבוצה, עוד זכה לראותו חסון ועולה על דרך המסירות לעבודה החקלאית ולקבוצה.

בערב ראש השנה תשכ"ד, נדם לבו והוא בן 63 שנים.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    תנחום בן תנחום ז"ל

    בן לאה ותנחום

    נולד בסמבור – גליציה

    כ' כסלו תרס"א 12.12.1900

    עלה לארץ בשנת  1920

    ממייסדי בית אלפא

    נשוי ללולקה

    אבא לעמרם

    הצטרף לרמת יוחנן בשנת 1940

    נפטר בכ"ט אלול תשכ"ג  18.09.1963

    בן 63 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • חברי תנחום – מנדל רייזנר

    את תנחום הכרתי מילדותי. ביקרנו ב"חדר" אחד אצל אותו "מלמד" אולם כעבור זמן למד כל אחד מאיתנו אצל מלמד אחר, ובתקופה זו נשארו לי זיכרונות קלושים בלבד.

    בימי מלחמת העולם הראשונה נפגשנו שוב. הנוער היהודי ברובו התארגן באגודות ציוניות,הפועלים היהודים השתייכו ל"בונד" או ל"פועלי ציון",תנחום  בהיותו נער עובד השתייך לנוער "פועלי ציון". הוא היה בעל הכרה מעמדית והרבה להתווכח איתנו במיוחד בשאלת השפה."פועלי ציון" דגלה בתקופה זו בשפת אידיש כשפת הדיבור בארץ ישראל, ותנחום כנאמן המפלגה היה אידישאי אדוק.

    אנחנו בני"בעלי בתים" ותנחום "הפרולטר" הוספנו להיפגש יותר ויותר למרות הבדלי ההשקפות. ובהדרגה התמעטו הבדלים אלה. כאשר בהשפעת הידיעות מהארץ  והופעת ספר "השומר" שיצא לאור בארה"ב בימי המלחמה ע"י בן צבי ובן גוריון. החלטנו להקים את הסתדרות"השומר הפועל" בעירנו, הצטרף מיד גם תנחום בהיווכחו כי אין "פועלי ציון" מחנכת את הנוער לקראת העלייה לארץ. התחלנו להכשיר עצמנו באופן רציני לקראת העלייה, החילונו בלימוד אינטנסיבי של השפה והסתגלות לעבודה פיזית.

    אחת הפעולות הראשונות הייתה לארגן נערים בני 12-13 שעבדו כעוזרים בחנויות, וללמדם מקצוע אצל בעלי מלאכה. תנחום שבעצמו עבד במשך שנים כעוזר בחנות – ידע למלא תפקיד זה בהבנה ובהתמסרות.

    כאשר קבוצתנו, קבוצת "בילו" התחילה לעבוד בחטיבת עצים וגם ייסדנו גן ירקות,תנחום היה אחד המאושרים בינינו. הוא כאילו נולד מחדש וראה עצמו הולך לקראת חיים חדשים. אולם את אמו האלמנה הוא לא שכח, הוא המשיך לתמוך בה מההכנסות שהיו לנו מעבודתנו.

    לפני עלייתנו לארץ הלכנו להכשרה חקלאית ותנחום הוא שקשר קשרים עם האיכרים והפועלים החקלאיים ובנקל התאקלם לחיי הכפר והסתגל לעבודה החקלאית.

    בראשית 1920 עלתה קבוצתנו ארצה. בהשפעת מאורעות תל-חי, פרעות פסח בירושלים והתקפת הערבים על דגניה, החלטנו להתפזר בין המשקים ולהגיש להם עזרתנו בעבודה ובהגנה. אחרי חודשים מספר שוב אנו נפגשים בכנרת בבניין כביש טבריה-צמח, עובדים בחציבה על הר פורייה מעל עמק הירדן וחולמים על עבודה חקלאית. עם התארגנות קיבוץ א' על כביש חיפה-ג'דה מצטרף גם תנחום. מכאן לבנין כביש נהלל וייבוש ביצות בעמק חרוד ולהתיישבות בבית אלפא.

    עם ראשית הקמת המשק אנו פוגשים את תנחום בכל מקום שנדרש, האיש המתאים במקום המתאים. בהכשרת האדמה, בפלחה, ברפת, בעמדות ההגנה בזמן המאורעות, תמיד מוכן להגיש עזרה, מסור,מתמיד ומקפיד. תנחום הרגיל לעבודה מצעירותו אינו שותף למשברים הפוקדים רבים מחברי הקיבוץ במאמציהם להסתגל לעבודה בתנאים הקשים של קדחת, מחלות אחרות ותזונה לקויה.

    ידוע כי תנחום לא היה שותף קל בעבודה. בהתמסרותו הרבה לא יכול היה להשלים עם העובדה שלא כולם מוכנים לאותו מאמץ. אי שמירת רכוש הציבור גרם לו סבל רב ואכזבה. חוששני כי מעטים החברים שגילו הבנה לעמדתו. אני בשמעי אותו מטיח בפני ידעתי מקור תכונתו זו.

    מבין החברים הוותיקים יתכן שתנחום היה היחידי שנאלץ לעבוד מצעירותו ולפרנס עצמו. הוא למד לדעת את ערך הרכוש ושמירתו. בעומדו לפני, עלה בזיכרוני תנחום הנער הצעיר העובד, בזמן שחבריו לגיל עדיין חופשיים מדאגת פרנסה. למרות ביקורתו את סדרי החיים והעבודה ידע תנחום להבדיל בין העיקר והטפל, בין הקטנות של היום היום  ובין המטרה העיקרית לה התמסר ולה הקדיש כל חייו ללא שיור. תנחום זכה להגשים חלום נעוריו, לחיות מיגיע כפיו, חיים חופשיים בכפר חקלאי בארץ ישראל. ובסוף ימיו זכה לראות את בנו מצטרף לחברה והוא האמין אמונה שלמה שבנו ימשיך בדרך בה הוא הלך.

    זכרו של תנחום יישמר כאחד המעולים שמסר את כל כולו לבניין חברתנו.                                   

                                                                                                                            מנדל רייזנר

     

     

     

  • דוחה, דינה ואסתרקה

    רשמי חניכות חברת הילדים של בית אלפא

    בית אלפא של שנת 1925. תנחום הותיק, אחד ממייסדי הקבוצה, אז אדם צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו. בודדים היו בין חברי הקיבוץ שלאותם הימים שמצאו ענין או זמן או מקום בליבם ובמחשבתם להתפנות לחברת הילדים שהיתה במקום.

    אחד הבודדים והמתמידים היה תנחום, שראה חובה לעצמו ללמד אותנו עבודה וחקלאות ואת היחס הנכון לשני אלה, ולא רק לנערים שזכו לעבוד עמו בפלחה ובמספוא. שבתות רבות היה תנחום בא בבוקר לחדר האוכל של חברת הילדים ולוקח אותנו לטיול בשדות. יפים ומלאי ענין, גם בזוכרנו אותם היום,  היו הטיולים האלה שהרצינות, השובבות והצחוק שימשו בהם בערבוביה וכולם כאילו נמוגו בפני הרצינות והקודש של העבודה והחקלאות. בשני ערכים אלה לא היה דבר שהיה בעיני תנחום קל או בלתי חשוב, שניתן לדלג עליו. ולא נלאה אף פעם ללמדנו את חשיבות העשייה הנכונה גם בפרטים הקטנים, של נחיצות ביצוע מושלם בפרטיה של העבודה.

    אנו זוכרות ויכוח ער בין הנערים לבין תנחום שהתקיפו אותו על שהוא מקפיד ללמד אותם זריעת יד והרי עוד מעט יבוא תור המיכון. ותנחום היה חוזר ואומר, שאם תדע לעשות נכון בשיטה אחת, תדע תמיד לעשות אותה טוב גם בשיטה אחרת.

    רבים היו טיולים אלה והשיחות בהם. כחוט השני הם עברו בשנות ילדותנו. כך לימד אותנו תנחום לראות שדה ונבט, אדמה ותלם, חרפת שדה בור וקוצים. אין זה מקרה שאדם שמפיו שמענו לראשונה את השם א.ד.גורדון היה תנחום. באחד מטיולי השבת הוא קרא באוזנינו רשימה של .ד.גורדון "פיזור זבל אינו חייב להיות פיזור המחשבה" ודאי לא מקרית היתה בחירת רשימה זו.

    אין לפסוח על התקופה של תנחום עובד הרפת. הרפתנים של אז היוו חוג משלהם בתוך הקיבוץ, ובכל מקום שנפגשו, בשעת האוכל או אחריו, המשיכו לדבר על הרפת, על פרה זאת או אחרת ואיך צריך להתנהג איתה. ללא ספק הטביע תנחום את חותמו על חוג זה. יחסו לבעלי חיים ומסירותו מתוך כושר ההסתכלות וראיית הפרה, מצבה ותגובותיה, כישות בפני עצמה. ומובן מאליו שכל פרה קשה או מקשה היתה עוברת לטיפולו והוא ביחסו הטוב ידע להביא אותה למקסימום התנובה ולהתנהגות נוחה.

    דרישתו הוא מעצמו ונכונותו למלא את המוטל עליו ומעל למוטל, הביאוהו לדרוש מכולם את מאת- האחוזים. בפחות לא יכול תנחום להסתפק. ואלה שעבדו אתו ידעו מה גבוה המחיר שצריך לשלם במעשים וביחס לבעלי-חיים, בשביל לזכות בהערכה חיובית מצד תנחום. ואכן ידע תנחום להיות חבר וידיד לאלה שבעיניו עמדו במבחן זה ולשמור להם נאמנות לאורך כל השנים. למדנו מתנחום את ידיעת הארץ, את ערכה של העבודה, את היחס לבעלי החיים, אבל מעל לכל למדנו את חיוב החיים, את לב האדם הפתוח לאנשים, לנוער ולילדים שידע לקבל אותם ולאהוב אותם. וכחוט השני של זיכרון טיולי השבת ההם, בנוף הילדות הרחוקה, נשזרה בחיינו הרגשת התודה על שהקנה לנו תנחום ערכים שאין אח להם לחשיבות.

    ודואב הלב וממאן לקבל שלא נוסיף לראותו שוב.

    דוחה (מנור), דינה (מלמד) אסתרקה (קרוא)

  • דרכו של תנחום – אפרים רייזנר

    דרכו של תנחום ז"ל

    אותו לפנות בוקר, שנתבקשתי ע"י לולקה לקרוא לרופא ולאחות כי תנחום מרגיש ברע, לא היתה לי כל תחושה מוקדמת על קצו הקרוב. אמנם ידעתיו חולה לסירוגין בשנים האחרונות, אך גם ידעתיו, כפי שכולנו ידענוהו, כבלתי נכנע,כהולך אחרי עבודתו ואחרי השתקעותו הבלתי נלאית בעניני הענף והמשק כולו, בעיניני החברה השוטפים והקבועים, בעניני החינוך ובבעיות התנועה. עוקב בעירנות אחרי כל המתרחש, יוצר דעה ומשמיעה ברבים, בין חברים ובמקום המיועד בקבוצה לשיחותיה.

    פרושה לנגד עיני דרכו של תנחום לכל אורכה, מאז עמד על דעתו. יחד עשינו את הדרך מילדות, דרך זרועת חוויות עזות, כל אחת מהן מוטבעת ע"י הגיל, הנסיבות, המאורעות; חוויות של התבגרות מוקדמת, של שמחה והישגים, שלעשייה משותפת, של התבצרות אישית וגם של נסיגות וכשלונות. אף של מאורעות טרגיים בחברה ושל התגברות עליהם.

    ישבנו יחד על אותו הספסל לפני הרבי ב"חדר"בימי אביב וקיץ המבושמים ובערבי החורף הארוכים התבשמנו מפרקי החומש המושרים במקהלה וספגנו את אהבת הארץ הרחוקה, שאי פעם "ושבו בנים אל גבולם". ואחר פרצנו חוצה למשחקי שובבות ילדים. בשביל תנחום היתה חברת ילדים וחבר חברת נעורים ואחר, עד גיל די מבוגר למדי, חברת מבוגרים, יותר מאשר לרבים מבינינו. גרם לו גורלו היות בן לאם, שהתאלמנה לפני שהוא עצמו נולד ואחותו היחידה בכירה הרבה ממנו והוא קופח לחיות בלי אב ובתנאי דחקות חומרית. בגיל רך, כבן 13 או 14, היה עליו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה, כדי לעזור בקיום הבית. במוקדם מאשר אצל חבריו לגיל, הוא למד להכיר את אי הצדק שבמשטר הקיים והסתפח אל חוגי נוער המייחלים לתיקון החברה.

    אך העדנה האמתית באה לו עם הסתפחותו אל תנועת הנוער. זו החזירה לו את חדוות החיים שהוא חסר אותה בילדותו העשוקה. כאן, בחברת הנעורים הפורחים, החולמים והגומעים במלוא פה הנאות נאצלות של יציאה מחוץ לעיר, למשחקולאימונים, לטיולים ארוכים ולהתרפקות על חיק הטבע ועל חברים שותפים לחזון עתידבהיר; כאן, בישיבה בצוות בקן התנועה, בשירה בציבור ובשיחת לימוד רצינית, נפתחוופותחו סגולות ההתמכרות לחברים והדמיונות על עולמות חדשים המצפים לנו. אז הוא גםחזר ללמוד ולהחזיר לעצמו בכוחות עצמו את מה שנשלל ממנו בשנות העבודה, בגיל שנוחללימודים. הוא היה אחד הלקוחות החרוצים של הספרייה העירונית ותחומי התענינותו רביםומגוונים. כמעט שלא היית רואה אותו בלי ספר תחת בית שחיו. לימודי טבע, חברה. אףפילוסופיה ומעל לכל ספרות יפה וביחוד הספרות האידיש. הלא היתה זאת תקופה שעדייןהקלסיקאנים של ספרות האידיש היו בחיים והוא, המעורה בחיי העיירה היהודית, מצא בהן,ביצירות הספרות הזאת, את הקשר אל הנשמה היתירה, אל עולם האצילות החופף על הקיוםהדל, חסר הבטחון, ספוג העלבון. היהדות האצילה מבפנים, האופטימיזם של מאמינים,שהצטיינה בו הספרות האידית בימים ההם, כאשר עוד היתה חיה יהדות גדולה ועשירה ברוחבגלות פולין ורוסיה, יחד עם אמונה בעתיד זוהר, אמונה שניזונה מההדים הרוננים,שהגיעו מהארץ הרחוקה, שכבר החלו לשוב ליד הבנים, הם שעיצבו את דמותו ואת כוחו שלתנחום בקרב חברים לחזון, לביקורת ולמחאה על החיים בעמק העכור ולכיסופים לחיים יותרמלאים וחופשיים.

    תקופת ההכנה שבנעורים הולידה, כדבר מובן מאליו, אתההחלטה על החלצות לעליה לארץ. ליוויתי אותו גם בהכשרה לעבודה שקדמה לעלייה. מצאנומקום להכשרה חקלאית בחווה של יהודי, ציוני מסור בלב ובנפש לתנועה החלוצית ובחווהגם צעירים בני המשפחה, עובדים בעצמם בכל עבודת השדה וגורן ומצטיינים בידיעהמקצועית, בכוח שרירים ובזריזות של מי שגדל בכפר מאומן בכל העבודות. תנחום הסתער עלהעבודה בתאווה שלא ידעה גבול. שמחותיו היו כאשר למד לרתום את הסוסים, לרכב עליהם,לאחוז לסירוגין בידיות המחרשה  ובמושכותהסוסים; כאשר גבו וידיו הסכינו לעבודות התלישה, הגשת אלומות הבר אל העגלה ואחר אלתוף מכונת הדייש. הפועל האוקראיני הקשיש והנוח לבריות, שהיה המנצח והמדריך בכלהעבודות הנקראות היום בפינו "המוניות", היה לו לדמות עובד אידיאליתונשאפת. אבל היו גם פועלים אוקראינים אחרים – אלה חששו שהנה באים צעירים יהודייםלנשל אותם מעבודתם. לא אחת היה עלינו לעמוד תחת חיצי לעג וזלזול מצד פועליםופועלות גויים ואף איומים של התנקשות בחיינו.

    זו היתה דרכו של תנחום לעבודה, לארץ, לשיתוף עם חבריםבבניית חיים חדשים. מקורה נעוץ בהווי העירה היהודית, דרך ההתנערות והחתירה אל חייםיפים יותר, חפשיים יותר, נעלים בתוכנם. יותר מבכולנו נחרתה העיירה בזיכרונו. בחיבההיה מעלה דמויות נשכחות, דמויות מדמויות שונות, אצילות ונחותות, ישרות ועקומות,מבוגרות וצעירות, משכילות ואנשי עולם תחתון, ועל כולם היתה שפוכה חיבה וגם הומורמלבב. הוא ידע את הרחוב ואת הסמטה ואת העסקנות הציבורית של הקהילה היהודית ולא אחתידע לשובב את שיחותינו בזכרונות ילדות והתבגרות.

    אך לכולנו ידוע וזכור תנחום האיש המבוגר, החיבאינטנסיביות את חיי העבודה, המשק, החברה, בכל פניותיהם ובכל בעיותיהם הפתוחותוהפתורות, לעתים פתורות לפי טעמו ולעיתים קרובות פתורות שלא לפי טעמו. כי כעוצםהתמכרותו, כן גדולה היתה קפידתו; כמידת מילוי חובותיו לחברה, כן גדולה היתה תביעתומהחברים ומהחברה. יותר מאשר רבים מאתנו כרת תנחום ברית עם החקלאות, ברית נצחיםוברית ללא שיור. החקלאות לא היתה בשבילו מלאכה גרידא; היא הפכה לו מקצוע, אמנות,אורח חיים, השקפת עולם, שירות לעם. שירות לתיקון עולם,דרך לחינוך בנים, לעיצובסגנון חיים. גם ענפי המשק שבהם הוא עבד ובהם הוא קנה לעצמו ידיעה, אימון יד, תחושהאינסטינקטיבית, ועל התמחותו בהם על דרך המדעית והניסיונות הוא שקד. ובכולם הואחיפש גם את היופי שבביצוע ונהנה מיצירה, מתוצר שיצא תחת ידו מושלם וללא דופי. לאאשכח כיצד הוא הדריך אותי בשנותינו הראשונות, כאן ברמת – יוחנן; בייבוש אספסת-בדרך יבושו, בדרך בניית הערמה. כל ערימה, שיצאה מתחת קלשונו, היתה בשבילו בחינתמבנה אדריכלי הנוסך גאווה וסיפוק. וכשהשתקע בשנים האחרונות בענף הבננות, אשר לאהיה בו, כפי הנראה, כדי לספק את כל עומק תשוקתו להסתכלות בצומח ובפורח, את כלתאוות הדעת והחדירה לתעלומות הטבע, הוא יצר לעצמו תחליף של טיפול בעץ ובפרח על ידביתו וכאן גם בא לידי ביטוי חושו האסטטי ובקשתו לשפר את הסביבה, בה אנו חיים וממנהבא לנו האיזון הנפשי המרגוע ועידון יחסינו ההדדיים. כל זמנו הפנוי לאחר עבודה היהקדוש לטיפוח יצירי כפיו – כאן הוא היה האדם השליו, הרגוע, המחייך, הקושר שיחהלבבית, האץ לייעץ, להדריך, השמח בהצלחת עמיתו.

    אבל הוא לא נבלע כליל בפרטי תהליכי העבודה. הענף כולוובעיותיו ומקומו במשק, עתידו והתפתחותו היו לו העיקר. לנושאי תפקידים במשק,החולשים על כוחות העבודה, על אמצעי ההשקעות, על כלי עבודה, על אוצרות המים, תנחוםלא היה לקוח קל ונוח, לעיתים גם לחבריו לעבודה. הוא ללחום בעקשנות על עניני הענף,שעליו הוא היה אחראי, כלוחם במלוא הכרת צדקתו וכמתפלא על אי הבנתם שבידם להועיל. אךהוא לא נשאר בזיכרוננו כאדם הלוחם למן ניצחון הויכוח, למען סיפוק בהתחרות, אלאכנאבק למען טובת הענין, שאותו הוא ייצג, בשמו הוא תבע, שיכנע ללא ליאות, חוזרומשכנע, חוזר ותובע – למען קיומנו מעמל כפיים, למען העלאת הרמה המקצועית, רמתהמסירות, רמת ההשתקעות ללא עודף במה שהוטל על האדם תוך חלוקת העבודה בתוכנו.

    בשנים האחרונות נפתח לבו יותר ויותר אל מול בעיותיההחברתיות של הקבוצה ומכאן, ומכאן של התנועה הקיבוצית. ראינוהו ושמענוהו מרחיב אתהיקף התענינותו ואת צפייתו לעתידה של החברה הקבוצתית ודמותה. בערו בעצמותיו הבעיותהבלתי פתורות, הסטיות מאורח החיים ומעל לכל ליווה בחרדה את תהליכי השתלבותו שלהדור הצעיר בקבוצה. זו נעשתה הבעיה החברתית העיקרית שהעסיקה אותו, צומת ותעלומתעתיד הקבוצה. הסתמן בעיניו, כפי שהסתמן בעיני כולנו, עידן חילופי המשמרות; ביחודשיצא לו לעבוד בענף רק עם חברים צעירים, עם בני הקבוצה. הוא ראה את הכוח והבשורההגלומים בהם, אך כדרך כל דור, שעבר את פסגת חייו, דימה לראות בבני הדור היורש חוסרשלימות – אולי בשל האידיאליזציה של נעוריו הוא ושל חבריו. עוד היה סיפק בידו ללוותאת בנו לחברות בקבוצה, עוד זכה לראותו חסון ועולה על דרך המסירות לעבודה חקלאית ולקבוצה,אך רק אפס קצהו חזה ונדם.

    בזמן האחרון שיקף תנחום את מצבו את בעיותיו האישיות שלהחבר הקשיש בקבוצה, את תחושת אזילת הכוח הפיזי, בעוד נמשכת הבעירה של רצון השותפותבעבודה, ביוזמה, בפרודוקטיביות מלאה, באקטיביות בלתי פוחתת – למען עצמו ויען כיהאמין שהחברה והמשק זקוקים לו וכי בלעדיו תחסר החברה ויחסר המשק יסוד ונושא שלניסיון, ידיעה, יכולת הדרכה – ודמותם של החברה והמשק חלילה תיפגם. וחברה ומשק ללאמסורת, הרי חזרה לנקודת המוצא שממנה התחילו הוא וחבריו לפני עשרות בשנים. והאם עלכל דור להתחיל מחדש? זו הסתירה שהציקה לו, לתנחום בזמן האחרון, ולא מעט הכבידה עללבו והוא לא גנז בקרבו פנימה את מחשבותיו הטורדות, אלא נתן להן ביטוי בשיחת רעיםובשיחת הקבוצה. רק שבועות אחדים עברו מאז נתן הוא, שלא היה רגיל להעלות אתמחשבותיו על הכתב, ביטוי להרגשתו זאת מעל דפי "ברמה" בעקבות רשימתה שליהודית.

    רק שלושה ימים ניתנו לנו לחרוד לשלומו של תנחום, מאזנפל למשכב שממנו לא קם עוד. מה אנוש כי יעמול, יהגה, יחזה עתידות ושלושה ימים ישבהם כדי להעמידו כלא היה? שאלה עתיקה היא וכל דור הנמצא במורד החיים מציגה. ולא כןהוא! היה מי שאמר: אין ולא קיים הווה – קיים רק עבר ועתיד. כשם שלא נתפס האטום אףבעין מזויינת, כן לא נתפסת בחושינו הפרודה הזערערה של הזמן, שרק זה עתה עתיד ובטרםתפסת אותה והנה היא כבר גלשה אל העבר ואיננה עוד. אך קיים האדם, נושא מושג הזמן,והודות לכוח זכרונו קיים העבר והודות לכוח הדימוי שלו קיים העתיד והוא המקשר ביןהזמנים, בין האירועים ובין הלקח הנובע מהם. בין נכסי חומר ורוח שנצברו בעבר וביןשאיפתו של האדם לעתיד, אל על, והוא היוצר הווה, לא של פרודות ערטילאיות נמוגות,אלא של התגלמויות ערכים חומריים ורוחניים הקיימים ללא ספק והמעשירים חיי אדםוהמצטרפים לנצח. אחד היוצרים השקודים, המסור ליצירה בכל מאודו, היה בקרבנו תנחוםומגמול יצירתו ושקידתו נהנינו ונוסיף ליהנות וזיכרוננו יקשר בין העבר לבין העתיד.המשבצת בחיינו הקיבוציים, שמילא אותה תנחום בגופו וברוחו, תתמלא מעתה, עם העדרו,ע"י זכרו, מילוי של כבוד , הוקרה וחיבה.

     

                                                                                  אפרים רייזנר

     

  • לזכרו של תנחום – מירה ריכטר

    לזכרו של תנחום

    נדהמים ומוכי הלם עומדים אנו מול הבלתי נמנע ומסרבים להשלים עם העודה הטופחת על פנינו. הדמות כה חיה בעינינו, הקול נשמר באוזן, התנועה והחיוך כל כך מוחשיים, שאי אפשר לקבל את העובדה כי אכן תנחום איננו איתנו.

    לא רבים בינינו האנשים, המלאים חיוניות כמוהו. כאשר אני חושבת עליו כעת – ואני עושה זאת בשבועות האחרונים לעתים קרובות – מתברר לי פתאום, שעל אף שנים רבות של היותנו ידידים וקרובים, רק מעט ידוע לי על עברו הרחוק, לפני שהכרתיו. סיבת הדבר היא תכונתו המיוחדת לחיות את ההווה, לשמוח בכל מה שהחיים מגישים לנו. תנחום ידע לראות את היופי הסובב אותנו. ידע ליהנות ולהתפעל מכל עץ פורח ומכל פרח מרהיב עין. אכן היה מקיף עצמו – בכל מקום בו השתכן – בשלל צבעים וצורות. קשה לתאר שהעצים ילבלבו והפרחים ייפתחו לקראת השמש ורק תנחום לא יראה אותם עוד ולא ישמח בהם.

    מי כמוה וידע להינות מחברת ידיד, מקרבת ילד, מיפי הנוף, משלוות ערב נאה ומרעננות בוקר בהיר. חיה בעיני דמותו,  כשהוא חוזר עם העדר מהמרעה ושיר בפיו ופרחי בר בידו, מסתובב ברפת בין הפרות והעגלות, מטפל בבעלי החיים במסירות וברוך היכולים לעורר קנאה. לכן לא דיבר על העבר, לכן צרכיו היו מעטים ולא חסר דבר. לכן,  גם לא הבין את המתמרמרים על תנאים קשים, על מחסור, על קיפוח. לא יכול היה לשאת רינון ואי שביעות רצון, אתה נהייה אחר שיפורים וחידושים.

    תנחום נחון בסגולה מיוחדת של שמחת חיים ויכולת לראות את הטוב והיפה מעל ועל אף הרע, הקשה והבלתי נוח. תכונתו זאת עמדה גם לידידיו ולקרובים לו, ותעמוד להם גם הבא בזכרם אותו, את דמותו, את דעותיו ואת יחסו החיובי לחיים.

    מירה ריכטר

     

  • מתוך מכתב – גוסטה ודב סדן

    מתוך מכתב

    עוד אנו כואבים על פטירת חברנו מנוער, צבי פרוכטר והנה בא כאב על כאב – השמועה על פטירת חברנו תנחום בן תנחום. שני אנשים יקרים שכמה וכמה בלי ידידות קושרים אותנו זה כשנידור, שניהם נאמנים ועמלים, שזיכרונם משחר ילדותנו, והן ממיטב פרחיה של שדה החלוציות שהעלתה ארץ גלותנו.

    חבל על שהלכו בלא עתם, וראויים היו לראות בישועה גדלה וצמחה, שהם ממניחי יסודה. מה נאמר לכם ונאמר למשפחותיהם – כי אין אתם והם בודדים בשמירת זיכרונם היקר, וכל מיודעיהם ישמרוהו עד בוא פקודתם.

    ערב יום הקדוש תשכ"ד                                                              באבל וביקר, גוסטה ודב סדן

  • מתוך מכתב – ישעיהו שוחטוביץ

    מתוך מכתב – ישעיהו שוחטוביץ

    …עוד מימי נעורי בבית-אלפא היה לי קשר לתנחום – הואהראשון שלימדני לאחוז במחרשה ולמשוך בזרע. היה זה תנחום שבימים ההם, ואנו מספר קטןשל בנות ובנים מסתובבים תוהים בין אוהלי המחנה, הוא אוסף אותנו לאוהלו ומקריאמסיפורי "מנדלי" ו"שלום עליכם".

    בכל פגישה עמו, ולו גם שיחה מיקרית בדרך מחדר האוכל עדלפרשת השבילים המובילה לחדרים שלנו, היה מחזיריני אל השדות שבעמק ואל התלם הפתוח, לנירהתלתן הקצור; אל כל ההווי של הזמן הראשון בארץ ובקיבוץ.

    קפדן היה תנחום בעבודה, לא ויתר על שום פרט כשהיו בוניםאו מתקנים דבר בענף שאותו ריכז, והנה ויתר והלך מאתנו ללא עת.

     

                                                                               ישעיהו שוחטוביץ

  • תנחום השכן – חנה רייזנר

    חנה רייזנר על תנחום

    קשה להאמין וקשה להשלים עם זה ששוב לא נראה אותך עובר במדרכה בדרכך לעבודה או ממנה ומתעכב ע"י הגינות, בודק כל עץ וכל צמח, מתבשם מריחם ונהנה ממראם. אכן קשה ללא נשוא האבידה. הלב ממאן להשלים והעיניים מאליהן עדיין מחפשות בשבילי הבית את הדמות המוכרת ונדמה עוד רגע קט ייראה וחיוכו יקדמני בברכה…

    לא אבוא לספר על מסירותו של תנחום לעבודה, על דאגתו לענף בו השקיע מיטב אונו ומחשבתו, או על חרדתו לביסוס המשק, להמשכיותו, ועל דאגתו לבני דור הממשיכים. את זאת ודאי יעשו אלה שעבדו במחיצתו ושלא פעם רטנו על דרישותיו ליתר התמסרות וליתר דאגה לעבודה, או אלה שיחד אתו עברו את גלגולי ההכשרה, התקוה וההגשמה.

    אספר על תנחום השכן. על תנחום שאותו אראה גם היום לנגד עיני, המקדים קום לעבודה ובטרם צאתו לעמלו מציץ לגינה ולבוסתן. תנחום הנהנה מכל ציץ ומכל פרח ריחני והמחלק הנאתו עם הזולת; השכן המתעניין במעשי שכניו ומוכן לעזור בעצה ובהדרכה. הבודק כל עץ אם לא נפגע חלילה במזיק או במחלה והדואג שהטיפול בעץ ובצמח ייעשה בעיתו. תנחום הרוצה שסביבת הבית תהיה נאה ומרהיבה עין כי הרי "עץ נאה ופרח פורח מרחיבים דעתו של אדם". נהניתי להסתכל בתנחום קוטף פרחיםבגינתו. הוא עשה זאת בחרדת קודש. באהבה בדק כל פרח טרם קוטפו. יכולת ממש לחוש את יחסו, כאילו מבקש הוא סליחתם על שהוא תולשם ממקום חיותם…

    תנחום, השכן המקדם פניך בחיוך לבבי וב"בוקרטוב" הנוסך רק עידוד ואמונה שאכן בוקר זה באמת בוקר טוב יהיה. השכן המשתף עצמו בדאגתך ובאסונך והדואג לך בשעת מחלה. הנהנה מהצלחתך ומשתף עצמו בשמחתך…תנחום המתעכב על ידך, מספר הלצה שנונה, נותן עצה ידידותית, חוטף שיחה קצרה על הנעשה במשק, בענף, בארץ ובעולם; חוזר ומבקר את שנאמר אמש בשיחה ומסביר את עמדתו, או מדבר על הבנים איתם הוא נפגש מדי יום ביומו בעבודה ולא פעם אומר בסיפוק רב כי את בנו חינך לעבודה כפי שהוא מבין אותה: מסירות, דיקנות ומחשבה.

    הן לא יתכן ששוב לא נראה את בלוריתך הלבנה מתנופפתבינות לירק העצים ולא יקדמנו חיוכך הנלבב, ולא נשמע יותר את ברכתך, ולא נראה את גילויי חיבתך לילדים הקטנים הניקרים בדרכך.התאכזר אלינו הגורל מאוד ותלש משורותינו שלושה חברים יקרים בזה אחר זה. צורב הכאב ורב הצער אך דל עטי מהביע את רחשי לבי.

                                                                             

                                                                                  חנה רייזנר.

     

                                                                                           

     

     

  • לזכרו- מניו פליטי

    לזכרו

    את תנחום הכרתי בשנת 1915 במלחמת העולם הראשונה. גרנו בבית אחד, בזמן עוצר לילי נפגשנו בחדרו. הוא ניהל חנות נעליים, בעל הבית ברח מפני הרוסים והשאיר הכל על אחריותו.

    לאחר המלחמה כאשר החלה התנועה הציונית בעירנו, השתייך תנחום לתנועת נוער סוציאליסטית רחוקה מציונות. לא פעם היו בינינו מריבות ובסוף התקרב אלינו והצטרף לאגודה ציונית "התחיה" ומתוך האגודה הזו הצטרף לקבוצה שהתכוננה לעלות ארצה. הוא עזב את המסחר ויצא להכשרה חקלאית לכפר. המעבר היה קשה מאוד בשבילו אבל תמיד שמח.

    לאחר כמה חודשי הכשרה חקלאית יצא ע ראשוני החלוצים מהעיר שלנו בדרך שלא הייתה כל כך קלה לארץ. בווינה חלה מאוד. נשאר שם עד שהבריא. אלינו הגיעה הידיעה שהוא מת. אבל זה התבדה מהר והוא המשיך ארצה. לא היה לו קל בתחילה בארץ – חלה מאוד אך בסוף התגבר על המחלות.

    לא היה קץ לשמחתי בבואי ארצה ופגשתי את תנחום בריא ושלם. בראשית ההתיישבות של הקיבוץ כבר התחיל תנחום להתבלט בחריצותו וביצירה החקלאית. בעבודתו ברפת הורגשה היד המטפחת והאהבה לענף. ולבסוף בשטחי הבננות, הם "המצבה הירוקה" החיה על מדרוני קסאייר הנראים מרחוק.

    מסירותו לענף לא ידעה בגבול, למרות שמצב בריאותו בזמן האחרון לא היה שפיר. כל בוקר היה בין הראשונים דואג שכל דבר יהיה על מקומו. מסירותו לא נבעה מתוך רדיפת כבוד אלא הייתה טבועה בנפשו. כזה היה. כאשר בזמן האחרון הייתי מעיר לו שהוא כבר לא צעיר וצריך לדאוג לבריאותו, לא היה שם לב. לא הספיק לו היום, גם את הערבים היה מקדיש לענף.

    ראינו אותו כך גם בחייו המשפחתיים היפים. כמה אהבה השקיע בבנו ובנכדו. מעולם לא יש בטל. בביתו עסק בטיפוח הגן והדשא והעצים. נסתלק והוא עוד תוסס תוכניות רבות לעתיד. דמותו תשמש דוגמה לדור הממשיכים.

    מניו פליטי

     

  • לזכרו של תנחום- משה נצר

    לזכרו של תנחום

    בני דור שונה היינו, שונה בגישה לחיי הקבוצה ולחיים בכללותם. אך משהו מיוחד, אם כי סמוי, קשר אותנו בקשרי חברות וידידות עמוקים. קשרי אהבה והערכה עצמית. כזה נראה הקשר בעיני ואף תנחום לא היסס להגדירו כך, אם כי לעתים רחוקות ביותר.

    מצאתי בתנחום תכונות יסוד אופי בולטות – אשר הטביעו חותמן על אישיותו: תנחום אוהב הטבע. מה רבה היתה אהבתו לצומח, לכל פרח וכל עץ. תנחום משכים קום לטפל בגינתו ובסיום היום עבודתו שוב יכולת לראות מסתכל בפרחיו ובעציו כדי לגלות מה התחדש במשך היום, מה זקוק לטיפול נוסף.

    תנחום ניחן בכח הסתכלות מיוחד. יכול היה להבחין בכל שינוי שחל בצמח עד כדי קביעת "הרגשתו" של העץ לפי צבעו ותנוחתו של עלה בודד. הוא אהב את האדמה ואת עבודתה. מכאן קשרו העמוק והמיוחד במינו לכל אשר האדמה נותנת ומסוגלת לתת. הוא חש את כל כוחה של האדמה בצמיחה ובהנבה. וכך החל לטפח את ענף הבננות בקבוצה – מענף קטן וניסיוני לאחד מענפי המשק הבסיסיים והריווחיים ביותר.

    תנחום היה קפדן מטבעו, אך קפדנותו זו נבעה מהרצון לראות הכל מתוך שלמות – בעבודה ובכל שלבי הטיפול. מסירותו לכל דבר שעסק בו לא היה לה גבול, לא באמת מידה של זמן ולא במתיחות הרצון.

    דאגתו ואחריותו חרגו הרחק מעבר לחשבון הענף שלו; ער וחרד לכל הנעשה בקבוצה – הן בענפי המשק והן בחיי החברה והתרבות. לכל אלה היתה לו גישה אחת: רצון עז להגיע לשלמות. ושלמות לעיתים תכופות לא ניתנת להגשמה, ומה פלא שחרדתו לעתים כקפדנות יתר.

    אך תנחום היה גם איש הדעת. תמיד היה מוכן לשמוע ולבחון הצעה חדשה. ומוכן לכל ניסיון שניתן ללמוד ממנו לקידומה של העבודה ולהעלאת רמתו של הענף. ומוזר הדבר: בעיני רבים מחבריו בעבודה נראה לעתים שמרן ולעתים כמתקדם. כי אכן נבעה שמרנותו מן הרצון להשיג את מלוא האפשרי כל עוד לא נתגלתה דרך עדיפה; ומאידך, ההסתכלות, הלימוד, ההקשבה והניסיון – למען הקידום. כזה כן זה לשם השגת תוצאות יתר.

    כזה היה תנחום כאיש הקבוצה והתנועה. בשבילו היו חיי קבוצה הרבה הרבה יותר מאשר רק יום עבודה, אם כי לה הקדיש אונו וכשרונו; הוא ראה בקבוצה משאת-חיים. חיי אדם עובד ויוצר וחיי אדם בחברה. בפגישותינו הרבות היה משיח לבו על חיי החברה והתרבות הדלים שלנו; על מיעוט חיי התנועה בתוכנו; על הזדקקות יתר לתרבות קנויה וטיפוח מועט של תרבות הכפר והתנועה. הוא היה ער למתרחש ומטה אוזן לכל בעיה פוליטית-תנועתית ולכל הנעשה בקרב הזרמים והתנועה הקיבוצית. היה מקנא ממש במה שהושג במקומות אחרים ועדיין לא הגיע אלינו.

    מכאן גם רגישותו המיוחדת לעיצוב דמותו ולמעמדו של הדור השני בקבוצה. עד מה דאג להם לבנים! עד מה רצה לראותם כנושאי המשק, אחראים, מסורים וקפדנים כמוהו. במיוחד דאג לעיצוב דמותם כנושאי החברה הקבוצתית  והתנועה בכללותה. אהבה מיוחדת רחש תנחום לילדים על כל גיליהם. אהב להסתכל בהם בהיותם נתונים בכלוביהם בבית התינוקות, ומשגדלו – בהתרוצצם על המדרכות והמדשאות. הוא ליווה אותם בכל דרך חייהם – בילדותם ובנערותם.

    כזה היה תנחום, כפי שראיתי אותו. ואם כי בני דור שונה היינו וגישות שונות לחיים לעתים הפרידו בינינו, יקרה הייתה לי דמותו וחברותו בעודו בחיים, ותישאר יקרה בזיכרוני לעד.

     

    משה נצר