על איתן כי איננו – נורית פיינשטיין
"ימים כבדי משא כרימונים", כתב פעם מתתיהו שלם. והימים הללו אכן כבדי משא הם, ומותו של איתן הוא כתוספת יוקר על הקושי הקיים בהם ממילא. כי איתן, כשמו כן הוא, ואף כשם משפחתו, אגב, שפירושו: מוצק, נוקשה, כל כולו נוכחות איתנה, קול שנשמע ברמה, תרתי משמע, מאז נולד כאן לפני שמונים ואחת שנים וביתר שאת מאז בגר להיות חבר מוביל, משפיע, בעל דעה. עם ישראל ממשיך לקבור גם היום את מתיו במלחמה ואנו מלווים למנוחות את איתן, איתן שידע היטב, משחר ימיו, מהי מלחמה ומהו מחירו של המאבק על ישיבה בטוחה בחלקת הארץ הזו.
"הסיפור של חיי משולב בקורות המדינה והעם בישראל", כתב. "כך חשתי כל חיי. זה לא היה במקרה. הורי שייכים לשורת החלוצים אשר במו ידם עשו את הדרוש לקימום המדינה, במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעקבותיהם – גם אני, בין בני דורי, שגדלו לחיים משימתיים של הגשמה, עד היום. תחושה זו מלווה אותי כל שנותי, ואני רואה את השילוב בין אירועים שקרו בחיי לבין האירועים המרכזיים בקורות מדינת ישראל כתמצית תובנת חיי. נראה כי בשל כך חשתי כל חיי כי ישנה מטרת-על לפעילותי, כי גם לקשיים ולצרות יהיה סיום חיובי, וכי יש ויהיה שכר לפעילותי".
איתן נולד ב-1933, בן שני לשרקה ומרדכי, ממייסדי הקבוצה ואנשי מעשה מרכזיים במשק ההולך ומתבסס. כאן גדל, מרבית שנות ילדותו. "מינקותנו קלטנו את הידיעה כי אנו ילדי חלוצים, ומן הספרים שקראנו בבית הורינו וגם מן השיחות ששמענו ביניהם וגם עם חבריהם גם הבינונו את פירוש המושג – כי המעשה שאנו שותפים לו גם כילדים הוא המעשה החשוב של הציונות והעם היהודי, ראש החנית, וצריך לסבול את הקשיים בידיעה שהם אשר יביאו את ההישגים החשובים. בקיצור – אנחנו ראש החץ של העולם, נורא חשובים…".
ראשונים היו שרקה ומרדכי להקים משפחה בקבוצה, עוד טרם עלייתה על הקרקע, ואורי, בכורם, בכור ילדי הקבוצה, היה ל"ילד של כולנו", עוד טרם נתבע הביטוי הזה על ילד אחר בנסיבות ובזמנים אחרים. בן שש וחצי נהרג אורי בנפילה מסוס והוריו, כך בלשונו של איתן, "פנו להתרחק ממקום האסון". ב-1940, לאחר ארבע שנים בתל-אביב ולקראת האיחוד עם יוצאי בית אלפא, שבה המשפחה לרמת יוחנן וקבעה כאן את ביתה לתמיד.
איתן הצטרף לבני כיתתו שלמדו אז בתחומי המשק, תחילה עם אלה ואח"כ עם נחמה. כשנפתח בית הספר הגושי עברו ילדינו ללמוד בו ואיתן אז בכתה ו'.
הימים ימי מלחמת העולם ולאחריה מלחמת העצמאות והקרב על הרמה. "ילדותנו", סיפר, "עברה בהרבה משחקים, וכמובן רבים מהם משחקי מלחמה. היינו בונים 'מבצרים' בערמות שקי התבואה שנערמו בחצר, חופרים מחילות במבני חבילות הקש, והכל נעשה במלחמה בין שתי קבוצות ש'נבחרו' מדי כמה ימים מחדש ע"י הראשים המקצועיים- עזרא ואלישע".
כבנים להורים חלוצים, היתה העבודה חלק בלתי נפרד מחייהם של בני המשק: בבוקר, בשעות אחה"צ ובחופשות. "ניתנה האמת להאמר-", הוא כותב בנימה "איתנית" טיפוסית, "היינו אמנם 'פאר' המעמד העובד – אבל הבטלה היתה משאת-נפש הרבה יותר מן העבודה, והמלחמה בבטלה היתה בלתי פוסקת".
"אחד הנושאים שבאו אז 'במקום' הבידור של היום היה קריאת ספרים. בלעתי ספרים החל מגיל צעיר מאד ועד היום אני קורא מהר והרבה. הכל היה 'כשר' לקריאה – מן הטרזנים דרך הספרות ההסטורית, ספרי מארק טוויין, ספר 'השומר', ספר העליה השלישית ועוד ספרים שעיצבו את רוחי ואת נפשי. תמיד קראתי, בעיקר בלילה לפני השינה, ועד היום אני 'בולע' כל גזיר עיתון שבמקרה נופל לידי – ממש אובססיה של מלים, והיא שתרמה יותר מכל לשפה העשירה יחסית שיש לי".
בתום כתה י', איתן, המעיד על עצמו שהיה "ילד די עצמאי, גם קצת 'מרדן' ולא בדיוק סבלני ובעל משמעת", עזב את הבית ועבר ללמוד בבית-ירח שבעמק הירדן ולהתגורר בדגניה ב'. "המעבר שינה את חיי", כתב, "עברתי למוסד לימודי תחרותי ותכליתי שקבע את עתידי כמי שמחפש הישגים ולימוד בלתי פוסק. התחברתי אל חברים חדשים (ולא פחות מזה – חברות חדשות), ניצלתי את אי-התלות והעצמאות לחיזוק היכולת העצמאית שלי (לדאוג לעצמי, להסתדר בעצמי), ובעצם נקבע עוד גורם חשוב בחיי – נוצרה ההיכרות ביני לבין זכריני".
ב-1951, התגייס לנח"ל, משם יצא לקורס מ"כים ולקורס קצינים. ב-1953 עבר להיאחזות 'עין-גדי". "הנוף הקדום והשגיא, עם הזריחה הבוהקת מדי יום, והשקיעה הצובעת את הרי אדום בצבע האופייני להם כל כך – לא נמאסו עלי אף פעם. הרגשנו כמייסדים של מערכת חדשה – הרבה לפני הגיעם של אנשי הגרעין המיישב למקום". [שיר – עין גדי]
עוד טרם סיים את שירותו הצבאי הפכו איתן וזכריני לזוג נשוי. "חתונתנו נערכה פעמיים-", כתב, "פעם אחת בקיבוץ כנרת, ביתה עד אז וכעבור שבועיים- ברמת יוחנן, שהיתה לביתה מאז". שניהם, איתן וגם זכריני, הפכו עמודי תווך בחיי העבודה ובחיי התרבות. תפקיד רודף תפקיד: מענפי החקלאות, הרפת והפרדס, לתפקידי ניהול משקיים וחברתיים: ריכוז עבודה, ריכוז תרבות והדרכה בניהול משק במשרד החקלאות האזורי בעכו. בין לבין נלחם איתן בממסד הקיבוצי השמרני על זכותו ללמוד לימודים גבוהים. "אני רוצה להיות חקלאי משכיל", אמר, "ולא חקלאי בור וחסר השכלה וידע". משצלח מאבקו יצא ללמוד ברחובות במסגרת הקיבוצית הצמודה לפקולטה לחקלאות ולמכון ויצמן.
ב-1967 נתמנה למרכז משק, שהיה אז, לדבריו "פסגת התפקידים". "התייחסתי אליו בחרדת קודש, כתפקיד מכריע שיש הכרח לעמוד בו בהצלחה. הייתי באותה עת חבר קבוע בועדת משק, רושם ומנסח 'קבוע' של החלטות הועדה, ולא אשכח את הערב הראשון, אחרי הישיבה הראשונה בכהונתי – כאשר 'לפתע' התברר לי כי עכשיו לא אוכל להסתפק בניסוח יפה של ההחלטות, אלא עלי חובת הביצוע שלהן. לימים שימשה 'תובנה' פתאומית זו כאבן הראשה בעת כניסתי לתפקידים חדשים והיא שימשה לי לתמיד כמסגרת שמביאה מידית לתודעה 'עכשיו אתה האחראי, הכל מוטל עליך', ומשמשת בסיס להמשך".
במקביל לכל אלה בנו איתן וזכריני משפחה וגדלו את חמשת ילדיהם בדמותם, להיות אף הם תורמים ומעורבים בימים של חולין ובערבים של חג. "כאשר הפכתי לאב, בגיל 21, לא היה גאה ומאשר ממני. נשאתי את גדיא על כפיים תרתי משמע. עם היוולדו של אורי, שנתיים מאוחר יותר- הפכנו בלי משים למשפחה ממשית, ולידתו של שחר הביאה אותנו להרגשת אושר ושביעות רצון כללית במשמעות של היותנו 'משפחה מושלמת' – הורים מצליחים עם ילדים מוצלחים וחיים באהבה ובאווירה של 'הכל טוב לנו'. התוספת של גור למשפחה היתה כולה טבעית, והחיים טובים. היו אלו שנות הששים, בהן לא רק רוח התקופה היתה עמנו – אלא היתה זו גם התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, בהם היינו המדינה החזקה בעולם, הצודקת בעולם, והעתיד נראה מבטיח מכל כיוון – אישי, משפחתי, קיבוצי וישראלי כללי – ולמה לא להיות שמח?" "נחשון נולד גם הוא בשמחה והפך מידית לבן-זקונים אמיתי, אהוב ומשעשע לכל המשפחה".
אלא שאז ב-1977, כשהיה נחשון בן שנתיים, בגיל שהיה איתן כשנהרג אחיו הבכור, נפל אורי בתאונת מבצעים בעת שירותו בסיירת הצנחנים והקלפים נטרפו. "אינני בין המאמינים כי יש מקום מפגש 'אחרי כן'", כתב. "כל העולמות הם כאן על פני האדמה, ומי שנקבר לא מצפה לנו במקום אחר – ורק בזכרוננו אורי עדיין יום יום עימנו, כל עוד אנו כאן…".
כמעט שני עשורים, בשנות ה-70 וה-80, עבד איתן ב"מילואות". תחילה כמדריך במרכז המחשבים החדש, משם הפיץ את בשורת המחשוב לקיבוצי האזור ואח"כ כמנהל "מילועד". בניהול מכון התערובות "מילובר" ראה, לדבריו, את השיא של פעילותו, גם בהיקף הכספי-עסקי, גם ברמת המורכבות וגם בעניין המקצועי-טכנולוגי שמצא במפעל. ניהול "מילובן" ליצור תאית מפלומת גרעיני הכותנה, היה תפקידו האחרון ב"מילואות" בטרם חזר למשק לתקופת מה כתמחירן/כלכלן העוזר למרכז המשק, תפקיד שבמסגרתו בנה את המערכת הממוחשבת "לוטוס" להכנת תוכנית משק ולניהולה.
השנים הבאות עברו עליו במרכז הארץ. בין היתר, היה מנהל המכירות של מוצרי פלרם במרכז ובדרום, אך עבד גם בחברות אחרות. בשנים ההן בנה זוגיות חדשה עם קטי. "אני מלא שמחה", כתב, "על המזל שעמד לימיני". התערותו מחדש במשק לא היתה לו קלה. "שבתי לקיבוץ עם ציפיות לא ברורות וללא ביטחון מה יביא העתיד – אבל עם רצון 'להרוויח' את שנות הבגרות המתקדמת בשלווה יחסית, יחד עם קטי ועם ילדי ונכדי ברמת יוחנן". היתה זו תקופה "רצופה קשיים ואכזבות, בעיקר בשל הבטלה הכפויה עלי, עד שמצאתי לעצמי את העיסוק באולפן הוידאו, וככל הנראה גם את ההשלמה עם הגיל והמצב של פנסיונר אמיתי".
גם בשנות הגמלאות לא חדל איתן מרצונו להיות מעורב ומשפיע. הקיבוץ כפי שהכיר מיום הולדתו הפך לו לעתים לבלתי מוכר. "אין לי הרגשה שאני מבין ויודע את דרכי ההתנהגות הנכונות בתנאים החדשים", כתב, "וממש עולים בזכרוני הדברים ששמעתי בעבר מכמה מן ה'זקנים' של פעם – 'העולם משתנה מול עינינו ואיננו יודעים למה ואיך'". ועם זאת, איתן, מרחיק הראות, שהגדיר עצמו כ"חדשן בלתי נדלה" וכ"סוכן שינויים" בכל שלב בחייו ובכל תפקיד שמילא, הרבה גם כעת להביע דעותיו ברבים, בכתב ובעל-פה, על הצורך בהכלת שינויים על הקיבוץ. תמיד רהוט, תמיד מנומק, גם אם לא קרם חזונו, בינתיים, עור וגידים.
ועכשיו, איתן איננו, ונוכחותו המובנת כל כך מאיליה במקום הזה, העוצמתית והנשמעת, המסורה והדעתנית, החכמה והצינית, איננה גם היא. וצר לנו מאוד מאוד. משפחה גדולה ויקרה- איתן נמצא בכל אחד ואחת מכם, באופן גנטי או באופן נרכש, בכישוריו המופלגים ובדמותו הייחודית. זכרו וחותמו ימשיכו להמצא גם בינינו, החיים כאן, לעולם.
