"דניאל יפה – רמת יוחנן"
משוררים עבריים רבים ניסו לנסח את הקשר שבין אדם למקום, המקום הפיזי כמובן, אך עלי אלון, בן וחבר קיבוץ עין שמר, היטיב יותר מאחרים לזקק משהו מן הכוליות השמורה רק ליחידים בחיבורם הרחמי והאינטימי לתבנית נוף ההולדת, יחידים מסוגו של דניאל וגם, אם יורשה לי לומר, של שלושת אחיו, טוביה, דורון ומאיקה. קשר שהוא דו סטרי, בבחינת אתה הוא המקום והמקום- אתה. ואולי לכן מרחפת כאן זה חודשים, מאז חלה דניאל, ובפרט בשבועות האחרונים של ישורת אחרונה, תחושת "זה לא יכול להיות", הרגשה ש"פשוט אי אפשר להאמין", תודעה של שינוי סדרי עולם…
דניאל, השלישי מבין ארבעת בניהם של חברינו המנוחים לורה ושלמה יפה, נולד ברמת יוחנן בספטמבר 1949. כרבים מבני דורו, ילידי המחצית השנייה של שנות ה-40, נשא את שמו של סב שלא הכיר, דניאל הופמן, אבי אמו שנספה בשואת יהודי אירופה בעוד הוא עצמו, הנכד, "צבר" גמור, שכל שמץ של גלות ממנו והלאה.
לאחרונה, בראיון אישי שנערך עמו נשאל: מי אתה? והשיב: "דניאל יפה, רמת יוחנן", כי רמת יוחנן עבור דניאל זה לא רק בית, זה DNA, "ההמשך של השם שלי זה רמת יוחנן", אמר, הכל בא משם והכל זורם לשם בחזרה.
"אני נולדתי לתוך מציאות של חינוך משותף", סיפר. "זאת היתה אז מערכת מאוד קשוחה שהוכתבה על ידי ובהובלת כמה בחורות דעתניות מיוחדות במינן שלא נתנו להורים ולאף אחד להתקרב למרחב שלהן. […] אבא שלמה התקומם נגד הקביעות שלהן אך בסופו של דבר קבל את הסמכות. הם היו לויאליים למערכת. גדלנו במציאות של מחסור ובמערכת כללים נוקשה. אמא היתה מרכז העניינים. בשבילי היתה מקור החום והביתיות".
לגן עבר דניאל ב-1953, היה במחזור הראשון של גן שיבולת. משנות חברת הילדים, הצעירה והבוגרת, זכר נוכחות מסיבית של תנועת הנוער, מפקדי אש, טיולים ובכלל- שוטטות רבה בסביבה הקרובה ומעבר לה. "ההורים שחררו", סיפר, "לא היתה להם שום בעיה שניעלם לכמה ימים. הם סמכו עלינו. הרבה יותר ממה שאנו משחררים את ילדינו".
בסקרנותם כי רבה, התחילו דניאל ודורון, כילדים צעירים בכתות ה' וו', לבדוק אילו אתרים היסטורים יש בסביבת רמת יוחנן. בספרו של זאב וילנאי קראו על דבר קיומה של "אבן תחום שבת", אך איש לא ידע או זכר כבר היכן היא. השניים החליטו ללכת לבדם ולחפש אותה. הלכו בשטח, חקרו וניתחו ו… מצאו, ובממצא ההסטורי הזה היו גאים והובילו אליו את ילדי המשק בטיולים רגליים.
בכלל, לבני הדור שלי, זכורים לטוב האחים יפה כמובילים את ילדי הקיבוץ בטיולים, גם אם שוכחים לעתים שצעדי הענק שלהם גדולים פי שלושה וארבעה מצעדינו, הילדים המשתרכים אחריהם.
דניאל היה חניך בית החינוך המפואר בגוש זבולון. "תמיד הייתי לזכרוני תלמיד משועמם. דברים באו לי יחסית בקלות ומה שבא לי בקלות לא עניין אותי. התעניינתי תמיד בחדשות ותמיד קראתי הרבה. […] הבית של ההורים היה מלא באנציקלופדיות שהייתי קורא בהן. הייתי קורא הרבה ספרים. הנושא החברתי עניין אותי. […] התפיסה החינוכית היתה שהנוער והילדים צריכים להתנהל כמו קיבוץ קטן בחברת הילדים. חברה שמקבלת החלטות דמוקרטית, כמו קיבוץ אבל של ילדים".
"היו לנו מורים נפלאים […] ההצעה לנהל את חיינו החברתיים קסמה לי. אהבתי שיחות חברה כי הייתה לי דעה והיה לי מה להגיד. היו מקשיבים לי".
גם לעבוד אהב דניאל, תחילה במשק הילדים ולימים בענפי הקיבוץ: " היה לי כוח ומרץ", סיפר, "והיה לי מרתק להיות חלק מזה".
דניאל היה בן הדור שנולד עם המדינה (כמעט), גדל איתה, ובמידה רבה חווה על בשרו את חבלי הילדות, שמחת ההישגים ומכאובי הבגרות.
בהגיע שעתו התגייס לצבא וכאחיו התנדב לצנחנים. לאחר קורס הקצינים עבר לשרת בהדרכת פרחי טיס. במלחמת ההתשה מצא עצמו במעוז בתעלה. זו היתה טבילת אש שבעקבותיה באו מערכות רבות להן היה שותף כחייל סדיר ובעיקר כאיש מילואים.
בנובמבר 1970 השתחרר מהצבא וחזר בשמחה לקיבוץ ונעשה לדבריו "חמור נושא בננות".
באותה השנה נשא לאשה את נעמי קדמון ויבא אותה מכפר המכבי לרמת יוחנן, לא לפני שפדה אותה בתקופת חיים קצרה בקבוץ השכן.
בראשית 1971 נכנס לרכז את הדיר. הוא צלל לתוך ניהול עבודת הדיר תוך לימוד הטכנולוגיה והתמקצעות בענף הצאן על כל מרכיביו. קשר קשרים חמים עם הנוקדים הותיקים והתמסר כל כולו לענף.
באמצע אותה שנה הפך לראשונה לאב, ויפעת בכורתו, שעוד זכתה לשוטט בין הטלאים, כמו גם אחיה: עיינה, עירא ורעות, גדלו לאורם של סיפורי הדיר, שכן דניאל, ואת זאת עוד לא הזכרנו, היה מספר מדופלם, בעיקר מסיפורי המקום, לילדיו, לנכדיו ולילדי המשק האחרים בשעות השכבה, בטיולים ומסביב למדורה.
מלחמת יום הכיפורים, היתה עבורו חוויה מכוננת, מטלטלת, מעצבת תודעה, כזו שאדם חווה רק פעם אחת בחייו:
"היום אני יודע", סיפר לימים, "זה רק הגודל, העוצמה, התכיפות, והזעזוע מקריסת עולם הציפיות של נער מתבגר, בן 24. […]
לקח לי מספר שנים להבין את מה שלא הבנתי אז, בסערת ימי המלחמה. מלחמה כאירוע אישי, היא סוג של חוויה אישית המעצבת ניסיון חיים וזהות שלא ישכח לעולם. כל דור יהודי עובר אותה לצערנו, לאורך ההיסטוריה שלנו, בדרכים ובהזדמנויות שונות ומשונות.
בשנים שעברו מאז המלחמה ההיא, השתתפתי במלחמות נוספות. באחת מהן הייתי בין הלוחמים ובבאות אחריה – כצופה בחדר מוגן. בכל אלה הייתי כבר מוכן, הייתי בשל. הכרתי את תחושת סגירת האופק, זכרתי את "הבלגן" כאשר התותחים רועמים, את המקריות, את המנהיגות שכושלת בשעת מבחן, את המזל הטוב והמזל הרע, גיליתי בנקל את אותם חיילים, קצינים ואנשים צעירים הלומים, שזה היה להם נסיונם הקשה, הראשון בחייהם. הושטתי להם יד וסייעתי להם ככל יכולתי.
תמיד זוכרים את הפעם הראשונה. כך זה בחיים האישיים, כך זה בחיים הלאומיים.
לדור שלי – זה קרה בשני המישורים גם יחד. באותם ימים ובאותם חודשים חווינו גם שבר אישי וגם שבר לאומי. היינו שם ושרדנו. השתתפנו, התגברנו, והתבגרנו".
בפברואר 74 השתחרר דניאל משירות המילואים הארוך בסיני והחליט לשנות כיוון תעסוקתי וללמוד כלכלה. לא מעט אבני נגף עמדו בדרכו לממש רצון אישי ותאוות דעת כמו גם כוונה להכשיר עצמו לקראת השתלבות עתידית בהתנהלותה הכלכלית-חברתית של רמת יוחנן. היה עליו להתמודד עם השלמת בגרויות ועם ועדת השתלמויות שאישרה לו תקופת למודים שאינה עונה על דרישות המקצוע. דניאל ברוחו האופטימית ובכושר העבודה וההתמסרות הצליח לשלב בשנת הלימודים הרביעית עבודה במסגריה בשעות היום ולימודים מפרכים בשעות הערב ואף להתגבר על מבחן הלשכה ולהעשות רואה חשבון מן המניין. לימודיו אלו סימנו לו דרך מקצועית מאז ועד יום מותו בכל המעגלים שבהם פעל: בקיבוץ, כגזבר וכחשב, בפלר"ם ובמטה התנועה הקיבוצית.
בנימה אישית אומר שלא רק בשל חתחתי הדרך שידע הוא עצמו, אבל הרבה בגינם, ובוודאי מתוך החשבת ההשכלה הגבוהה, עשה לא מעט כדי להקל ולסייע למי שבחר בנתיב האקדמי כדרך חיים, הבין את ייחודיות המסלול הזה, העריך אותו, עודד וסייע בהגמשה ובהתאמה של הכללים.
ב-1975, דווקא כשהשבט החל להצמיח פארותיו וכבר היו שתי צאצאיות ראשונות מדור שלישי, נספה אבא שלמה בתאונת דרכים. לאחר תקופת החלמה מייסרת חזרה לורה למסלול חיים והמשיכה להוות לארבעת בניה שנותרו כולם חברי קיבוץ, דוגמא ומופת להתמסרות, מעורבות והזדהות עם הדרך. שבט יפה, גזע מיוחד של אנשים התורמים איש מיכולותיו ואיכויותיו הייחודיות למארג החיים הקרוי רמת יוחנן, ועמם הרעיות, הבנים והבנות וגם הנכדים.
דניאל ונעמי, נעמי ודניאל, שום תחום של מעורבות אינו זר להם, שום מלאכה אינה פחותת ערך: בכלכלה, בחינוך, בחברה ובתרבות. אשרי הקהילה שאלו חבריה. דניאל היה מנהיג בכל רמ"ח ושס"ה, נושא בתפקידים, מרכז ועדות, אבל גם משרת ציבור במובן הפשוט, הצנוע והענייני של הדבר.
גם במחלתו האנושה היה דניאל לנו, סובביו במעגלים השונים, מופת. בנסיבות האיומות ונוכח גורלו האכזר, התעצמו אף יותר האצילות, גדולת הנפש, הגבורה והאחריות. הוא הישיר מבט אל סוף ידוע, סגר מעגלים, התפייס, סיכם, נפרד וכמעט עד היום האחרון פקד את המשרד כדי לסגור עניינים ולהותיר את השולחן ערוך ומוכן למחליפו.
ארבע פגישות של ראיון מצולם ערך עם רחל, גיסתו, עמן פתחתי ועמן אסיים.
"כל מאודי צרור כאן ברמת יוחנן בין האנשים והחברים והידידים שבמקום הזה", אמר, ונוסיף אנו כי אתה, דניאל, צרור בינינו בכל מאודנו ואנו עדיין מתקשים לדמות בנפשנו כיצד יראה המקום הזה בלעדיך.
נעמי, יפעת, עיינה, עירא ורעות, טוביה, דורון ומאיקה, בני הזוג, הנכדים והאחיינים- אהבנו את דניאל, אוהבים את כולכם, דלות המילים לבטא את הצער.
לקטה מן הארכיון, ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין