טלילה קוטלר

"אנשים צנועים באמת, גם מותם חרישי" – פרידה מטלילה קוטלר

(לקטו, כתבו וערכו – מירי ונורית פיינשטיין)

בשיבה טובה הלכה טלילה לעולמה, אחרונת המחזור הראשון לבני הקיבוץ, אלו שהגיעו מבית אלפא בפילוג ושגילם עלה על גילה של רמת יוחנן. כל ימיה, ממש עד האחרונים שבהם, היה לה ביתה מבצרה והנה פתאום, בפרפרזה על שירו של עמיחי, מכל החדרים יצאה, למרחקיו המוזרים של האַין.

טלילה נולדה בתל אביב הקטנה ב-1927, בת שנייה להוריה יהודה רון-פולני ומרים לויט, אחות צעירה לצפרירה. היה זה באותה שנה שבה הצטרף אביה לאליהו רפפורט, דוד אידלסון ומילק גולן בהקמתה של חברת הילדים שלרגלי הגלבוע, שבה תתחנך לימים גם בתו.

הוריה של טלילה היו שניהם מראשוני המחנכים העבריים בארץ ישראל וממניחי היסוד למסגרות לימוד חדשות ופורצות דרך. אמה, מרים, הקימה את  בית ספר ראשון למוסיקה בארץ, ואביה, פולני, לקח חלק בהקמת מספר מסגרות לימוד ארצישראליות לילדי זרם העובדים, בהן בית הספר העמלני ובית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וחברת הילדים המיתולוגית של בית אלפא, ולימים המוסד החינוכי "שומריה" במשמר העמק ובית החינוך בגוש זבולון.

כיאה לבנות חלוצים, קיבלו שתי בנותיהם של מרים ופולני שמות המבטאים שחר והתחלה: את שמה המיוחד של טלילה המציא לה אביה והיא הייתה הראשונה בארץ שנקראה בו. אחותה, צפרירה, לעומת זאת, הייתה שנייה להיקרא בשמה, שאף הוא היה אז יוצא דופן. קטנה עד מאוד הייתה טלילה כשהתפרדה החבילה המשפחתית והבנות התחלקו בין הוריהן. בעוד צפרירה נותרה עם אמן בתל-אביב, עברה טלילה עם אביהן לכפר הנוער בן שמן, שבו שימש כמנהל, שם נשא לאשה את שולמית חיות ושם נולד עזרא, בנם המשותף. בת 10 עברה טלילה עם המשפחה לבית אלפא והשתלבה, כאמור, בחברת הילדים. הגם שהייתה זו תקופה רוויית סכנות מבחינה ביטחונית, שנים של מאורעות דמים, זכורים היו לה הימים ההם לטוב הודות לחיי חברה עשירים, חברות נהדרות והרבה עניין. על כל אלה העיב רק השבר האידיאולוגי העמוק שידע הקיבוץ ו"מלחמת העולמות" שפרצה בציבור המבוגרים, שאת מחירו שילמו, בעל כורחם, גם הילדים.

וכך, ב-1940, עם הפילוג, הייתה משפחת רון-פולני בין עוזבי בית אלפא שעברו לרמת יוחנן. קבוצת הילדים בני גילה של טלילה ברמת יוחנן, כולם יוצאי בית אלפא, הייתה קטנה מאוד, והיה צורך לאחד שלוש קבוצות גיל לכתה אחת שלמדה בצריף בקיבוץ עד גמר כתה י'. את שנות הלימודים האחרונות עשו בגניגר. בנוסף קיימו הנערים בקיבוץ קן פעיל של ה"נוער העובד והלומד" בהדרכת מישקי יריב ויצחק אחיטוב. טלילה גדלה להיות נערה יפיפייה, שנמנתה גם על המחוללות הראשונות של העומר. חבריה ספרו שהייתה כל כך יפה שבהכנסה לחדר האוכל היו כל האוכלים מסובבים את ראשיהם לעברה.

בת 18 התגייסה טלילה לפלמ"ח וביחד עם חבריה אומנה למשימת הורדתם מן האוניות של

מעפילים שהגיעו ארצה בעליה הבלתי-לגאלית והבאתם לחוף מבטחים. למגינת לבה, הפעולה היחידה שבה נטלה חלק – לא הצליחה וכל המעפילים נתפסו…

אחרי שנה בפלמ"ח שבה טלילה לקיבוץ והשתלבה בעבודה בבית התינוקות. בימי הקרב על רמת יוחנן, היא סירבה להתפנות עם הילדים למוסד "אהבה" וביקשה לתרום את חלקה להגנה על הבית. היא נשארה בקיבוץ ושמשה כשליחה בין העמדות שסבבו את הישוב.

באותה תקופה פגשה טלילה את יואל קוטלר שהיה כאן נהג משאית. הרומן שניצת בין השניים הוביל לחתונה ב-11.11.48, באחת מהפוגות המלחמה.

יואל שרת תקופה ארוכה בדרום במסגרת "שועלי שמשון" וטלילה נשארה ברמת יוחנן. סמדר, בכורתם, נולדה ב-1950. המשפחה הצעירה יצאה לנסות חיים עצמאיים במושב חוֹסֶן בגליל שהוקם על חורבות הכפר סוּכְמָתָא, אך כעבור שנתיים חזרה הביתה, לרמת יוחנן, כשהיא עשירה גם בנָנִי, בן השנה, תוספת משפחתית מתקופת מגוריהם במושב.

ומאז, הייתה טלילה חלק מהנוף ומהעשייה המקומית. כ-25 שנים טפלה בילדי הקיבוץ בקבוצות גיל שונות. באותן שנים שרת יואל בשרות הבטחון הכללי, מהן תקופות ארוכות בירושלים, והיה מגיע הביתה רק בסופי השבוע.

ב-1957, אחרי מבצע קדש, נולד בנם השלישי, גיל.

טלילה בדרכה השקטה והפעלתנית המשיכה בשגרת חיי הקיבוץ תוך שהיא תורמת לניהולה התקין של הקהילה הקיבוצית: שנתיים הייתה מרכזת החינוך וחברת מזכירות, ו-12 שנים ניהלה את המחסן לבגדי הילדים וסיפקה את כל צרכיהם למקטן ועד גדול כפי שהיה מקובל באותם הימים, ימי הלינה המשותפת. תחנתה האחרונה הייתה במשרד מזכירות הפנים בו שירתה כ-15 שנה, וממנו ניהלה את משרדי בעלי התפקידים, את רישום האוכלוסין, שירותי הדואר, חלוקת העיתונים, פרסום ההודעות, בקיצור – ידה בכל.

ב-1980 הקדים יואל להסתלק מהעולם, ומאז נותרה טלילה אלמנה לשארית חייה הארוכים.

אסון גדול נוסף פקד את טלילה ובני המשפחה, ושוב בטרם עת ובפתאומיות רבה, עם מותו ב-1995 של גיל, צעיר בניה, בעת שירות מילואים. חייו נסתיימו בחטף זמן קצר אחרי שנשא לאשה את בלינדה והתחיל להקים משפחה משלו ורגע לפני שהפך לאב. אך עד מהרה נמשח על צער האובדן מעטה של שמחה עם הולדתו של גל.

במשך השנים התברכה טלילה בהולדתם של 10 נכדים ו-13 נינים וזכתה שכולם, כשתילי זיתים, יגדלו בסביבתה ויהיו מסורים לה לעת שיבה וזקנה.

אישה צנועה היתה טלילה, הנמנעת מלדרוש לעצמה ונאמנה לאורחות החיים עליהם התחנכה. ו"אנשים צנועים באמת", כפי שכתב עלי אלון, "גם מותם חרישי,/ […],/ כמעט בנשיקה,/ הרחק ממילים./ הם אינם נלקחים לשמים/ במרכבות של אש".

נוחי לך טלילה על משכבך בשלום, שבעת ימים, מעש ונחת. תנחומינו לכם סמדר ויונתן נני ולאה, בלינדה וכל בני המשפחה.

תמיד היית שם בשבילי – נני

אמא,

מאז שאני זוכר , היית תמיד מרכז המשפחה. אבא היה גיבור אבל רחוק, אבא של סופי שבוע, ואת ניהלת את המשפחה ביומיום. ידעתי תמיד שאפשר לסמוך עליך שתמיד תהיי שם בשבילי.

אני זוכר תמונות ילדות שלי איתך. אני ילד בגן שיבולת ואת מטפלת בגן רימון. אני בורח מהגן ובא אלייך לגן שלך ואת באלגנטיות מאפשרת לי להישאר זמן מה בחצר הגן לפני שהחזרת אותי בחזרה לגן שלי.

תמונה נוספת שאני זוכר זה כשהייתי מתרוצץ בקיץ בקיבוץ עם חברים ובמסגרת הטיול שלנו היינו מגיעים לבית התינוקות שם עבדת וזכינו כל אחד בקוביית קרח, שזה היה הכי קרוב לקרטיב של אותם ימים.

אלו הן רק שתי דוגמאות מתוך רבות נוספות בהם תמיד ידעתי שאת שם ואת בשבילי.

בבית ספר לא הייתי תלמיד ממושמע במיוחד, ואת נאלצת לבוא להרבה שיחות הורים שלא מן המניין. למרות זאת, ידעת להכיל ולנווט אותי לכיוונים חיוביים.

כשהשתחררתי מהצבא וחזרתי לקיבוץ כבר רגוע ומיושב ואחרי שאבא נפטר התהפכו קצת היוצרות. ואז את ידעת שאני נמצא תמיד בשבילך, מתקן, מסדר, מחליף. מתפעל ציוד, וכשמשהו היה מתקלקל בבית תמיד סמכת עלי שאטפל בכך.

אהבת לקרוא בעיקר ספרי מתח ולצפות בסרטי בלשים, אני נדבקתי ממך באותה אהבה ולא אחת היינו מחליפים בינינו חוויות ורשמים על הספרים והסרטים שראינו.

אני יודע שהחיים שלך לא היו קלים, אבל את לא היית מהסוג האנשים שמתלונן. "קיבלת", והמשכת הלאה.

בשנים האחרונות הבית שלך היה תמיד מלא בנכדים ונינים, תמיד התעניינת בכל אחד ואחת. מה הם עושים? ומה הם לומדים? ואני כאבא גאה שמחתי לשתף.

זכיתי שעד גיל 71 הייתה לי אמא שהייתה סוג של עוגן יציב בחיים שלי.

תודה על מי שהיית עבורי לאורך חיי.

נוחי בשלום על משכבך, לא נשכח אותך.

נני

טלילה אהובה – לאה קוטלר

נפגשנו לראשונה כשהייתי בת שש, ילדה חדשה בגן רימון.  את היית אחת המטפלות בגן. אז לא ידענו, שתינו, שאחרי שבע עשרה שנה אהפוך להיות כלתך.

היית אישה מיוחדת, אמיצה, השתייכת לדור שנלחם על הארץ, דור של עשייה. האמנת כל כך באורח החיים הקיבוצי, בעקרונות, בכללים. אני זוכרת שבאחת משיחותינו ראיינתי אותך קצת על הלינה המשותפת. עניין אותי לדעת איך זה היה בשבילך כאמא, ואת, ענית לי בפשטות, זה מה שהיה מקובל אז, וזה מה שעשינו.

החיים לא הקלו עלייך, כשהיית בת  52 יואל נפטר בפתאומיות ואת היית צריכה לאסוף את השברים ולהמשיך, אני יודעת שהיה לך קשה, אבל בדור שלך לא דיברו על קשיים. חרקת שיניים והמשכת. לפני 29 שנה איבדת גם את גיל, צעיר ילדייך, אובדן שאין מילים או ניחומים שיכולים להשקיט את הצער. ואת בשקט שלך, המשכת לשאת את נטל האובדנים על גבך כשהנכדים הרבים שסביבך מצליחים לשמח אותך.

אני זוכרת שכשהזדקנת וידענו שכבר קשה לך לבד ושאין מנוס אלא להכניס מטפלת, את התנגדת בכל תוקף. ואת בהחלט ידעת להתנגד. בשיחה של שתינו הסברת לי שמגיל חמישים ושתיים את גרה לבד, ואיך תכניסי עכשיו עוד מישהו לגור איתך? לבסוף צלחת את המכשול ונישה המטפלת הזכורה לטוב הצטרפה אליך.

לפני כשנתיים נסעתי איתך לרמב"ם לאיזו פרוצדורה רפואית. זה היה כבר קשה, נזקקת לעזרה בניידות, אבל במרפאה עצמה היית כמו לביאה, לא פחדת ולא חששת. אמרת לרופאה שתתחיל ואז שתסיים. וכשהרופאה החמיאה לך על האומץ אמרתי לה שתסתכל טוב כי לפניה שוכבת לוחמת פלמ"ח לשעבר. את מייד הזדעקת ואמרת, שנכון שהיית בפלמ"ח אבל התפקיד שלך לא היה כזה גדול, כי לא היית מפקדת.

והמילים האלו היו כל כך את. צנועה, בלי יומרות. מעולם לא חיפשת כבוד, שמחת עם היש. אף פעם לא התעסקת במה שחסר פשוט שמחת עם מה שהיה. זו בעיניי תכונה נפלאה ונדירה.

טלילה יקרה, בשבועיים האחרונים ידענו כבר שהסוף קרב, עברת את גיל 96 והמערכות בגוף התעייפו, ועדיין, היה לנו קשה לשחרר, וקשה עוד יותר להיפרד. וכמילות השיר –

"אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם

לא עוד אישה חיה, אבל את שיר קיים" (שלמה ארצי)

אוהבים אותך מאוד, תמיד נאהב.

בנוסף, חשוב לנו להודות לאנשים רבים שסייעו ותמכו בטיפול בטלילה לאורך השנים:

לצוות גיל הזהב: אורית, וליאת, למטפלות נישה, לינג'ו וסאומיה.

המון תודות לרחלי ולצוות הבית הסיעודי שהיו כל כך קשובים ואכפתיים ועשו הכל כדי להקל על טלילה ועלינו עם המעבר ל"חמדת אבות".

וכמובן ישנה סיירת הנכדות: מור, נוף, צוף, מיתר ועדן שטיפלו, ליוו ואהבו את סבתא עד הרגע האחרון וגם אחריו. תודה לבלינדה על הדאגה והעזרה.

אני מתנחמת בזה שכל אוהבייך עטפו אותך באהבה רבה לאורך כל התקופה האחרונה ולפניה.

יהי זכרך ברוך.

לאה קוטלר

לגדול לצידך – עדן רז

לפני שבועיים, בערך, חשבתי על זה שסביב סבתא תמיד היינו מחוברים – כילדים, כמתבגרים וכבוגרים שבאים עם ילדיהם לבית שחצי גדלנו בו. סבתא הרוויחה ביושר את הזכות להזדקן לא לבד. היא הייתה לנו בית אחרי הצהריים, בכל יום – קן חמים ונעים מלא חטיפים ומשחקים, גיגיות מים במרפסת ופסנתר אחד שעליו הייתי מנגנת והיא היתה מדי פעם קוראת ״לא!״ כשהייתי נוגעת בתו שגוי. השמיעה שלה תמיד הדהימה אותנו, והקול הרהוט שרק בימים האחרונים נסדק לגמרי.

חשבתי על זה שככה אני רוצה להזדקן – שילדיי יבואו עם ילדיהם וגם הם עם ילדיהם, והם ירגישו בבית. ואני אכין להם מקושקשת עם כובע מקסיקני, שזה הסלמי הקטן על המחבת שמתנפח מהחום לצורה של.. כובע מקסיקני.. או משהו צמחוני, כי אלה ימים אחרים בכל זאת. וגם מנות חמות לא יהיו ולא מסטיק בטעם תפוח, אבל כן קצת מתוק שיעלה חיוך על פני הילדים. אני רוצה שהקטנים-ממש יראו טלוויזיה או ישחקו במשחקים בזמן שהגדולים ישתו איתי קפה ונדבר על החיים – שלנו בעיקר, כי זה מה שחשוב לי, אבל גם על החיים בכלל. ואני רוצה שגם ילדיי ירצו להזדקן ככה והם יעבירו את זה לילדיהם. וכן הלאה והלאה וְיִוָּצֵר כאן משהו יפה.

למדתי משהו גדול מהזמן איתך, סבתא, מלגדול לצידך, מלבקר אותך לבד או עם האחים ועם הילדים – שככה זה יקרה, ככה זה ימשיך, כך אני רוצה להאמין שיקרה – שאהיה סבתא כמוך. שיאהבו אותי כמו שאנחנו אוהבים אותך, שאהיה חשובה למישהו כמו שאת חשובה לנו, ושאחבר כמה שיותר חלקים כמו שאת תמיד תמיד חיברת אותנו.

התרככת בשנים האחרונות, גם בגוף וגם בלב, וזה עזר לי לראות שעשית הכל מאהבה באמת, מרגש אמיתי שהרגשת, אפילו שלא תמיד הראית אותו. בשנים האחרונות, כאמור, הראית יותר.

אני מודה לך על כל חיוך שחייכת, במיוחד בשבועות האחרונים, שבהם הרגשתי שעם כל חיוך הצלחנו לשמח אותך עד לעומק ליבך. וזו נחת.

נוחי על משכבך בשלום סבתא אהובה, חמודה, יפה ומתוקה שלנו.

אני אוהבת אותך מאוד מאוד.

עדן.

סבתוש שלי, סבטלילה – מור גזית

מה היית רוצה שאני אגיד לך?

אני אוהבת אותך וכבר מתגעגעת אליך וגאה בך כל כך שהצלחת לשחרר את האחיזה בחיים.

בשבילי את עדיין חזקה ודעתנית, עקשנית וקשוחה, מנהלת, לביאה, מלכה והאמא השנייה שלי.

אני תמיד אזכור לך שבאת לראות את מופע הבלט שלי בכתה ד'. ואיך התרגשתי שתראי אותי ותהיי גאה בי על הפירואטים העקומים שלי. ולא אשכח איך זה כאילו היה לך ברור שאם התחלנו ללמוד לנגן על פסנתר אז הפסנתר שקיבלנו מהקיבוץ יהיה אצלך בבית, בסלון. ואני לא יודעת אם סבלת בשקט או שאולי נהנית מהזיופים שלי. אבל כך או כך קיבלת את זה בהבנה,  ובגלל הדברים האלה ועל עוד המון סיפורים אחרים אני פשוט יודעת שזכיתי! את סבתא מיוחדת, סבתא שהיא אמא. שכבר סמכת עלי שאני בוגרת, נשואה ואמא בעצמי. אז דאגת לילדים שלי ונתת לי עצות. ולמה לא? בסך הכל גידלת 3 ילדים, 10 נכדים ובנין התשיעי מתוך שלושה עשר עוד היה לך מה להגיד.

סבתוש שלי, סבטלילה טלילה, הראשונה לשמה, המלכה האם: אני אוהבת אותך.

מור גזית

טלילה יקרה ….

ההיכרות שלנו החלה אי שם בשנת 1993 כשפגשתי את גיל ז"ל , בנך היקר ובעלי האהוב.

זכורות לי חוויות מעטות של שלושתנו יחד, כי לא הספקנו. בשבוע הבא ימלאו 29 שנים מאז שגיל נפטר במילואים, והוא חסר לי ביום יום, ויחסר לי עד יום מותי. החלום, אחרי החתונה שלנו מה יכול היה להיווצר ולהתפתח נגדע מהר מאד. אולם בזכות גיל יש לי את גל היקר מכל –  וזכיתי להכיר ולאהוב אותך באופן הכי טבעי וגולמי – והיית עבורי לא רק חמה – אלא דמות משמעותית ויקרה, ואהבתי אותך הכי בעולם. (אני רוצה להאמין שידעת ושהרגשת )  לא סוד שאת פחות דיברת רגש אבל עמוק בפנים הרגשתי את הקשר הבלתי אמצעי שלנו ללא מילים.

ידעת להכיל ולקבל כל אחד – וכשהיו דברים שלא נראו לך – או לא הסתדרו לך, ידעת להביע ולומר את אשר על ליבך.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות שנוצרה כאן היום להודות לך טלילה יקרה על מי ומה שהיית עבורי מאז שהגעתי לרמת יוחנן. דאגת לי – שמרת עלי כשהייתי בשמירת הריון עם גל, ואני זכיתי ליחס החם והאכפתי ולדאגה שלך שיהיה לי טוב.– והיה לי טוב!!

ללא ספק שכל הנכדים והנינים הרבים שלך נהנו להיות בביתך ובקרבתך.

בתקופה האחרונה היית מודיעה מפעם לפעם שאת מתקרבת כבר לגיל 100 תוך כדי בדיקה עם גל אם את בת 96 או 97 – אבל מי סופר. ואלה היו רגעים שהדחקתי ….הדחקתי את הרגע של מחשבה על סיום ושנאלץ להיפרד סופית.

טלילה אהובה                                                                                אוקטובר 8 2017

דברים מיום ההולדת ה – 90 – בלינדה

לכבוד יום הולדת 90 שלך התכנסנו כאן כולנו..

מעניין, אם נשאל אותך איך את מרגישה כרגע עם כזאת פגישה והמולה – התכנסות של אנשים רבים ,…מה היית עונה.. אבל לא שאלנו ורק התכנסנו.

המכנה המשותף כרגע שכולנו אוהבים, מעריכים ויש שמעריצים… את כוחותייך, ואופייך העקשני, הדעתני, הייחודי ותמיד אמיתי.!

אפשר שגם נשאל אותך איך מרגישים בגיל 90 – אולם נדמה שתשובתך תהייה ברורה וחדה "כמו אתמול ושלשום"….כי אצלך הדברים תמיד חדים וברורים ולא משתנים עם השנים.

לא סוד שמה שייחלתי לי ולגיל מבחינה משפחתית לא יצא כפי שרצינו ותכננו…

עם בנך היקר התחתנתי וגם איבדתי תוך חצי שנה של נשואיים מאושרים.

אבל בך זכיתי כחלק מהחבילה עוד בחתונה מההתחלה …

והיכרות ארוכת שנים שלנו מוכיחה שאין כמו משפחה !!  במיוחד כשאת חלק ממנה.

את עבורי האחת והיחידה ועל כך אני מודה לך –

אני מאחלת לך עוד שנים רבות של רוגע ושיגרה, בריאות, נחת ושלווה.

הנאה מנכדייך ונינייך – כן ירבו!!

יש אנשים שאתה מסתדר איתם שיגעון, ויש אנשים שאתה אוהב ממבט ראשון.

את ואני יצרנו ובנינו קשר כה מיוחד ואני ונהנית להיות חלק מחייך !

גל, כמו כל נכדייך זכה – לסבתא הכי מדליקה, מדהימה, מקסימה ואדירה!! ולשם כך התכנסנו עבורך – זאת המטרה וזאת הכוונה !

אף-על פי שאת פחות אוהבת התכנסויות ומסיבות כמו חתונות, בריתות וחגיגות …

הצלחת וצלחת זאת היום – יום הולדת שמח !!

וכעת 7 שנים אחרי יום הולדת 90 זו מנגינת סיום ופרידה סופית ואין ולא יהיו יותר מסיבות או חגיגיות

נוחי לך בשלום

אוהבת אותך תמיד בלינדה!

והיום – הרגע הגיע..

וכמו כל דבר טוב שמתסיים כאן המציאות מחייבת פרידה.

ומגיע לך לנוח טלילה יקרה – אחרי תקופה לא קלה לאחרונה.

אני מודה לך על כל מה שנתת לי – ולגל שאהב אותך ודאגנו שישמר על קשר איתך גם כשהיה בטיולים שלו בחו"ל. אני שמחה שהוא פה והספיק להגיע ולהיפרד ממך.

בהזדמנות זו אני רוצה גם להודות לליאת, לרחלי ולאורית שהיו לאוזן קשבת לאורך כל הדרך, וליווי ונתנו גב ותמיכה לכל פניה ובקשה !

ולא פחות חשוב להודות לכל אנשי הצוות המסור בחמדת אבות שטיפלו בך במסירות ורגישות, והמקום היה הכי קרוב לבית מכיל ששמר עלייך ועל כבודך.

אני מבקשת לסיום טלילה בקריאה של הברכה שכתבתי לך ליום הולדתך ה-  90.

אוקטובר 8 2017

טלילה אהובה

לכבוד יום הולדת 90 שלך התכנסנו כאן כולנו..

מעניין, אם נשאל אותך איך את מרגישה כרגע עם כזאת פגישה והמולה – התכנסות של אנשים רבים ,…מה היית עונה.. אבל לא שאלנו ורק התכנסנו.

המכנה המשותף כרגע שכולנו אוהבים, מעריכים ויש שמעריצים… את כוחותייך, ואופייך העקשני, הדעתני, הייחודי ותמיד אמיתי.!

אפשר שגם נשאל אותך איך מרגישים בגיל 90 – אולם נדמה שתשובתך תהייה ברורה וחדה "כמו אתמול ושלשום"….כי אצלך הדברים תמיד חדים וברורים ולא משתנים עם השנים.

לא סוד שמה שייחלתי לי ולגיל מבחינה משפחתית לא יצא כפי שרצינו ותכננו…

עם בנך היקר התחתנתי וגם איבדתי תוך חצי שנה של נשואיים מאושרים.

אבל בך זכיתי כחלק מהחבילה עוד בחתונה מההתחלה …

והיכרות ארוכת שנים שלנו מוכיחה שאין כמו משפחה !!  במיוחד כשאת חלק ממנה.

את עבורי האחת והיחידה ועל כך אני מודה לך –

אני מאחלת לך עוד שנים רבות של רוגע ושיגרה, בריאות, נחת ושלווה.

הנאה מנכדייך ונינייך – כן ירבו!!

יש אנשים שאתה מסתדר איתם שיגעון, ויש אנשים שאתה אוהב ממבט ראשון.

את ואני יצרנו ובנינו קשר כה מיוחד ואני ונהנית להיות חלק מחייך !

גל, כמו כל נכדייך זכה – לסבתא הכי מדליקה, מדהימה, מקסימה ואדירה!! ולשם כך התכנסנו עבורך – זאת המטרה וזאת הכוונה !

אף-על פי שאת פחות אוהבת התכנסויות ומסיבות כמו חתונות, בריתות וחגיגות …

הצלחת וצלחת זאת היום – יום הולדת שמח !!

וכעת 7 שנים אחרי יום הולדת 90 זו מנגינת סיום ופרידה סופית ואין ולא יהיו יותר מסיבות או חגיגות

נוחי לך בשלום

אוהבת אותך תמיד בלינדה!