על אורית כי איננה
מוקדם מדי הלכה אורית לעולמה, מוקדם מדי לאמא עדה, מוקדם מדי לאחים ולאחיות, מוקדם מדי לאביתר שלה שטרם בגר, מוקדם מדי לכל הספרים שלא הספיקה לקרוא ולכל מעשי ידיה שטרם נוצרו וכבר לא יהיו לעולם.
אורית נולדה ברמת יוחנן בחורף 1955, בת בכורה לצביקה קרניאל ע"ה ולעדה לקח תבדל לחיים ארוכים וטובים. בת משותפת לשתי משפחות שהן עמודי תווך בחיי החברה והחינוך המקומיים.
ילדותה בין בני גילה בחינוך המשותף ובבית החינוך "גוש זבולון", למעט שנתיים בהן שהתה עם איציק ועדה בשליחות תנועתית בארצות הברית.
תלמידה סקרנית היתה, דעתנית ועצמאית המהווה אתגר לא פשוט למוריה. כך בבית הספר המקומי, כך בתיכון "סולם צור" בגשר הזיו.
בצבא שרתה בחיל הים, כפקידה בשייטת 13 ולאחר השחרור יצאה, כדרך רבים מבני דורה, לשנת שרות בקיבוץ "גזר", לסייע למשק הצעיר.
משם, נחושה לבחור בעצמה את מסלול חייה, יצאה אורית לסלול את דרכה מחוץ לקיבוץ. את כל אשר עשתה מאז – ביוזמתה עשתה: חפשה, בחרה ומצאה.
תקופת מה התגוררה בירושלים והתפרנסה מעבודה בחנות ספרים. לימודיה הובילו אותה לתל-אביב. בחירתה בלימודי עיצוב אופנה ב"שנקר", לא היו בבחינת הפתעה גמורה. כבר בילדותה המוקדמת, עת הרבתה לעצב בגדים לבובות ה"ברבי" שלה, חזו לה עתיד של מעצבת אופנה. ואמנם, כך היה.
בתום לימודיה השתלבה בעבודה בחברות טכסטיל גדולות בארץ וקנתה לעצמה שם של בעלת מקצוע טובה ויצירתית.
דרכה המקצועית הובילה אותה לבתי אופנה ידועים באירופה, שם שהתה כתשע שנים ועיצבה מוצרים בתחום הסריגים. בתקופה זו הרבתה לנסוע בעולם לפקח על היצור לחברות בהן עבדה.
בשובה ארצה השתלבה ב"משביר לצרכן" כאחראית על תחום האופנה וברשת "שופרסל" כאחראית על תחום הטכסטיל.
בשנותיה האחרונות התפנתה לעצב בחומרים שונים ויצרה מוצרים אותם שיווקה באופן עצמאי: יצרה תכשיטים, התנסתה בקדרות ועסקה בפיסול בטקסטיל בדרך ייחודית. ומעל הכל היו אלה שנים בהן הפכה לאם, כשנולד לה אביתר, בן יחיד ואהוב כל כך.
אלא שאז, לפני שנתיים, מוקדם מדי כפי שאמרנו, כשהקריירה עוד בעיצומה ואמהותה בחיתוליה, טרפה המחלה את הקלפים. עד מהרה, עצמאותה אשר חרדה לה כל כך, אבדה ובאה תחתיה ההזדקקות המייסרת לעזרה וסעד.
"הבית זה מקום / שאם אתה חייב לשוב אליו / תמיד פתוחה בו דלת לקראתך", כתב נתן יונתן. לא כנסיגה מן החיים העצמאיים שבנתה לה במשך השנים שבה אורית הביתה, אלא כהתכנסות אל חיק מגונן. היא זכתה לחיבוק של אמא מסורה, משפחה גדולה וקהילה מכילה. גם אנחנו זכינו, זיכתה אותנו אורית בהזדמנות להעביר את המלים הגדולות על בית שהוא לעולם בית ועל בן משק שהוא לעולם בשר מבשרו של המקום, אל פסי המעשה.
מפאת מחלתה, סגורה היתה מרבית הזמן בביתה, סגורה אך לא מסתגרת. בשני תחומים נשמע קולה הבהיר, הדעתני והיצירתי בשנה ומחצה ששהתה כאן: כשסייעה בעיצובן מחדש של שמלות החגים וכשכתבה טור קבוע, "ספרות זולה", בעלון המקומי ובו בקורות ספרים. כתפוח שלא נפל רחוק מן העץ היו אלה ביקורות אינטיליגנטיות, מנוסחות לתלפיות, מקוריות וציניות במידה, ביקורות שחשפו רוחב אופקים, יכולת הבחנה ודרך כתיבה ייחודית ומעניינת.
משפחה גדולה ויקרה, צר לנו על אורית וצר לנו עליכם. דלות המלים לתאר את מסירותכם ריקות הן מכדי לבטא את צערנו. (כתבה: נורית פיינשטיין)