אהרון גרובר
אהרון נולד בעיר רוקיטנו שבפולין, הבכור בין חמשת ילדי המשפחה. משפחתו- משפחה דתית, שומרת כשרות ופוקדת את בית הכנסת בשבתות וחגים. האב היה אופה ואילו האם- עקרת בית. קהילת רוקיטנו היתה קטנה אמנם, אך היו בה בית ספר עברי ותלמוד תורה- בהם למד אהרון.
במלאת לו 12 שנים הצטרף אהרון לתנועת "החלוץ הצעיר". בגיל 15 בחר במקצוע הנגרות כדי שיוכל לתרום לבניין ארץ ישראל. בן 17 יצא להכשרה בקרמיני פודולסק כדי להיות מוכן פיזית, רוחנית ונפשית לעליה. מקץ שנה וחצי חזר לבית הוריו להכין פספורט וויזה. ואולם, כסף לרכישת הזכות להכנס ארצה לא היה לו ולא יכול היה לקחת מהוריו. לכן נסע למזכירות "החלוץ" שם חיכו כמה עשרות חלוצים להזדמנות לעליה ללא תשלום. תוך תקופה זו קיבל צו גיוס לצבא הפולני הסדיר. הוא התייצב ושרת 20 חודשים בחלק שהיה אוקראינה באותה עת.
במלחמת העולם השנייה התגייס אהרון לצבא הסובייטי ולחם כתותחן בקרבות שונים. שלוש פעמים נפצע ובכל פעם החלים וחזר לקרב. הפציעה השלישית היתה הקשה מכולם והוא אושפז בבית חולים במינסק מזובייצקי לכחצי שנה. בסיום המלחמה הובלו הפצועים בהליכה רגלית לברלין, מרחק של כ-350 ק"מ. עם השחרור שהה בברלין ומשם נסע לביתו לחפש מי נותר ממשפחתו ומה נותר מהעיירה. כשגילה שלא נותרו אלא מספר יהודים, בעיקר מאלו שחזרו מהקרבות ברוסיה, שב לתכניתו לעלות ארצה. הוא עלה לרכבת האחרונה לביטום והצטרף לקיבוץ "השומר הצעיר". ביום עבד באחזקת בית ילדים שהיה בקיבוץ ובבניית מיטות לילדים שרוכזו בו משארית הפליטה, ובערבים- שהה בין חברים בקיבוץ.
משהתארגנה הקבוצה, יצאו למסע לאורך אירופה עד הגיעם לנמל מרסיי ועלו על ספינת המעפילים "לטרון", שעל סיפונה הצר הצטופפו 1300 נפש. ב-1946, לאחר מסע תלאות, נתפשה הספינה בשערי הארץ ע"י הבריטים והמעפילים נשלחו באונית שבויים לקפריסין, שם שהו כשמונה וחצי חודשים. בקפריסין פגש אהרון את פנינה, לימים אשתו. מלימסול הפליגו שנית לישראל. הם עוכבו בידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית וכעבור חודש השתחררו. בסוף 1947 נישאו פנינה ואהרון וקבעו ביתם בטבעון. ממשפחתו הענפה מצא בארץ אח אחד ומספר משפחות של בני דודים ששרדו את השואה ושמר איתם על קשר חם בכל שנותיו.
בראשית 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, החל גיוס גדול לצבא ואהרון התנדב לשורותיו: "נלחמתי אצל הפולנים ואצל הרוסים", אמר, "ופה לא אלחם בעד ארצנו?". הוא לחם כתותחן בקרבות לטרון ואבו גוש ובהגנה על תל אביב מפני התקפות אוויר של הצבא המצרי.
מקץ שנה בצבא השתחרר ושב לביתו בטבעון. ב-1950 נולד בנו אליעזר. לאחר גירושיו מאשתו הצטרפו אהרון ובנו בן ה-7 לרמת יוחנן. כאן התבסס בעבודת הנגריה והתמיד בה שנים רבות. היה עובד מסור ובעל מקצוע מעולה. עבודותיו, הן בתחום הבניין והן בתחומי הריהוט, שרתו את מרבית החברים וענפי המשק.
כשנבנה בית הכנסת בכפר המכבי בנה אהרון מתקן להחזקת סידור התפילה לכל מתפלל במקום ישיבתו. הוא זכה בשבחים על הרעיון היצירתי והביצוע הקפדני.
בשנות עבודתו האחרונות עבד בנגרית פלר"ם. העיד עליו חייא, מנהל המפעל: "עובד יחיד ואחראי היה, עיקר עיסוקו הכנת חומר ומשטחים לאריזות היצוא. בעל תודעה לחיסכון, משתמש בכל חתיכת עץ ומצליח בכך לעילא ולעילא".
ב-1974 הביא לרמה את אורה בן נחום מקיבוץ הסוללים שהיתה לו בת זוג לחיים. אהרון היה מאושר בהתרחבות משפחתית זו והיה מסור לאורה ולשלושת ילדיה וילדיהם כבעל, כאב וכסב. בשנים האחרונות עת נפלה אורה למשכב, סעד אותה וטיפל בה במסירות עד אשר פקד החולי גם אותו. עיקר גאוותו היתה על אליעזר ומשפחתו, שקבעו ביתם בארה"ב. חרף המרחק מעודכן היה במעשיו של כל אחד מנכדיו, משתדל להגיע לביקורים ככל יכולתו ומשתף ב"נחת" את כל מקורביו.
שנים רבות היה חלק ממניין המתפללים בבית הכנסת בכפר המכבי. הוא התמיד בכך בכל שבת ומועד ונהנה מהשיבה לדרך החיים אליה חונך בילדותו בבית הוריו.
בזקנתו פקדו אותו מחלות שונות והוא לא נכנע ולא ויתר על עצמאותו ועל חייו בביתו, עד יומו האחרון. בן 89 במותו.