ברכה ירון
ברכה נולדה בעיירה הוסיאטין שבגליציה, פולין. ילדותה עברה עליה בצילה של מלחמת העולם הראשונה. בית הוריה, בית דתי-מסורתי אשר השתייך לזרם המזרחי ובה בעת ציוני. ברכה קיבלה חינוכה בבית ספר פולני ביום ובבית ספר עברי בשעות אחר הצהרים. לימים כשעלתה ארצה, היתה העברית שגורה על פיה. היתה חברה ופעילה בתנועת גורדוניה.
מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה אחיה הבכור, אברהם, ארצה ולאט לאט העלה בעקבותיו את כל בני המשפחה. כך הגיעו כל ששת האחים והאחיות והוריהם לארץ עוד לפני מלחמת העולם השנייה וניצלו מציפורני הנאצים. ברכה עצמה עלתה ארצה ב-1930. היא גרה עם בני משפחתה בתל-אביב הקטנה ועבדה בבית החרושת לודז'יה לגרביים. בתל-אביב פגשה את יוסף אשר הגיע מבית-אלפא ללמוד מוסיקה, ונישאה לו. אהבתה ליוסף ודבקותו שלו בחיים הקיבוציים, הם שהביאו את ברכה לבוא ולחיות לצידו בבית-אלפא, ומאז ועד אחרון ימיה היה הקיבוץ לביתה, עם ולמרות הקשיים.
מתוך בית משפחתה החם, המוגן והאוהב, נטלטלה אל קבוצת החלוצים בעמק החם והמעיק ואל צורת חיים תובענית ובלתי מתפשרת. לא אחת סיפרה על המשבר שעברה, על הויתורים שעשתה ועל הקשיים שהחבורה ותנאי החיים זימנו לה, על אמהות תחת מערכת חינוך נוקשה, על המעיל הטוב שהביאה כנדוניה ונאלצה למוסרו למחסן החברים ולחזות בחברות אחרות לובשות אותו כשנסעו העירה.
אולם ברכה זכתה במתת אל: ראייה אופטימית, חברות ובשותף לחיים שהעריכה והעריצה ואשר פיצה אותה באהבה ובתשומת לב על כל הויתורים שעשתה למענו בלכתה אחריו במדבר. בגאווה סיפרה על זר הצבעונים הראשון שהיה מביא לה מדי שנה עם בוא האביב, על השירים שכתב למענה בכל יום הולדת. ברכה היתה שלמה עם בחירתה והוקירה את יוסף כחבר וכאהוב עד יומה האחרון. בבית אלפא עבדה ברכה תחילה במטבח הילדים, אחר כך בגן הירק ולימים נעשתה מטפלת בגיל הרך.
ב-1940, עם הפילוג, רצתה ברכה לעבור לחולדה ולחיות לצד אחיה, אולם רצונו של יוסף ללכת לאן שהולכים חבריו, הוא שהביא את בני הזוג ושני ילדיהם, עודד ואמנה, לרמת-יוחנן. תעצומות נפש נדרשו לה להתחיל מחדש בתנאי החיים הקשים ששררו כאן בימים ההם. היא המשיכה את שהחלה בבית אלפא והיתה מטפלת בגיל הרך, תחילה בפעוטון ואחר כך בבית התינוקות. שנים ארוכות התמידה בעבודה זו. חדורת הזדהות, חריצות ואהבה גדולה, טיפחה ברכה במשך שני דורות את פעוטי הקיבוץ. בימים בהם בית הילדים היה ה"בית" ובית ההורים היה ה"חדר", היתה ברכה הדמות האימהית שמלאה אותו באהבה, בתוכן ובביטחון שהטוב ביותר שמור לילדים. האחריות שלה על גידולם הבריא והטוב היתה אחריות מלאה ללא גבולות של שעות וימים. כמה בטחון השרתה על האמהות!
שנים רבות כיהנה ברכה בועדת חינוך וכן הייתה חברה בועדת בריאות, בועדת חברים, בועדת חיילים, בועדת שיכון ובמזכירות. כשקשתה עליה העבודה, עברה לעבוד במתפרה. כמה שמחה שיכולה היתה לתפור לחברים ומדי פעם גם לנכדים. כשקהו עיניה מראות, עברה לעבוד ב"גילרם" וגם לשם התמידה להגיע יום-יום.
אולם מרכז חייה עד זקנה ושיבה היה בית המשפחה: יוסף, הילדים, הנכדים, הנינים וכל בני המשפחה המורחבת. בכל מקום בו התגוררו, טיפחו יוסף וברכה גינות נוי יפהפיות וביתם היה מלא בצלילי מוסיקה, אשר היתה אהובה על שניהם. "העציצים היו רק שלי", אמרה, "והכתיבה רק שלו. כל השאר היה משותף".
זכתה ברכה לאריכות ימים. עד ימיה האחרונים חייתה בביתה המטופח, לבושה ומקושטת כתמיד, מתעניינת בכל הנעשה במשק ומוקפת בבני משפחתה הרוחשים לה כבוד ואהבה.
הלכה לעולמה במלאת לה 89 שנים.
