מרים בן צבי
מרים נולדה ב-1906 בעיירה אראן הסמוכה לוילנא שבליטא. מוצאו של אביה היה מהעיר קלינקובו שברוסיה ומכאן שם משפחתם- קלינקוביצקי. האב למד בישיבה והיה מוסמך לרבנות והבית, בית דתי. עם זאת, הייתה המשפחה חופשית בדעותיה והשאיפה לציון עמדה במרכז הוויתה, מה שהביא בסופו של דבר לעליית המשפחה כולה לארץ ישראל.
ילדה היתה מרים כשעברה המשפחה ללידא, שם נולדו שני אחיה הצעירים. אביה היה תלמיד ישיבה שעסק במסחר ורעייתו סייעה בעדו. ב-1913 הוזמן האב ללמד יהדות לילדי יהודים עשירים ברוסיה הרחוקה על גבול סין ומשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914 והגרמנים פלשו לליטא, נותק ממשפחתו. הוא נותר בסיביר ושימש כרב, שוחט ומוהל. משם עבר לשנחאי שבסין בה היה חסר בעת ההיא שוחט. הוא גדל זקן ופאות ובתוקף היותו מוסמך לרבנות, קבל את משרת השוחט בקהילה היהודית שגדלה מאד באותם ימים. כעבור כ-9 שנים בשנחאי, היגר בשלהי 1922 לפלשתינה-א"י והתיישב ביבנאל.
כל אותן שנים נותרו רעייתו וילדיו בליטא. מרים למדה בבתי ספר יהודיים ששפת הלימוד בהם היתה רוסית, ובעת הכיבוש הגרמני- גרמנית. הואיל והעיר עברה מיד ליד והפרוטה לא היתה מצויה, עברה המשפחה ב-1921 לוילנא, בהזמנת דודיה האמידים שהיו סוחרי טקסטיל וסדרו לאמה חנות בגדים. בוילנא, שהיתה בשעתו מרכז יהודי מפואר, למדה מרים בגימנסיה העברית. נוסף על ידיעתה במקרא, למדה שם ספרות יידיש. את השפה העברית רכשה בלימוד עצמאי. בתום לימודיה נסעה לבדה ארצה ולמדה בבית הספר החקלאי בנהלל. כעבור כשנה שבה לוילנא.
ב-1923 עלו ארצה האם וילדיה והצטרפו אל האב במושבה יבנאל. מרים נשבתה ברעיון הסוציאליסטי-קיבוצי מהקרבה לקבוצת כנרת. כדי להכשיר עצמה למה שהבינה כנדרש בקיבוץ, עברה לתל אביב והשתלמה בבישול תוך כדי עבודה במטבח הפועלים של חנה מייזל, וכן למדה גדול ירקות ומכוורת. בתל-אביב פגשה לראשונה בחבורת צעירים, אנשי "קבוצת הצפון", שחלמו על הקמת קיבוץ. השנים ההן, 1924-5, היו שנות משבר בארץ והיה מחסור בעבודה. מרים, שעבדה כקופאית במטבח, סייעה רבות למחוסרי העבודה על ידי מתן מזון בזול. מתל-אביב נשלחה לחבורת "הדרום" ברחובות להקים שם מטבח ולבשל ועבדה במטבח החבורה גם בימי שבתה בנס ציונה. ב-1926 הצטרפה למיודעיה בקבוצת הצפון שישבו אז בתל-ברק, הוא שיך-אבריק, ועבדו בסלילת כביש חיפה-ג'דה. חברי הקבוצה נטו משכנם בצריף סמוך לביתו של השומר אלכסנדר זייד. מרים התיידדה עם אשתו ציפורה שעזרה לה בעצה בתפקידה כמבשלת של הקבוצה. עם חבריה לקבוצה עברה את תלאות הדרך עד להתיישבות הקבע, את תקופות המחסור בעבודה וסכנת הרעב. ב-1930 הגיעו לגניגר לשם הכשרה לחיי קיבוץ ועבדו בנטיעת יער בלפור.
ב-1931 הגיעה לגניגר קבוצת חלוצים מארה"ב והצטרפה לקבוצת הצפון. בין חברי הקבוצה היה גם מאיר בן צבי (האריסון) שלו נשאה מאוחר יותר.
מאז היו חייהם שזורים בדברי ימיה של קבוצת הצפון, לימים- רמת יוחנן. בשנת 1931 עלתה הקבוצה לגבעת מג'דל. זמן מה אחר כך יסדו את רמת יוחנן כישוב קבע במקומו הנוכחי.
ב-1935 נישאו מרים ומאיר כדת וכדין ועם השנים נולדו ילדיהם: עפרה, יונתן וירמיהו. אחרי מות אביה של מרים, באה אמה לחיות לצד בתה ברמת יוחנן, כאן עברו עליה 20 שנותיה האחרונות, עד מותה ב-1969.
שנים רבות עבדה מרים בלול והיתה, במרבית הזמן, "אם האפרוחים". אחר כך, עברה לנהל את "מחסן הילדים", שהיה נפרד ממחסן החברים וטיפל רק בבגדי ילדים. לאחר מכן עברה לעבוד בבישול במטבח, משם חזרה למתפרה ועבדה כתופרת בשנות עבודתה האחרונות. קרא עוד
ביתם של מרים ומאיר היה בית מכניס אורחים ושימש בית ועד לחבורות שונות, מותיקי "קבוצת הצפון" וממשפחות שזה מקרוב באו. על פי רוב בשבת אחה"צ היו מתכנסים אנשי ועדת תרבות ודוברי האנגלית ל"תה". הדיונים היו בעניינים העומדים ברומה של תרבות, ברומו של עולם, ברומו של הקיבוץ בכלל ורמת יוחנן בפרט, וכן בנושאים של אמנות ומוסיקה. למשפחה היה אוסף גדול של תקליטי מוסיקה קלאסית ומודרנית-קלאסית.
מרים ומאיר פתחו את ביתם בפניה של אורה, בת אחיה של מרים, שבאה לרמת יוחנן, התערתה בקבוצת בני גילה ומצאה לה בית ומשפחה בבית דודתה ודודה.
מאז החלו מגיעים לארץ מתנדבים מחו"ל, עם מלחמת ששת הימים, הפך ביתם של מרים ומאיר בית מאמץ לרבים מהמתנדבים שהגיעו לרמת יוחנן. עשרות רבות מהם מצאו אצלם בית חם ואוהד. ביניהם כאלה שעומדים בקשר עם בני המשפחה עד עצם היום הזה.
במרוצת השנים היתה מרים חברה בועדת בריאות ובועדת תרבות. שלמה היתה עם חיי הקיבוץ, ועם כך שניתן לה להגשים את שאיפתה מיום בואה לארץ: "לתקוע יתד באדמה, במקום קבוע, אשר בו אחיה, אקים משפחה וחיי קבע לדורות הבאים".
הלכה לעולמה בת-84 שנים, מוקפת באישהּ, ילדיה, נכדיה וניניה.