יעל קרניאל
"אָדָם יְסודו מֵעָפָר. וְסופו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף”.
במוצאי יום הכיפורים, שעה שעוד הדהדו בחלל מילות הפיוט הזה, הלכה לעולמה בחטף חברתנו, יעל קרניאל.
בין חולות וכחול שמים, בקבוצת שפיים הצעירה, נולדה יעל בחורף 1933, בת בכורה לגסיה ודב (בורקה) גולדין. משק עול ימים היה זה, חברה דלה בחומר אך עשירה ברוח, באידיאלים ובחלומות על בנינה של ארץ ועל דור חדש שיוולד בה. שם, לחופו של הים, עברה על יעל ילדותה המוקדמת.
היו אלה ימים של התחלות, של התמודדות יומיומית עם דילמות רעיוניות, אתגרים פיזיים וכלכליים וסכנה ביטחונית מתמדת. ואמנם, בסתו 1938, בעצם ימי המאורעות, יצא, בורקה, אבא של יעל, שהיה מפקד כיתת הנוטרים, בראש קבוצת חברים להגנת המשק ונפל עם שלושה מחבריו בהתפוצצות מוקש תחת רכבם. עוד לא בת חמש היתה אז יעל וכבר יתומה מאב.
נעוריה עברו עליה על שפת ים אחר, על שפת ים כנרת, לשם עברה כשהקימה אמה משפחה חדשה בקבוצת כנרת, שם נולדו אחיה הצעירים: עמירם ושרה'לה.
יעל סיימה את חוק לימודיה בבית החינוך האזורי בבית ירח והתגייסה לצה"ל הצעיר, בו שרתה כסמלת קשר. בשובה לכנרת ולאחר שהשתלמה בסמינר למדריכי עליית הנוער בירושלים, עסקה בהדרכת חברות נוער עולה. שליחות לאומית זו, בימים של קליטת העליה ההמונית, היא שהפגישה אותה עם צביקה, מורה ומדריך בחברת הנוער "ניות" ברמת יוחנן.
האם היתה זו יד הגורל? האם שכיחותו של השכול בארצנו למודת המלחמה, שעשו את המפגש בין יעל וצביקה למפגש בין שני סיפורי חיים דומים כל-כך, סיפורים של לידה בארץ אחת ובשנה אחת, של עקירה מנוף הילדות והתערות בנוף אחר, ומעל לכל- של התייתמות מאב שיצא להגנת המשק ולא שב.
מן המפגש הזה נולדו שותפות ארוכת שנים וחמישה ילדים ולימים גם נכדים לרוב, שבט רב פארות שעמוקים שורשיו במקום הזה.
יעל, אשת חייל, כל כולה חריצות ומסירות. לא אשה של מלים גבוהות אלא של מעשים. עומסת על גבה עוד תפקיד ועוד תחום אחריות, קטן כגדול, פורמלי ובלתי פורמלי, בשעות העבודה ומעל ומעבר להן. שנים ארוכות היתה מטפלת בגיל הרך ובחברת הילדים. תפקיד תובעני היה אז, בימי הלינה המשותפת, תפקידה של המטפלת, מבוקר עד לילה ותוך דאגה מתמדת לכל צרכיו של הילד: למזון ולבוש, למיטה ומקלחת. פעמיים שמשה מרכזת חינוך, היתה אקונומית, סדרנית עבודה, מרכזת ועדת חברים וועדת קשישים, ריכזה את מחסן הילדים ואת מחסן החברים ולא נשכח גם שנים ארוכות של משלוח חבילות לחיילים.
אולם מעל הכל עמדו לה, וגם לנו, תבונת כפיה, דמיונה הפורה ונכונותה להעמידם לרשות הכלל.
שנים של חוגים למלאכת יד, פעילות יוצרת לילדי הרמה בחופש הגדול, סדנת רקמה לנשות כפר חוואלד השכן וכמובן – מחסן התחפושות שאספה ושיצרה במו ידיה והיה כבר מזמן למוסד מקומי: יודעת תמיד לשלוף את הפריט הנכון מהררי התלבושות, נענית לכל משאלה של ילד, לכל גחמה של במאי. שותפה לכל הפקה: חגיגות פורים, הצגות בר מצווה, מופעי סיום שנה בבית הספר, הפקות תיאטרון בתוך הקיבוץ ומחוצה לו. נוח היה לה מקומה מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים ותשואות הקהל.
ובתוך ביתה פנימה בסבלנות אין סופית קמו והיו למציאות, חוט לחוט, תך לתך, עבודות הרקמה המרהיבות.
לפני כמעט ארבע שנים הלך צביקה לעולמו ויעל שהיתה מסורה לו בימי מחלתו נאחזה בשגרת יומה: השכימה מדי בוקר לסמן את בגדי החברים במחסן הבגדים, התמידה לנסוע מדי שבוע לחוג הרקמה שבחיפה, הוסיפה לפתוח את מחסן התחפושות מדי פורים, ובעיקר מצאה לה נחת בקרב משפחתה הרחבה שהוסיפה לצמוח בקיבוץ ומחוצה לו.
בשקט אופייני, מבלי להטריד, מוקפת בבני משפחתה, עצמה יעל במוצאי יום הכיפורים את עיניה.
