יצחק אחיטוב

יצחק אחיטוב ז"ל

בן מרדכי ולאה איש-טוב (גוטמן)

נולד: ט' באדר תר"פ 28.2.1920

בז'לוכוב – פולין

עלה ארצה בשנת 1927

הגיע לרמת יוחנן עם קבוצת "תלם" בשנת 1940

נשוי לנעמי אבישר

אבא לניב

נשוי בשנית לשרה בן אברהם

אבא לתלמה, אבנר ולאה

נפטר: כ"ב בניסן תשע"ד 22.4.2014

בן 94 במותו

יהי זכרו ברוך

אבא יקר – אבנר אחיטוב

לאורך כל חייך הלכת בדרך מיוחדת. כמו שכתבת לאמך בגיל 16: "אני לא רק התחנכתי לאידאות – אלא מטרתי היא להגשים את האידאה". בהתאמה, כאשר התנועה קראה להתיישב – עזבת את הלימודים והלכת לעבוד בעמק הירדן. כאשר ההנהגה קראה להתנדב למלחמה בגרמנים – הצטרפת לבריגדה והיית באירופה 3 שנים. כאשר היה צריך להגן על הקיבוץ הכי מבודד במלחמת השחרור – אתה התנדבת ללכת לכפר דרום.

כאשר היה צריך לקלוט עלייה – הלכת להדריך ביישובי עולים. גם לאחר שנים של פעילות ציבורית, בגיל ששים – התנדבת לעבוד במגרסת פלר"ם למשך שנתיים. תמיד היית גאה בעיסוקיך. ונתת מאה אחוז. אנחנו, ילדיך ומשפחתך מאד גאים בפעליך.

אבא, הנך אבא וסבא מיוחד במינו. אם אפשר לסכם בשתי מלים: מחנך ומדריך. מעצם הנוחכות שלך קיבלנו המון. לעתים ישירות ולפרקים בעקיפין. לפעמים בלי דיבור ולעתים ברמזים מהספרות. לא תמיד ידענו לשדר אליך בחזר הערכה זו, אבל אנחנו מקוים שבלבך פנימה הרגשת בזאת.

אבא, מעולם לא התלוננת ותמיד עמדת זקוף מול האמת. כילד בגולה, כמתבגר במלחמות, כאשר קשיי הקיבוץ רבצו על כתפיך, ובשנים האחרונות בשל בעיות בריאות. זו תכונה מאד יחודית, שהלואי ותקרין גם עלינו.

עוד כשרון מיוחד לך שמעט יודעים עליו, הנוהמלה הכתובה. אוצר מלים מופלא ותיאורים מפורטים. כמובן, תמיד בגוף שלישי: הפלוגה עשתה, החברים בצעו, הקיבוץ משגשג, תמיד בלי המלה אני.

בשם כולנו, דורות ההמשך, אנו נשתדל להמשיך בדרך שהנחלת לנו, בעזרת דוגמא אישית, כל אחד לפי דרכו ואופיו.

יהא זכרך ברוך.

אבא יקר ואהוב, – לאה זבולון

סיימת היום את מעגל חייך, 94 שנות חיים ארוכים, מלאים וגדושים…

ידעת בחייך כאב, צער ובדידות אך אלו איתגרו אותך לחיים של הגשמה, יצירה, עשייה ולמידה אין סופית.

אתמול הייתי איתך בפעימות ליבך האחרונות וספגתי את נשימתך האחרונה עמוק ללבי.

ועולים וצפים בי זכרונות שלנו, אבא, שלך ושלי…

לא היית אבא ככל האבות, לא היית מעורב בפרטים הקטנים של ימי חולין ולכן הזכרונות והתמונות שעולים לנגד עיני הם רגעים מכוננים בחיי.

זוכרת כשהייתי ילדה קטנה היית לוקח אותי לטייל עמך. צעדיך היו גדולים, ידיך משולבות מאחורי גבך וניגון חסידי חרישי בפיך… במעלה הגבעה היה נפתח פער בינינו. קראתי לך שתעצור, שתאט ותחכה לי… הסתובבת אלי ואמרת: "לא יחכו לך ילדתי את צריכה להגביר את הקצב".

בפרוץ מלחמת ששת הימים כבר היית מגוייס לא ראינוך הרבה זמן, אמא רותקה למרפאה ואבנר ואני – למבוגרים אחרים… האפלנו את הבית, רצנו למקלטים והתגעגעתי אליך כל כך… ואז, בסוף המלחמה פרצת לבית, שערך סתור, על פניך זקן, עיניך נוצצות והכרזת: "נצחנו! עם ישראל קם על אויביו, אתם ילדי לא תדעו מלחמה ולא תדרשו להיות חיילים".

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. שוב היית מזכיר הקיבוץ. חברים גויסו לצבא ושמעו דיווחים קשים מהרדיו. זוכרת שקראת לי לשבת עמך בחמ"ל המזכירות עיניך היו עצובות ומבטח מושפל. אמרת לי" "בת יקרה, כל כך רציתי למענכם שלא תרגישו בכאב המלחמה, שלא תדעו אובדן וצער, אך לא כך פני הדברים, בתי". הוספת ובקשת ממני שאבין את מחויבותי לארץ הזאת, לאדמה הזאת… אז, באותם ימים לא ירדתי לסוף דעתך. התובנה הגיעה כאשר מלאו לי 16 שנים. קיבלתי זימון להנפיק תעודת זהות. גמלה בי אז החלטה לשנות את שמי. לכל בני גילי היו שמות צבריים, ישראליים ורק לי  שם תנכ"י וגלותי …

ערב נסיעתי למשרד הפנים אזרתי אומץ ובאתי לשוחח אתך על מנת לקבל הסכמתך. הקשבת בקשב רב לדברי וכשסיימתי טעוני יישרת אלי מבטך, את עיניך הכחולות החדות, ולראשונה גוללת בפני את כאב פרידתך מאמך לאה.

ילד על רציף הרכבת בוורשה… אתה בדרכך לארץ ישראל והיא נשארה ונספתה בפולין הנאצית.

שיחה זו כרתה בינינו ברית שהלכה והתעבתה והעמיקה והתפתחה לאורך השנים.

יש בי גאווה להיות הבת שלך. אני נושאת את שם אמך, הייתי עבורך הניצחון הקטן שלך נגד הרוע הנאצי.

אני נפרדת ממך היום באהבה רבה ובהשלמה. נפרדת מישותך הפיזית אך לא ממך ומהמורשת שהנחלת לי. ערכיך, ואמונותיך טמונים בי, בבנותי, בנכדי…

חלומך הגדול ובקשתך היחידה שתהה לך המשכיות על פני האדמה הזאת… התגשמה ותמשיך לדורי דורות.

אהבתיך אבא, הנך יקר ואהוב וזורם בעורקי.

שכב במנוחה אבי, אתה אתנו תמיד.

לאמא, אוהבת אותך ומודה לך על הטיפול המסור האוהב והמתמסר לאבא. אנחנו כולנו איתך ובשבילך לתמיד.

סבא – רני אחיטוב

ישבתי אתמול וחשבתי : מה לנו לנכדים יש להגיד ולספר עליך?

הרי כולם כבר יודעים על יצחק אחיטוב שעלה לארץ והתיישב בקיבוץ, ונלחם בנאצים, ששמר על כפר דרום, והיה איש מופת בקיבוץ רמת יוחנן?

על יצחק אחיטוב הישר, של הדוגמא האישית של הדיבור השקול והצנוע?

אבל ישבתי היום עם אבא אעם סבתא ועם לאה ושמעתי ספורים ונזכרתי.

והיה לי חשוב לספר על סבא של הנכדים: שהקריא ספורים בקול נעים ומנגן, שהקליט ושלח קלטות לכרמל ולי שלא נשכח עברית או את שירי מתתיהו.

על שסבא שלקח את כולנו לסיבובים באבוקדו, לעלות במיכלזון, ולשבת במאגר.

שהיה קשוח ובדק והתרגז אם התקלחנו הרבה זמן בשנת בצורת, אבל מיד חייך ונרגע עם עיינים כחולות ונוצצות.

ועל סבא של הנינים, שכבר פחות רץ ושיחק כדורגל, אבל חייך ושמח ושאל והתעניין בכל פעם שבאנו לבקר.

יהיה זכרך ברוך

מהנכדים

נֶאֱמָן לְדַרְכּוֹ

הָאִישׁ שֶׁשָּׁוִים הָיוּ פִּיו וְלִבּוֹ

לוּ לָנוּ הָיוּ רַבִּים כְּמוֹתוֹ

עָמָל הַכַּפַּיִם אֱמוּנָתוֹ

אוֹתָהּ שָׁאַב מֵאַדְמָתוֹ.

עֵת נִקְרָא לְהַנְהִיג בִּקְהִלָּתוֹ

לַשָּׂדֶה חָזַר בְּתֹם כְּהֻנָּתוֹ,

הַמַּטָּע הָיָה לוֹ שֵׁנִי לְבֵיתוֹ

אִישׁ חָרוּץ יְשָׁר דֶּרֶךְ מַרְחִיב דַּעְתּוֹ.

לֹא הִרְבָּה לְדַבֵּר אַךְ אֶת שֶׁאָמַר

בִּדְבָריו הִפְרִיד אֶת הַמוֹץ מִן הַבָּר,

תַּהְפּוּכוֹת רַבּוֹת בְּחַיָּיו עָבַר

אֶל כְּפָרוֹ, מַחְצַבְתּוֹ, תָּמִיד חָזַר

כָּאן נִמְצָא מְקוֹם מְנוּחָתוֹ

רֵעָיו מִשֶּׁכְּבָר נָחִים פֹּה אִתּוֹ.

2014424   ראובן עזריאלי

נוחה בשלום – אלישע שלם

כבר כנער נמשכתי לדמותו של יצחק, שסימל  לי כבר אז את דור תש"ח, שכה הערצנו, אךבחלוף השנים, לאחר שנים רבות של עבודה משותפת במטעי נוכחתי שאנו חולקים גם אמונהמשותפת של איך צריך להראות העולם, אך ובעיקר איך צריך לנהוג האדם על מנת להיותראוי לעולם זה.

ישר דרך, פשוט אך גם רחב דעת ומהווה דוגמא אישית בכל דבר ועניין.ויצחק בחייו סימל לי כל אלו ונהיה לי יקר שבעתיים.

נוחה בשלום חבר כי באה עת.

את יצחק פגשתי עת הייתי חבר צעיר.

ידעתי על עברו הצבאי, חוויתי כילד מרחוק, את נסיונו להיות מחנך נוער, שמעתיו בהזדמנויות רבות מספור מרצה את עמדותיו המוצקות בכל נושא ציבורי שעמד על הפרק באסיפות הקיבוץ.

היה משהו, בנחרצות ובבהירות המסרים שהעביר לשומעיו, אשר יצר בטחון בכיוון ובדרך. כנער וכאדם צעיר, טוב היה לי לשמוע את דבריו ולקבל את סמכותו.

אני מאמין, כי בימי חלדו של כל אדם קיימים רגעי חולשה וספק, אשר רק עצה טובה ויד מכוונת של אדם, אשר חווה רגעים כאלה בעברו, יכולים להועיל. ויכול שיהא זה בן משפחה, מכר, חבר או עובר אורח שנקרה בדרכך.

היה לי רגע משותף כזה עם יצחק, ואני זוכר אותו כרגע מכונן.

היה זה לאחר מלחמת יום הכיפורים. חזרתי אז, כרבים אחרים, מוכה בהלם הקרבות. מראות המלחמה ההיא נצרבו בי כמכוות אש. ההפתעה, התמוטטות האמון במנהיגות, גילוי האמת של הצד האחר, רגעי היאוש ואי הוודאות.

היום, בגילי ובנסיוני – יודע אני, שליצחק היו אירועי המלחמה ההיא מעין "דה ז'ה וו" – פעם שנייה או שלישית. הוא הספיק בחייו להיות ב"סרטים" כאלה לפחות פעמיים לפני כן, בימי סוף מלחמת העולם באירופה ובימי הדמים והיאוש של מאי יוני 48 בכפר דרום.

היו אלה ימים של אחרי המפץ ההוא בשנת 1975 או 76, אינני זוכר תאריך מדוייק. היו אלה ימי ליקוק פצעים. היינו שומרים אז שמירת לילה בזוגות בין בתי הילדים או ע"י חדר אוכל מפני חדירת מחבלים נוסח אירוע מעלות.

מעבר לטירחה המעייפת של התורנות עצמה, היו אלה רגעים נדירים של מפגש בין אנשים. וכך נזדמנו הוא ואני לתורנות משותפת בלילה אחד, ודיברנו, וסיפרתי לו את סיפור המלחמה שלי, הלא חשוב כל כך בראייה לאחור, אך הכל כך כואב בזמנו.

וכך תיארתי לו את תמונת סיום הלחימה – את אלפי החיילים המצריים שגדשו את הגבעות שמסביב לקנטרה, "סינים" קראנו להם אז, ושאלתי אותו האם נצטרך להמשיך ולהרוג בהם על מנת להמשיך לגדל את ילדינו ונכדינו בארצנו – כל ימינו? האם לנצח נאכל חרב?

"ראה" – כך אמר. יש לך טעות קטנה, אך משמעותית. אתה מצלם מצב נתון ומשליך אותו קדימה לעתיד, מבלי להביא בחשבון את הלימוד, והשינוי שיחול בהתנהגות האנשים והטכנולוגיה במשך הזמן. כך אמר – במילים הנחרצות והבוטחות שלו.

היה יכול להוסיף – טעות של איש צעיר. וזה היה נכון. אך הוא לא אמר זה. הוא לא זילזל בי.

"האנשים האלה שראית בגבעות ההן – הם בני אדם". חלק הולך וגדל מהם, ילך, ילמד וישכיל. כבר היום – מספר הסטודנטים במוסדות השכלה גבוהה – אצלם, גדול פי 50 ממה שאנחנו מייצרים כאן, אצלנו. אנשים משכילים שואלים שאלות, אינם מקבלים סמכות כמובנת מאליה, מבקשים הסברים ותשובות, קובעים מחיר גבוה לחייהם לפני שהם מוסרים אותם, "גם אצלם וגם אצלנו".

כך אמר. בין הרבה דברים אחרים שנאמרו באותו לילה של משמר.

בהתחלה – דבריו הרגיעו אותי. היה בהם חזון, היתה בהם תבונה. הייתי זקוק לדבריו כמו לדלק על מנת להמשיך בדרכי. כמו רבים אחרים כמוני, שהיטיב מזלם ופגשו אדם נדיב בשעתם הקשה.

בהמשך דרכי – הלכה וגברה בי הפליאה וההשתאות על הדברים ודוברם.

מי האדם אשר יכול לומר דברים כאלה? אדם אשר חווה שכול ואבדן כבר בראשית דרכו בחיים? אשר הניח אשה וילד והלך להילחם על חייו ועל חיי פיקודיו במשך חודשיים במקום אשר לא היתה בו תקווה? שנלחם כמעט עד כלות באותם "סינים" עצמם, בהם נלחמתי אני, עשרים וחמש שנים אחריו.

איזה עוצמה! איזה תקווה!

כשלוש שנים לאחר שיצחק אמר את דבריו, נחת סאדאת בארץ. שמונה שנים עברו – וביקרתי במצריים כתייר. ארבעים שנים עברו – ולא נהרג בגבול ההוא חייל אחד. ארבעים שנים אחרי – האביב הגיע ובניהם של "הסינים" ההם, בני אדם – יצחק התעקש לקרוא להם, – חוללו מהפיכה שזיזעה את מוסדות ארץ היאור – משום שהשאלות החלו להישאל ולחיים הוצמד תג מחיר.

איך אקרא לחווייה ההיא ולאדם שחולל אותה?-  צירוף מדהים של הבנה אנושית והסטורית, מגובה בכבוד בלתי נדלה לבני אדם ולחייהם.

חיילים ותיקים אינם מתים – הם נמוגים.

וכך יצחק שלי – ממשיך ומלווה אותי – באשר אפנה.

לשרה – אשת לפידות, ולכל בני המשפחה  אתכם באבלכם – מיטב תנחומי.