דב גולן
דב נולד בעיירה פסצ'נקה בחבל פודוליה שבאוקראינה למשפחה יהודית דתית–ציונית אשר מנתה חמישה בנים ובת. אבי המשפחה היה בעל חנויות ונחשב ליהודי אמיד. בעיירה חיו כ-10,000 יהודים שעסקו רובם ככולם במסחר וניהלו חיי קהילה תוססים.
בפרוץ המהפכה ברוסיה החלו פרעות ביהודי העיירה ומשפחת גולצ'ין עברה את הגבול בעזרת מבריחים והגיעה לבני משפחה בקישינוב שבבסרביה (רומניה). דב למד כשנתיים בקישינוב בבית ספר יסודי.
בשנת 1923 היגרה המשפחה לבואנוס איירס, ארגנטינה, והשתלבה בחיי הקהילה היהודית שהלכה והתרחבה עם בוא מהגרים נוספים מכל רחבי אירופה. האב עסק במסחר בטקסטיל ובמקביל התכונן לעלות לארץ ישראל.
דב הילד החל את לימודיו בבית ספר ממשלתי ואחר הצהרים למד בבית הספר היהודי ע"ש ביאליק, בעיקר עברית ויידיש. חלק ניכר מזמנו הקדיש לקריאה ולהרחבת ידיעותיו. הוא הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" וספג לא מעט יהדות וציונות בבית הכנסת ע"ש מכס נורדאו.
לאחר לימודיו התיכוניים למד דב שלוש שנים בבית הספר לרפואה. הוא היה אוהד התנועה הרביזיוניסטית ואף השתתף בפועל ב"קרן הברזל", קרן לאיסוף כספים לאצ"ל וללח"י. עלייתו לארץ היתה כרוכה בהשגת דרכון ותעודת יושר מהמשטרה היות ופעם נתפס ע"י המשטרה כאשר הפגין עם קבוצת חברים נגד בריטניה (בזמן תלית דב גרונר).
דב עלה לישראל בשנת 1949 ומיד בבואו ארצה גויס לצה"ל ושירת שנתיים כחובש בחיל הרפואה. עם שחרורו ב-1951, פגש בשושנה שעבדה במכון וייצמן ברחובות. לאחר נישואיהם היו בהכשרה בקיבוץ נען ואחר כך עברו למפלסים שם נולד בנם הבכור, ברוך.
בשל קשיים שהיו מנת חלקם במפלסים, בייחוד בגידול ילד במציאות שלא נתנה פתרונות רפואיים וטיפוליים נאותים, החליטו לעבור לקיבוץ אחר וכך הגיעו לרמת יוחנן.
דב השתלב בעבודת החקלאות. שנים רבות עבד בכרם עד שזה חוסל. בשל בעיות ברגליו עבד שנה אחת במחסן הבגדים בעבודת הגיהוץ במעגילה. משנת 1973 עבד בחורף בקטיף בפרדס, ובקיץ- בקטיף אגסים ותפוחים ב"נשירים". מאוחר יותר, עבר לעבוד במטעי האבוקדו. לצד העבודה, לקח דב, לכל אורך שנותיו ברמת יוחנן, חלק פעיל בדיונים הציבוריים שנערכו באסיפות הקיבוץ ומעל דפי העלון: אומר בגלוי את אשר בלבבו, מתנסח בבהירות ומטבל את דבריו בציניות ובהומור.
במרוצת שנותיהם ברמת יוחנן נולדו למשפחה שלושה ילדים נוספים: בן ציון, רבקה ויצחק. שושנה ודב הקדישו ללא לאות לחינוך ילדיהם להזדהות עמוקה עם מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל, עם ערכי היהדות וערכי המשפחה.
עולמו של דוב חרב עליו באסון שפקד את המשפחה בנפול בנם הבכור ברוך ז"ל עם מטוסו במלחמת יום הכפורים. הכאב היה כפול ומכופל עקב העובדה שברוכי נמנה על נעדרי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. מאז האסון, שרוי היה דב בעצב גדול ובעשייה רבה להנצחת זכרו. זכו דב ושושנה לראות את בניהם הנותרים מקימים משפחות, עושים חיל ומגדלים דור של נכדים, אולם כאב אובדנו של ברוכי והציפיה לאיתורו והבאתו למנוחת עולמים באדמת ישראל, כבדים היו ושרויים כעננה מרחפת ממעל.
בזקנתו, מצא דב את מקומו בעבודה ב"גילרם", ובלבד להמשיך ולהיות עסוק, ככל שבריאותו איפשרה. ראינוהו הולך שחוח, משתדל לשמור על עצמאותו, הגם שמשא השנים רובץ על כתפיו.
בשיבה הלך לעולמו, יהודי נאמן, ציוני מאמין דבק בעקרונותיו ופועל על פיהם. גומל חסדים, מבקר חולים וחברים הרתוקים לביתם, מצניע לכת.
בן 89 במותו.
