ישעיהו שוחטוביץ
ישעיהו, הוא שייקה, נולד בט"ו בשבט תרע"ב בעיר לודז' שבפולין. הצעיר מששת הילדים שילדה אמו. בית המשפחה היה בית ציוני ומסורתי, אם כי לא אדוק. 4 שנים למד שייקה בגימנסיה בלודז' בטרם עלה ארצה ב-1925. נער צעיר, בן 13 שנים, היה בבואו לישראל ובהצטרפו לחברת הילדים בבית אלפא, קיבוצה של אחותו הבכורה תמר (לימים, דר). בחברת הילדים התחנכו בימים ההם ילדי הקיבוץ המעטים שהיו בגיל בית ספר לצידם של ילדי חוץ מן העיר ומקיבוצי העמק השכנים.
כשסיים את חוק לימודיו נכנס שייקה לחברות בקיבוץ. עם 17 חברים וחברות בוגרי חברת הילדים וביניהם: דינה מלמד, אסתרקה קרוא, דוחה מנור ואחרים, הקימו את קבוצת "העמק" אשר יצאה למשימות כיבוש עבודה במושבות פתח תקווה, ראשון לציון והרצליה. חברי הקבוצה עבדו בפרדסים, אם כי, בדומה לקבוצות נוספות בימים ההם, גם הם מצאו עצמם לעתים מחוסרי עבודה. הם עבדו בתל-ליטבינסקי בין מאות ערבים וגרו באהלים. בשנת 1929, בזמן המאורעות, נתפרדה החבילה וחברי הקבוצה חזרו למשקיהם.
בבית אלפא עבד שייקה בפלחה, במסגריה ובשאר עבודות בהן נזקקו לצעירים חזקים, כמו חפירת תעלות והנחת קווי מים. הוא נשא לאישה את לאה לבית ויינבאום (לימים, דגן), ונולדה להם בתם, נורית. ב-1940, עם הפילוג, עברו שייקה, לאה ובתם הפעוטה, כמו גם אחותו תמר, עם חברי מפא"י והבלתי המפלגתיים לרמת יוחנן. היה זה סופו של מאבק בן שלוש שנים, שהיה עבורו בבחינת "מלחמת עולם", אובדן הבית בשם מה שנתפס על ידו כצודק יותר, מתוך מגמה לבנות חיים חדשים וחברה חדשה המשוחררת מן הליקויים בהם הוכתה החברה ממנה באו. וכך, לאחר מעשה הוא כותב ב"ברמה": "בסיוון שנת ת"ש ארשתיך הרמה, ועוד תשבעי אהבים".
שייקה היה מראשוני המתגייסים לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. 4 שנים שירת בבריגדה היהודית, עבר איתה את אפריקה ואירופה, היה רב סמל של מפקדת החי"ל וב-1945 נשא את דגל הבריגדה במצעד הניצחון בלונדון. בסיום המלחמה נמנה על מארגניה של רשת הברחת יהודים ונשק מאירופה. אחרי קום המדינה שירת שנה וחצי כסמל וכקצין בצה"ל. במהלך שירותו בבריגדה נפרד מלאה, רעייתו. לימים נשא לאשה את רותי, לבית בקמן, והם בנו את ביתם ברמת יוחנן, כאן נולדו ילדיהם: ענת ועמרי.
איש קיבוץ מסור היה שייקה המאמין בצדקת הדרך. עיקר שנותיו ברמה עבד במסגריה והתמחה בחרטות. היה בעל מלאכה מיומן, מסור לעבודתו ומבצעה נאמנה. בראשית שנות ה-60 היה חבר בצוות שהניח את היסוד לבית החרושת "פלרם" ואשר נסע להשתלם ברזי ייצור הפלסטיק מעבר לים. אחר כך, חזר למסגריה והתמיד בעבודתו זו עד זקנה ושיבה. בגדי העבודה הכחולים אותם לבש דרך קבע והמקטרת שנעוצה היתה בפיו היו לסימני היכר שאינם חיצוניים בלבד, אלא ראי לדמותו של פועל עברי חרוץ ולתבונת כפיו. במשך השנים לקח חלק בפעילות הציבורית כחבר בועדת שכון ובועדת תרבות. איש שיחה מעניין היה ואיש ספר, סקרן ותאב דעת.
באחרית ימיו חלה שייקה וזכה להיות עטוף באהבתם של בני ביתו ובטיפול המסור של צוות "חמדת אבות". בחייו ציווה את גופתו למדע ובקשתו נתמלאה עם הסתלקותו בסוכות תשנ"ח. מקץ עשרה חודשים הובא למנוחות עולמים בבית העלמין המקומי.