בתיה בלומשטיין
כבר חלפו 19 שנה מאז נקטפת. צעירה, ערירית, ללא משפחה וללא ילד. את שהיית מקור האהבה והאמהות, ויתרת על היקר ביותר בחיי אישה. ממך הנשית כל כך והמאוהבת בילד, שללה המחלה, שקוננה בך,
הזכות להיות ככל אדם. למראית עין נראית כאילו השלמת עד כדי התעלמות ממנו.
לבך הדווי, אסר עליך להשתתף בשמחות של החברה ורק מרחוק הורשה לך ללוות את מסכת החיים המפכים בכל עצמתם של הימים והתקופה – הסוערים כל כך. אך על דבר אחד לא ויתרת וגזרת על עצמך חובת העבודה, כמו לשאר חברי הקבוצה. משכימה קום, ישבת שוקדת על עבודתך, כשכל קומתך הקטנה אומרת התאמצות בלתי רגילה. למרות איסור הרופאים וסבלך הרב – לא הרפית מהעבודה. כך אמרת לקנות את עולמך ולזכות בזכויות עובד, אשר אינו נופל למעמסה על החברה. וכך השתלבת במסכת החיים והיצירה הקיבוצית וניסית ללכת יחד עם המאושרים והבריאים בגופם. גם לאחר שעות העבודה. בשכבך על מיטתך לא נחו ידיך, ועמלת בעשיית בובות וצעצועים – שי לתינוקות.
בטלטולים הרבים שהתנסית בהם יחד עם המשפחה כולה, ידעת תמיד לתרום מעל לחלקך למען קיום המשפחה. על כך תמיד סמכו כולם בהיותך אמיצה מאוד, בעלת מזג טוב, נבונה כל כך. ידעת לעודד את האחרים כאשר כשלו כוחותיהם.
לכל משימה קשה נרתמת הראשונה. עמסת על עצמך עול כלכלת המשפחה ושליחויות קשות, אשר סכנת חיים היתה כרוכה בהם נטלת על עצמך. ירדת לנמלים, עמדת בתורים, בלילות, ואף הפלגת בימים למען להביא ככר לחם לקטנים הרעבים. ואת, עוד בעצמך תינוקת בת 12.
קשה להבין כעת זאת איך תוך כל אלה המבצעים, המשכת בלימודיך. הלכת לאחר לילה ארוך של עמידה בתורים, לבית הספר והמשכת בלימודים, תוך מאמץ בלתי רגיל, ולא פגרת בהם אף במאומה.
בחזור המשפחה לליטא, השתלבת מיד בחיים ודרך תנועת הצופים הגעת ל"השומר הצעיר" גם שם צמחו לך כנפיים וריכזת סביבך ידידים רבים. סוף, סוף נראה היה כאילו תוכלי לחיות חייך העצמאיים ולפתור בעיותיך הגדולה לעלייה.
ושוב לא התחמקת מאחריות למשפחה. דחית את עלייתך ארצה, ונדדת זמנית לקנדה יחד עם כולם; כי אכן קשה היה בתנאים של עיירה ליטאית קטנה לקיים משפחה גדולה ולדאוג להשכלתם של הבנים הצעירים יותר. התגייסת במלוא תנופתך לעזרה ולא הרגשת איך פתיל חייך הולך ומתרופף. את הכל חיית באינטנסיביות כה רבה ולבך הרגיש, קלט ורשם הכל – ואף ניזוק. את היית המאסף. כל בני המשפחה השיגו הגשמה עצמית לפניך. את נשארת עם ההורים ובזה קבעת את גורלך.
כנר דולק חרש ומפיץ אור רך מסביבך. מאיר בשקט את חיי כולנו ומגרש את האפלה. כך נחרת זיכרונך בלבותינו. בהאירך לכולנו פני זה,טיפות, טיפות דלפו וכילית עצמך ודעכת לנצח.
יהי זכרך ברוך!
פסיה בלומשטיין תש"ב 1942