מיכה גינסברג

פרידה מחבר – דניאל טלמון

מיכה, אתה שייך למקום הזה והמקום שייך לך.

אבדת לי, שותף לדרך- לדרך ארוכה. אבדת לי חבר ורע, רע שלא כמו כולם. שנים ארוכות הלכנו יחד, אני לצדך, מאחוריך ולעיתים גם מלפניך, אך אזכור אותך בעיקר באותן שנים בהן הלכת לפני.

ילדות בבית אלפא. רחצנו באחד מימי הקיץ באותו נחל, אגם זוטא, ה"סחנה הגדולה", ששכן מזרחית לבית אלפא באזור שהיה מאוכלס בבדואים. ילדי הבדואים רחצו עמנו יחד ולפתע, נער בדואי אחד, בין במקרה ובין בכוונה, קפץ מסלע בגובה 2-3 מטרים ונחת ישר על ראשי וכתפי. הייתי במצוקה גדולה הרגשתי את עצמי טובע. ואתה, בחושיך המחודדים ובזריזותך, הגעת, תפסת בידי ומשכת אותי מהמים וחלצת אותי מהמצוקה. זכרוני היום אינו חד כשהיה אך אירוע טראומטי זה זכור לי כאילו אירע אתמול. זוכר אני אותך כילד ערני וזריז, ילד שנמצא בכל מקום, ילד יוזם משחקים, שובב וגם קונדסאי. תמיד רצינו להיות בקבוצה שלך כי איתך מנצחים.

בבגרותך ברמת יוחנן אזכור אותך תמיד כפעיל, חרוץ ומקובל בחבורת "נוער הקבוצה" – כך נקראנו אז בני הקבוצה הצעירים.

הקמת משפחה והתמסרת כל חייך למשפחה ולקיבוץ.

עבדת בענפים שונים בקבוץ ותפסת עמדות חשובות. אזכרך במיוחד בתפקידך כמרכז המדגריה מרכז ולא מנהל, מנהלים טרם היו אז בתחום מושגינו. עבדת בימים ובלילות והבאת את המדגריה שלנו להיות הטובה ביותר באזור. זכורני איך הצלחת לגייס מספר גדול של חברים וחברות למשמרת עבודה נוספת, משמרת של אשמורת ראשונה לעסוק במיון אפרוחים. זכרים לכאן ונקבות לכאן. הצלחת לגייס את כולנו לקום בעוד חושך ולצאת לעבודה זו, ללא הפרטה, ללא שכר דיפרנציאלי או שכר כלשהו לפרט, ובהרגשה טובה שאנחנו עושים זאת במידה רבה בהשראתך. תקופה מסוימת עבדנו יחד במדגרה. התלהבותך, חריצותך ומידת האחריות סחפו אחריך את כולנו.

אחד המשחקים האהובים עליך בילדותינו היה משחק "שוטרים וגנבים" ואין זה פלא שאתה בגיל מבוגר התנדבת לשרת בשורות "המשמר האזרחי". חורף וקיץ, בוקר ולילה, היית מתייצב לכל קריאה – גם לעת בגרות שלאחר מילוי חובות הגיוס, ויוצא לשמור על שדות וכבישים, על שכונות מבודדות ורחובותיהן. אהבת את זה, הרבית לספר על חוויותיך, על אירועי השמירה והלילה וגם קצת הרפתקאות. אולי בגלגול השני היית בוחר להיות שוטר או בלש.

בשנים האחרונות התהדק בינינו הקשר עוד יותר. כשבידי לא היה כבר רישיון נהיגה. למי עוד יכולתי לפנות בחופשיות כמו אליך ולבקש את עזרה בהסעות בענייני בריאות ובכל צורך אחר? כמעט "נהג פרטי" ותמיד ברוח טובה ועל זה לא נאמרו לך אף פעם כל התודות.

מיכה, ידיד של אמת היית לי וגם לדליה. הלוואי ויכולתי לאמר זאת עתה, מאחר ובחייך טרם ידעתי לאמר הכל.

היה שלום, מיכה, ונוח בשלום על משכבך.

 אבא יקר שלנו-

במאי 2005 כתבת לד"ר נטע יואלי, רופאת המשפחה דאז של הקיבוץ: "הריני מבקש בזאת, כאשר אני במצב שליטה נפשי מלא, את הבקשה באה: באם אגיע למצב הכולל אי הבנה בנעשה סביבי, או אי הבנה לנאמר לי, או אי הנאה מכלום- טלויזיה, רדיו וכד'- אינני רוצה בהארכת חיים מלאכותית ומבקש בזאת לא לעזור לי להמשיך בחיים אלו ובסבל נמשך למשפחתי ולי ולכל הנוגעים בדבר. בתודה גדולה, מיכה גינסברג.

אבא- כאשר הבאנו אותך לבית החולים בעקבות נפילתך, לא הבאנו עמנו מסמך זה שכתבת, ולא בכוונה תחילה. פשוט לא חשבנו על כך באותו הרגע. רצינו כל כך לעזור לך בדחיפות כי מאוד סבלת וכך קרה שהכניסו אותך לחדר הניתוח ויצאת מחובר למכונת ההנשמה. הרגשנו במשך מספר שבועות רב שלא קיימנו צוואתך ונלחמנו לקיימה- אולם לא צלח בידינו. לא פעם זיהינו במבטך מעין כעס או תמיהה. אנחנו מבקשים הבנתך ומחילתך.

היה לנו חשוב לכן להלחם בכל כוחנו לתת לך למות בכבוד כאשר אנו סביבך ואתך. משאלה זו קיימנו בגדול כאשר הבאנו אותך לבית הסיעודי בקיבוץ מענית לפני חמישה ימים. כאשר הסברנו לך שאתה במענית, היכן שאני עובדת כבר 11 שנים ושאתה בידיהן הטובות והאמונות של ד"ר רקפת, אסנת שותפתי והמלאכיות ב"לי-ולך", הענקת לנו חיוך ענק ונדיר כזה שלא זכינו לראות מיום שהבאנו אותך לבית החולים.

ביום חמישי היית ערני במיוחד. עיניך התכולות היו פקוחות לרוחה, ענית לכל שאלותינו בהנהון ראש קל ובמצמוץ עיניים ואף פיזרת חיוכים קטנטנים. בפעם הראשונה זכית למקלחת לא במיטה וישבת בכורסא כמו מלך.

ביום שישי בבוקר לא היית בהכרה והיה ברור לנו שהחלטת להפרד מאיתנו. ישבנו סביבך- אמא, עמית ואתי, אנוכי וחברותי לעבודה. ברקע התנגנו שירי הגבעטרון, ונתנה תוקף ומוסיקה קלאסית, זר פרחים לבנים נקטף עבורך ונרות יפים האירו לך את הדרך. ליטפנו, חיבקנו, נישקנו ושרנו לך- שתנעם לך דרכך האחרונה. כל אחד ניגש אליך קרוב ואמר לך מה שיש לו לומר, אם בקול ואם באוזניך. וכך עברו להן השעות ונשימותיך נעשו שטוחות יותר ויותר והמרחק בין נשימה לנשימה גדל וגדל- עד שנדמת. שכבת כל כך נקי ויפה ומאוד מאוד נינוח ועמך גם אנחנו, למרות שלא היה לנו קל לראות אותך נפרד מאיתנו, חשנו כי כיפרנו ולו במעט על שאפשרנו לחבר אותך לצינורות החיים.

נשארנו עם התמונות והזכרונות.

נזכור אותך כאיש חזק, דעתן, נמרץ ודייקן, מסור מאוד למקום עבודתך. בכל מקום שעבדת נתת את כל כולך ודרשת מהאחרים שינהגו כמוך.

לא פעם חסרת לנו, ילדיך, אולם העברת לנו מסר חשוב שאותו לקחנו עמנו.

זכור לי שבמלחמת המפרץ, כאשר חלפו סקאדים מעל ראשנו ואני התחבאתי מתחת המיטה, גערת בי ואמרת לי שעליי למהר לבית החולים רמב"ם למלא עבודתי- את לא יכולה לפחד, את אחות וחייבת לטפל באחרים, כך אמרת לי.

נזכור אותך כאיש שמח וטוב לבב, מרבה לשיר, לצחוק, לרקוד ולהשתובב.. איש חם מזג ואוהב חיים. פשוט איש שובה לב. אתה מצטרף בוודאי להערכתנו ותודתנו הגדולה לכל האנשים הטובים והיקרים שעזרו לך ולנו כאן בביתך-ביתנו, בקרב משפחתך מכל הארץ, במענית ובעין-שמר.

מבטיחים לך להמשיך לחיות טוב ולשמור על אמנו, אשתך האהובה.

אוהבים אותך מאוד- אתה חסר לנו יותר משתוכל לתאר.

אתה לא סובל יותר- אמן.

מיכה שלי, בעלי, אבי ילדינו וסב לנכדינו, חברי הטוב בשעות שמחה ועצב.

יחד קשרנו את חיינו לפני 55 שנים. הלכתי אחריך לשדות רמת-יוחנן, לדרך חיים שהיתה קשה עליי. הלכתי לקיבוץ שלך שהיית קשור אליו בכל נימי נפשך, לשורשים, לאדמה, לנופים ולחברים.

היו חשובים לך עקרונות הקיבוץ ודרך חיים זו התאימה לך. ויחד איתך גם לי. במיוחד אהבת את החברים הותיקים. הלהט, החריצות והאמינות שבהם דבקו בך. האמנת ובדרכם הלכת. תמצית חייך היתה הרצון לתרום ולעבוד בחריצות אין קץ, באחריות ובדייקנות.

צעיר הייתה כשהתגייסת לצבא, השתייכת לגדוד 21, שותף למלחמות ישראל הקשות, גם שם היית פעיל ונמרץ. קראו לך "הג'ינג'י".

עבדת בדייג עם חברך הטוב והקרוב ביותר, יונתן עזריאלי, שנפצע ונהרג טרם זמנו. עד יומך האחרון הערצת אותו. היית שותף עם חברים נוספים להקמת המוסך, עבדת ב"מילואות" ושוב באחריות רבה ובדייקנות אין קץ. לאחר חמש שנים חזרת לקיבוץ והקמת מדגריה לתפארת שאליה היית קשור 24 שעות ביממה. כל אפרוח ואפרוח כאילו בקע מתוכך. רצת לאפרוחים כמו לתינוקות במשך קרוב ל-20 שנה בדאגת אין קץ.

ושוב, בגיל מאוחר, לא קיבלת את חוק הפנסיה ופנית לעזור בפלר"ם. בוקר בוקר, בשעות מוקדמות, היית ממהר לעבודה ושמחת בשמחת היצירה החדשה ושוב רכשת במשך שבע שנים חברים ואוהבים.

אני הייתי שותפה לדרכיך כי ידעתי שזו תמצית חייך, מצאת שמחה גדולה בהשתתפות מלאה בשמחת החגים ושירת היוצרים והנחלת לבנך, לעמית, את הלהט, את אהבת החגים ואת הקשר החזק למקום ולערכיו.

עברנו יחד תקופות קשות. אבדת את אמך שאליה היית קשור במיוחד, אחיך היחיד והאהוב, אמנון, נער חמד, נפל בצבא בגיל 22 בזמן שהקריב עצמו למען חבריו. אביך- לא עמד כוחו ביגונו הכבד ונפטר. העבודה והמשפחה נתנו לך כוחות להתגבר ולהמשיך.

תמכת ועזרת לי במיוחד בטיפול באמא שלי. היית שותף לחרדותי ולדאגותי. יום-יום ולילה-לילה היית לידי במשך 20 שנות הטיפול בה.

בימי מחלתך שפרצה לפני שנה גמלתי לך ולא במעט סלחתי. תמכתי בך בזמן קשה ומבולבל לקבל את מצבך, מצב שהיה קשה עבורך ונגד את כל עקרונותיך, אבל היית אומר: אם את אומרת אני בעקבותיך. וכך נלחמנו יחד כשעיניך הכחולות מביטות לים הכחול ומחפשות מזור.

היינו אתך כולנו, הילדים המסורים והנהדרים היו איתי כל היום, תמכו, התרוצצו, חפשו דרך להקל. אתי, אשתו של עמית היית אתי כבת: דואגת לי מסתכלת בעיני ומטפלת. הרגישה אותך טוב מכולנו. היינו כולנו על ידך בימיך האחרונים. התאפשר לנו לעזור לפחות בסיום דרכך וזה הקל עלינו ועליך מאד. בפעם הראשונה חייכת וקבלת את עצמך, הפסקת להלחם, היית איתנו רגוע ונינוח. וכך החזקנו אותך כולנו עד נשימתך האחרונה.

נוח בעלי היקר.

עייפת.