"עטרת זקנים – בני בנים, ותפארת בנים – אבותם" משלי י"ז 6
לפרידה מגאולה קרניאל ז"ל
בת 86 הלכה גאולה לעולמה. לכאורה גילה מופלג היה, אמצע הדרך שבין הגבורות להשתוחחות, ובכל זאת הלם דבר מותה בקהילתנו כהלום מוות שאינו בעתו. וכל כך למה? כי זכתה גאולה בזיקנה ללא זיקנה. היתה מין בת בלי גיל, כזו שאצה לה הדרך, שעוד כוחה במותניה, שעיסוקיה רבים, שמחשבתה חדה, שסקרנותה רחבה, והמוטיבציה? בשפע! והטעם? לא תם, והמשימות? רבות: צריך הרי לטפל באחיות שכוחן הלך ודל, לבקר חברות ערב-ערב, לצאת עמן לצעידה יומית ולדאוג למי מהן שאינה בקו הבריאות, ללוות את הבנות והחתנים בכל צעד, לטפח קשר קרוב עם כל נכד ונין ולשמור על חוסנו של הבניין המשפחתי כולו, להישאר מעורה בכל עניין, קיבוצי, ישראלי ובכלל, לגמוע את מה שיש למועדון דורות להציע: הרצאות, טיולים, התעמלות ומה לא? וכמובן לא להחמיץ אף אירוע תרבותי, בקיבוץ ובסביבה, כולל באוניברסיטת החורף הנוכחית, שאחרונת הרצאותיה נתבטלה אמש בשל מותה. וכך, הכרונולוגיה אמנם עשתה את שלה אבל גאולה נותרה יפה וצעירה, פשוט כי לא הספיקה להזדקן, לא נמצא לה פנאי לכך.
ועם כל זאת, צעירה-צעירה, אך מן הון להון היתה גאולה חלק בלתי נפרד מן המקום הזה כ-65 מ-85 שנותיו ופרידה ממנה היא פרידה מחתיכת הסטוריה מקומית ווי על דאבדין.
גאולה נולדה בירושלים בזמן מאורעות תרפ"ט, בת לאליהו, יליד בוכרה, ולרחל, בת למשפחה ירושלמית שמוצאה בגרוזיה. את שמה קיבלה כי נולדה בחודש מנחם אב שבו מבכים יהודים חורבנות ומצפים לגאולה.
אם נאמר שמשפחה זו ראשיתה בימי טיכו, לא תהיה זו הפעם קלישאה. אמה, אחות במקצועה, עבדה במרפאת העיניים של הד"ר טיכו. אל המרפאה נזדמן באחד הימים חייל מן הגדודים העבריים של הצבא הבריטי, והשניים התאהבו ונישאו. הם התגוררו בשייח' ג'ראח, באחת הקומות בבניין שבנה סבה של גאולה, אברהם לוי, שהיה מהקבלנים הראשונים בירושלים.
כשהיתה גאולה בת חצי שנה החליטו הוריה לעבור אל הכפר. הם התיישבו במושבה בנימינה שלמרגלות הכרמל, שם קיבלו חלקת אדמה, בית קטן ומשק עזר שבו גידלו ירקות, עצי פרי ובעלי חיים. הם היו מה שנקרא "חקלאים קטנים", לא איכרים בעלי אחוזה. ליד ביתם גידלו דונם של שיחי יסמין לתעשיית בשמים. אבי המשפחה עבד בבניין, מלאכה שעברה לו בירושה. הוא בנה את בית הכנסת בשכונה ואף על פי שלא היה דתי שימש בו גבאי ודאג למניינים בשבתות ובחגים. אמה התנדבה בארגון אמהות עובדות והיתה אופה לחם לילדים נצרכים בבית הספר הסמוך.
ילדותה של גאולה היתה, לדבריה, נפלאה. הוריה לא היו בעלי אמצעים, אך לא חסר בבית דבר, כל מזונה של המשפחה היה מתנובת חצרם. הבית היה שמח, נודף חום, משופע בביקורים של המשפחה הרחבה. ובמרחבים – מתחת לעצים, היו ששת הילדים משחקים עם ילדי השכנים במשחק ילדות, בונים להם עולם דמיוני של ילדים.
כשסיימה את בית הספר העממי במושבה, עברה לבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. הגעגועים שבין הביקורים החודשיים בבית הכבידו עליה, אך היא מצאה עניין ושמחה בלימודים המשולבים בעבודה חקלאית ומסגרת חברתית שוקקת.
כשהגיעה עת צבא התגייסה לנח"ל. במחנה 80 פגשה באמנון קרניאל, שהיה מפקדה. את החופה העמידו בבנימינה, החגיגה נערכה בקיבוץ עם מסכת מפוארת פרי יצירה מקומית, כמקובל בחתונות של אז…
הזוג הצעיר גר בצריף, אך הקיבוץ כולו היה להם בית במלוא מובנו של הביטוי: תמיד מעורבים, מזדהים ומחויבים. בשתי גזרות עיקריות היתה גאולה פעילה ומשפיעה במשך השנים: החינוך והתרבות.
בבואה עבדה בפעוטון עם בלה זמיר. לאחר שנתיים, כשהיא כבר אמא להילה, יצאה ללמוד גננוֹת בבית ברל, לימודים שהתקיימו אז בתנאי פנימיה. בתום הלימודים נכנסה לגן שבולת ומאז, במשך למעלה משני עשורים, היתה גננת למאות מילדי הקיבוץ. במשך השנים ריכזה את ועדת חינוך, ועדת קליטה וועדת תרבות והיתה חברה בועדת חברה ובועדת מינויים. ב-1961 היתה בצוות המקים של חג המים ושנים רבות נשאה בעול הפקתו. בריקודי העומר התמידה עד זקנה ושיבה, מדלגת בקלילות נעורים ב"שיבולת בשדה", משמשת דוגמא ומופת לבנותיה ונכדיה הרוקדים גם הם- שלושה דורות על במה אחת.
בשתי תקופות יצאה גאולה לפעילות תנועתית וכיהנה כמרכזת מדור הגנים בועדת החינוך של איחוד הקבוצות והקיבוצים. היא הדריכה והנחתה גננות בכל רחבי הארץ, הפיצה וטיפחה עקרונות של חינוך קיבוצי. ובין קדנציה לקדנציה, חזרה למשק וריכזה את מחסן הבגדים ואת חדר האוכל.
חווית חיים היו לה השנים בתאילנד, שם היה אמנון שליח מטעם משרד החקלאות.
כשחזרה קיבלה על עצמה מידי אלה זבולון את ניהול המכון להווי ומועד מיסודו של מתתיהו שלם. את הקשר העמוק למכון קשרה בימי היותה גננת ובשנים שסייעה בידי מתתיהו ולאה "להרים" את העומר וחג המים. היא ידעה כי אוצרות גנוזים בו וחרדה כי יהפוך לנכס נדל"ני. היא התמידה לארח כיתות וגני ילדים לקראת כל חג ולהעמיד תערוכות במיוחד בשבילם. מן המכון ריכזה גם את ועדת קשישים, את פעילויות מועדון חמש, ומשם אף החלה את תפקידה כיו"ר העמותה לחבר הותיק במועצה האזורית זבולון.
ביתם של אמנון וגאולה בקיבוץ היה בית פתוח ומקרב- "אצלנו הדלת תמיד פתוחה", אמרה, "ומי שרוצה יכול לבוא". היה זה עבורה טבעי ונכון ובאחד ממאמריה הרבים ב"ברמה" אף ביטאה את החשש מהתפשטותו של הנוהג לבוא רק לפי הזמנה.
ועוד לא דיברנו על המשפחה. על שבט של חמש בנות שנוצקו בדמות הוריהן: מעורבות, לויאליות, ערכיות, מסורות לעשייה חינוכית ותרבותית. על קרבה משפחתית יוצאת דופן גם במעגלים הרחבים של דודים ובני דודים, על גאוות יחידה ויחד משפחתי, גם עם המשפחה של עליזה, שאותה הביאה לקיבוץ כשזו נותרה אלמנה המטופלת בשלושה ילדים, על חתנים ונכדים ונינים וכולם כמרכבת פנינים…
עם השנים פרשו אמנם הבנות כנפיים, והתיישבו על פני כל ארץ כמעט, מצפת ועד אשלים, אך המרחק היה רק עניין של גיאוגרפיה, בעוד הבית ברמת יוחנן נותר טבורו של עולם ואין מקום שהוא רחוק מדי בימים של חוסן ובעיקר בימים של חולי.
גאולה יקרה, המחלה לא התאימה לך וגם לא אובדן הצלם וההזדקקות לעזרה ועל כן היתה הפרידה החטופה הזו מן העולם במידה רבה בדמותך ויש בכך, כמדומני, נחמה.
חמישה חוטרים צימחתם, את ואמנון, מגזעכם, וכל אחד מהם בעצמו כבר גזע רב פארות. חיית חיים אינטנסיביים, אך למרות הזקנה המופלאה כל כך, כאמור זיקנה ללא זיקנה, ידעת שהיום יגיע ובסיומו של הראיון האישי לארכיון, הישרת מבט מפוקח אל המצלמה ואמרת: "בבוא היום, אני אעלה בסולם יעקב למעלה והמלאכים שם יעלו וירדו. וכשאעמוד בשער והמלאך ישאל אותי: משאלה אחרונה, אם אני מחזיר אותך עכשיו לארץ, אז אני אגיד לו: אני רוצה לחזור לרמת יוחנן, לחזור לבית שלי, אני רוצה שתהיה לי אפשרות להסתובב בכל הארץ, כי בכל הארץ יש לי משפחה. ולחזור לחג הקציר, לחג המים, לחיי היום שהם קלים וקשים ולנוף הנהדר שיש לנו".
הנוף שלנו אכן נהדר הוא, גאולה, אך הוא יהיה חסר בלעדיך מאוד.
הלה, נגה, פזי, זיוה והדר, חתנים, נכדים ונינים, עליזה שלנו וגם חיה, בני ויוסי, שבט אלישע ושבט קרניאל הרחבים:
"עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים – אבותם", אמר החכם מכל אדם. יש לכם במי להתפאר ולמי להתגעגע ואנחנו אתכם.
לקטה מהארכיון, ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין