משה נצר

משה נצר

בן דבורה ושרגא נצר (נוסוביצקי)

נולד כ"ב בטבת תרפ"ב  16.1.1922

ברוסיה

הגיע לרמת יוחנן עם הכשרת "בתלם" ב 1940

נשוי לאֶתָה

אבא לחגי, יצחקי ז"ל, יעל, עמוס ורחלי

נפטר ט' באייר תשס"ט  3.5.2009

בן 87 במותו

יהיה זכרו ברוך

משה,

 לא איש הפלמ"ח, לא איש הנח"ל  ולא מי שמצוי במרכז העשייה הפוליטית והקיבוצית, היית עבורי משה.

אתה שייך למארג המשפחתי שלי, לסוג  של חברות שאין בילתה: בין הורי, ומשפחת נצר, ואתה מתוייק בזיכרונותי,  כמי שאספני כשפנתה משפחתי ללכת מכאן.

מהצריף אל הבית עם השירותים המשותפים, אל ימי חול וחג ותמיד יחד, המשפחה שלי ואתם: אתה ואתל'ה הנפלאה עם ילדיכם.

 זר כי יבוא באותם ימים, לא יכול היה להבחין מי מהילדים שייך למי אלא רק עפ"י המראה הנצרי הברור. תמיד יחד, אמא ואבא שלי עם אתה ומשה וגם אנחנו הקטנים: חגי ואני, יצחקי ז”ל עם תרצה אחותי, יעליק ואדי..  . ואתה משה תמיד במרכז. נעדר הרבה אך נמצא שם תמיד:

 משפחה אחת הבנויה משתי משפחות בשני חדרים, בבית אחד. רק ווילון הפריד לעת ערב וגם הוא נשאר לרוב פתוח.

ויש ושורט בי זיכרון שאינו מרפה עם השנים, וכשאני חושבת עליך משה הוא מהזיכרונות התקועים בי כתער:  הוא קשור לעמידתך במבחן החברות.

כן, באותו ערב של שיחת קיבוץ, בו ביקש אבי ללמוד כדי להיות מורה, בכך ראה את ייעודו.

 נערה צעירה הייתי, כשעמדתי נחבאת מאחורי חלון חדר האוכל בשיחת הקיבוץ ההיא, מקשיבה להלמות בפנים. ואתה משה, עמדת לבד, כל כך לבד מולם, מגן על  אבא שלי.  התחננת לרחבות לב וקצת אופק. הפסדת, ומשפחתי עזבה. ערך החברות ימשיך ויהיה גם בשנים הבאות ל"ייהרג ובל יעבור" עבורך. כמה עצוב שלא תמיד ניטלת ממך משה  הדוגמה, של מנהיגות וחברות מהי. עוד ראית בשנותיך האחרונות, כיצד יותר ויותר מתרוקן כאן לעיתים ערך זה מתוכנו, ומחולל.  

מאז פרשו הוותיקים לפינתם או למנוחתם האחרונה, קר כאן לפעמים בשנים האחרונות, אפילו בקיץ. בודד ומנוכר ירגיש כאן לעיתים האדם. תרבות העב"ם אומצה, דווקא אצל אותם מטיפים בשער. שלום וחיוך שהיו  חלק בלתי נפרד משפת גופך משה, הם מושגים מעולם אחר עבורם, אלה המסבירים מה ואיך ראוי לנהוג…

ובינינו-לא היה ספק שכאשר אשאר כאן ברמת יוחנן לבדי, תאמצו אותי אליכם. בת מאומצת במשפחת נצר הגדולה, רחבת הלב שכללה כמובן את בית הוריך בתל אביב, שרגא ודבורה, את האחות רינה ואורי, את המעגל כולו.

לבד בארץ, אתם הייתם ביתי. ובצבא,  בסיום כל קורס, באת עם אתה לשמח אותי. להביא לי קצת חום, תשומת לב…

וגם אז-

 ביום הנורא ההוא, כשאבי קפץ אל מותו בשל מחלה קשה, כבר אשה נשואה ואם לילדים הייתי,ואתה משה, היית מיד שם,בירושלים,  הראשון לאסוף אותי ברוך, בטקט, בשתיקה מקרבת.

וכאן ברמת- יוחנן, מי היה זה אם לא אתה משה,  שלקחת על עצמך לפני שנים  עם החלת הלינה הפרטית את היעד לעשות גם לרווחת הוותיקים, ליישם הלכה למעשה את העיקרים עליהם מתיימרת חברה זו להיות מושתתת: צדק… כמה עצוב גם כאן, שלא הצלחת להעביר לכולם, מורשת זו שלך: שיש להאזין למצוקות ולפעול: בהמון טקט, ברגישות, בהגינות וביצירתיות .לא תמיד נילמדת ממך אותה אינטיליגנציה רגשית שהיא הא' ב' של: בבואך לעסוק באנשים, לא אף  מילה על המדרכות,לא רכילות, לא הכפשת שמו של אדם חס וחלילה,  ובוודאי לא ציפצוף ורמיסת אמון.  כך משה, באצילות, יישמת את מה שמתיימרת חברה שוויונית הומנית לעשות.

 גם הזמן , הבנת, בכל תפקידיך הציבוריים, אינו נצחי, ואנשים זכאים לכבוד, התחשבות ומתן פתרון בפרק זמן מוגבל, כדי לא להעטות מצוקות שניתן לחסכן. 

משה יקר, לאורך השנים כבר עמדנו זה מול זו כאנשים בוגרים שלא תמיד נצמדו לאותה דרך או דעה. לעיתים אני מודה, קצת רחקתי ממך  בשל סיבה זו או אחרת, אך לכך אין משמעות.

מה שהיית עבורי , לא יוכלו לו נזקי הזמן, ולא מותך.

נוח בשלום קצין וג'נטלמן.

                                                                                                                 אביטל.

המוות תמיד ממלא אותנו עצב, גם בגיל המכובד של 87.

לי, כבנו של משה, ואולי קצת פחות לאחי ואחיותיי הצעירים יותר, הוא מזכיר גם רגעים אחרים. יותר מכל הרגעים של עיניים מאירות שאני רוצה לחלוק עמכם.

אינני יודע כמה מכם זכו להיות במצב בו אתה מציג את עצמך, בשם המלא, ומיד באה התגובה: "אתה אולי קשור למשה נצר?" ולאחריו, ההמשך שלו בכמה ווריאציות:  אני מן הגדוד השני, מן הנח"ל, מאגף הנוער והנח"ל, מן המועצה וכמובן מקיבוץ רמת יוחנן. וכשהתשובה חיובית העיניים מאירות ומסופר סיפור קטן, קמצוץ נוסטלגיה. משהו הרומז שעבור אותו האדם משה נצר יש רק אחד. מפגשים כאלה, וסיפורים כאלה, אני זוכר כמעט מאז שעמדתי, ומאז כבר חלפו כידוע לכם, שנים רבות. עם השנים מתמעטים המפגשים אך אינם חדלים. לפני שבוע צץ לו שוב אחד, מימי אגף הנוער והנח"ל, ולא תאמינו, אמש כשמסרתי את המודעה לעיתון הארץ, נזכר באבא שלי סדר מודעות האבל עצמו.

ישנן העיניים המאירות של אבא, כשספרתי לו על כך, לא היה מאושר ממנו שהוא זכור ואהוב וידוע ותמיד, כמעט תמיד, ידע במי המדובר. הזיכרון המדהים, הזיכרון שבשנים האחרונות עזר לתעד, עבור כולנו, את תולדות הפלמ"ח, הנח"ל, ויצחק רבין, עבד עד הסוף, שעות נוספות. ומי שיש לו זיכרון שכזה, במיוחד מי שיש לו זיכרונות שכאלה, קל לו קצת יותר לעבור את הרגעים הקשים. וכידוע לכולנו, בגיל 87 לא תמיד העיניים מאירות ולא תמיד הלב מחייך. מי שזוכה לרגעי נחת כאלה עשה כנראה בחייו משהו נכון. הרבה דברים נכונים. אני, כידוע לכם, עוסק בעובדות מוצקות. עם עובדות כאלה אי אפשר להתווכח.

אבא שלנו היה איש של ציבור ושל משפחה, שניהם זה לצד זה. לעיתים האחד על חשבון השני. כזה הוא היה החל מן הזמן בו עמד על דעתו. התקופה  חייבה, המשפחה חייבה. כזה הוא היה. לא חסרו רגעים של קסם, עם הילדים ובשנים האחרונות עם הנכדים והנינים, כי לא היה ילד שלא כבש את ליבו. כזה הוא היה.

אני מסתכל סביבי ורואה חברים שעבורם כל המילים שאמרתי מיותרת. לא נותרו מהם רבים. חברים של אבא ואמא מבית הספר. אין צורך להזכיר שמות. מי שיודע יודע. לפעמים נדמה שהחברות גם היא הייתה פעם שונה. אני מאחל לעצמי ולכל היקרים לי שיהיו לנו, עד אחרית ימינו, חברים כאלה.

אני חושב לעצמי כי בקהל הרב הזה, במיוחד בקרב חברי רמת יוחנן הצעירים, ישנם שאינם יודעים שחי בקרבם משה נצר כזה. אך טבעי הוא, ההיסטוריה איננה מרכז החיים. אך היום, ליד הקבר ראוי להעמיד את הדברים על פי סדרם הנכון ולקחת עמנו, עם הצער ועם הכאב, את זיכרון העיניים המחייכות והמאירות.

חגי נצר

סבא יקר- ליאור נצר

לפני מספר דקות קיבלתי את ההודעה העצובה והבלתי נמנעת מאבא. היינו איתך בבית החולים רק לפני מספר שעות, אנחנו- נכדיך הבוגרים, הוריי, בנותיך ובניך, בני זוגם ומטפליך המסורים. הזזתי את שלוש השמיכות שכיסוך על מנת לאחוז בידך, יד איכר גדולה ורחבה, עם אצבעות עבות מעוטרות בכתמים חומים של גיל מופלג, כמו שהיו לסבא שרגא. יד סבאית במיוחד שנחה ללא ניע, ואפילו תחת שלוש השמיכות היתה קרה ודוממת. בית החזה הרחב שלך עלה וירד, עם קצת סיוע ממכונת ההנשמה. היית שקוע בעולמך מבעד לערפל התרופות. כשהייתי ילד והיית לוחץ לי את היד בלחיצת ה"ג'בקה" שלך, סיפרת לי שבגיל 16 אוכל להשתוות אליך בכוחי. גיל 16 הגיע ולא השתוויתי. וגם לא בגיל 18, ולא בגיל 20. מתישהו אחר כך זה קרה, אך לא בגלל כוחי, כי עם בגלל שכבר עייפת כמעה.

כולם יודעים שהיית איש רב פעלים כמו גם איש משפחה, שלא נאמר שבט. אני מרגיש כי אנו, הנכדים הבוגרים, נהנינו מצד משובח במיוחד באישיותך ופועלך. זכינו במובנים רבים להכירך בשנות ה"נחת" ואולי גם השקט היחסי. שנים בהן התפנית מעט ממלאכות דחופות וממשפחות של צבא, נח"ל, פוליטיקה ובאופן בלתי נמנע גם שכול. אולי גם הוכחת כבר- לעצמך ולעולם- מספיק, כך שהיית נינוח ופנוי יותר לפנק אותנו, דור הנכדים. ואנחנו באמת הרגשנו "מפונקים".

היית סבא מהאגדות! ואנחנו נמשכנו אליך כמו אל מגנט. איתך לעולם לא היה רגע דל. אינספור הנסיעות בסובארו בכך-וכך קמ"ש ברחבי הארץ בשעות הערב, תוך כדי "המראה" (שהיא בעצם רק הפעלת האוורור), עם יד אחת (אולי) על ההגה, והשנייה תמיד מחפשת אותנו ונוגעת – בצביתות ודגדוגים ברגליים.

וכמובן הסיפורים. הסיפורים לפני השינה להם ציפינו כל היום- על גניבת עופות מביה"ס כדורי ושאר מעשי קונדס וגבורה. את אהבת הארץ, שבאה לידי ביטוי בכל יום ויום מחייך- במעשים, בתמונות ובספרים בחדרכם המשותף, הנחלת בנו דרך סיפורים אלו, הרואיים ומעוררי כבוד והערצה באוזנים קטנטנות של נכדים גאים ואוהבים.

את הסיפורים אהבנו יותר מכל. והם לא נגמרו. כמו ספר שדפיו אינם כלים אלא ממשיכים להכתב כל העת. היו סיפורי פלמ"ח והגנה שלא נפלו מסיפורי חסמבה. את חלקם שמעתי רק בשנות ה-20 וה-30 לחיי. בסיפורים אלה נשמע תמיד אותו געגוע לתקופה שכבר תמה, ולאנשים אשר רובם אינם עוד בין החיים.

היו גם הביקורים והארועים הרבים אליהם זכינו להצטרף: ביקור בכנסת, אירועי מחזור של הפלמ"ח וישובי המועצה. ביקורים אלו פתחו עבורנו צוהר אל פרקים שונים בחייך.

לעולם אזכור את הביקורים בקיבוץ ובחדר של סבתא ושלך, הקודם כמו גם הנוכחי. מבחינתי היה זה תמיד מרכז הקיבוץ, המרחב הקטן שחלקו- גם שלנו. בית חם. ובחדר אלבומים, תמונות, ציורים, מזכרות, שטיחים, רהיטים, והתמונה של יצחקי בפינה. זיכרון של בית אבא. מאחורי כל פריט עולם ומלואו שקשור אליך אישית. החדר הזה, החם, בשעות הספורות של כל ביקור (במיוחד בשנים האחרונות), הפך תמיד מוקד עליה לרגל של בני המשפחה המתכנסים בסלון סביב הכסא בו ישבת. ועדיין נמשכו אליך כמו קסם הנכדים הצעירים וגם הנינים. נינים שהספיקו לזכות בזכרון יקר.

העידן הזה עבורנו תם, אך עימו מתחיל עידן חדש, עידן של המשכיות המשפחה המפוארת שהקמת. כבר שנים שאנחנו רואים איך הורינו – ילדיך ובני זוגם, דואגים לך גם בזמנים לא קלים, ועושים זאת באהבה, במסירות ובסבלנות אין קץ. דבר נוסף  שעלינו הנכדים ללמוד עם הזמן. כמוך, באומרי משפחה, אני מתכוון למובן הרחב של המילה, שכן הייתה בך ובסבתא יכולת התחברות מיוחדת במינה לאנשים. בשנים האחרונות היו אלה כמובן רוז ושרה המסורות, ולאורך השנים תמיד היו סביבכם חברים ואנשים טובים אליהם התייחסת ממש כמו אל משפחה, והם החזירו לך באותו המטבע.

אומרים עליך כי אתה שייך לדור של נפילים. עבורנו זה מובן מעליו. אתה היית הסבא הויקינג, גיבור-העל הפרטי שלנו: חזק וחכם, מצחיק ושובב כמו ילד. אפילו בביקורינו האחרון לפני כשבוע, דומני שצדתי בעיניך השקועות, בפנים שכבר הזקינו, את השובבות הנערית שלא עזבה אותך מעולם.

סבא- היית  ולעולם תהיה יקר לליבנו, אהוב, אוהב ומחייך. זכרך  שמור בלבנו לעולמים.

סבא –  דפנה לביא

ראיתי אותך אתמול, שוכב על המיטה הלבנה, רגוע ושליו בלי הכאבים המייסרים שנגסו לאט לאט בגופך בשנים האחרונות ובלי כאבי הלב שכל כך התגעגע לסבתא ולימים אחרים… והיה לי קשה סבא. כמו שהיה לי קשה לבוא לבקר בזמן האחרון , לראות אותך שוקע ועצוב ולקבל יד רפה ללחיצה , לא היד החזקה והבטוחה שהייתה מלטפת בחיבה מעט קשוחה את פני תמיד ולא העיניים הכחולות הנוצצות בהתרגשות.

כי סבא שלי זה לא רק כסא גלגלים ומיטה לבנה בבית חולים ,סבא זה טיולי נכדים באוטו או יותר נכון אוטומביל  מדיף ריח מנטוס חריף, סבא זה לעשות קונצים, לעזוב את ההגה ולשמוע אותנו מאחורה מתגלגלים מצחוק, סבא זה ארוחות ערב עם קוטג' וביצה קשה שהופכים אצלך למעדן "קוץ' מוץ'" טעים, סבא זה נסיעה עד קניה ומקרן שקופיות בסלון אבל הכי הכי סבא זה גאווה. כן, אני גאה שהיית סבא שלי ותמיד הייתי , גם אם שכחתי להראות לפעמים… ואני מקווה שירשתי את העיניים הכחולות הנוצצות בהתרגשות שלך ואני מקווה שאתה גם גאה בי , ושתהייה תמיד.

תנוח עכשיו סבא , מגיע לך

אני אוהבת אותך.

משה ידידי, מורי ורבי – דב ישורון

כל ימיך, כל שנותיך, היו מוקדשות לעשייה, לפעולה ולבנייה. בפלמ"ח, בנח"ל, כיו"ר ארגון יד לבנים וכראש המועצה האזורית זבולון.

 ישבתי במחיצתך כחבר מליאה וראיתי כיצד אתה משתף את כל חברי המליאה בקבלת אחריות במשימות אותן הצבת לעצמך. וכל זאת בדיבור שקט ובדרך ארץ, בנועם הליכות וביכולת שכנוע.

 ארגנת מחדש את המועצה האזורית ובנית אותה ככלי משוכלל המאפשר לתת את השרותים הטובים לכל הישובים.

 הקמת את הישוב חוואלד וקיבצת את פזורות השבט לכפר מודרני ודאגת להמשיך את הקשר האישי שהיה לך עם התושבים הבדואים.

 הקמת את הישוב נופית הממשיך להתפתח ומשקיף בגאווה על עמק זבולון.

הקמת את מועדון "דורות", שכנעת את חברי יגור להפעיל את "יד למגינים" באחריות המועצה.

התחלת ביוזמה לאיחוד מערכת החינוך ויזמת את בית הספר האזורי "כרמל זבולון" כשאת הביצוע בפועל אתה משאיר לשלמה חבר שהחליף אותך בתפקיד ראש המועצה.

רק סמכותך, בכח אישיותך ויכולת השכנוע שלך הביאה את תושבי הקבוצים להסכים ולוותר על קרקעות

המשבצת שלהם ללא תמורה עבור הקמת בתי חינוך לילדיהם.

אלה רק חלק מהעקבות אותם הותרת ואשר נגלים לעין- כל עם מגע ידך האוהבת.

גאווה היית לכל איש ואישה במועצה וביישוביה בחייך, וגאווה זו תישאר בליבנו גם אחרי לכתך, לעוד שנים רבות.

יהי זכרך ברוך.

דברי פרידה מחבר – אברהם בר עזר.

משה,

אני נפרד ממך בשם חברי הפלמח, גדוד 2 מחטיבת הנגב,

אני נפרד ממך בשם לוחמי כפר דרום אשר כל כך טיפחת והיית קשור אליהם גם מחוץ לתפקיד,

ואני נפרד ממך בשם חברי כפר חסידים שנקשרו אליך בהיותך ראש המועצה האיזורית זבולון.

בשבילנו, חברי כפר דרום, היית ידיד נפש, אב הרחמן, מפקד דגול ששלט לא רק בחשיבה הצבאית אלא דאג גם ב"פוליטיקה" לטובת ארץ ישראל ועם ישראל.

אנחנו, לוחמי כפר דרום, הרגשנו שיש לנו על מי לסמוך בהחלטות הקשות, ידענו שיש מי שדואג לצרכינו ונמצא עמנו בכל שלב ושלב.

אני אישית זכיתי ללכת לצידך כברת דרך וראיתי אותך בהחלטות קשות ומסובכות. כך היה כשליווית אותי ב"יום אלטלנה" בתל אביב. ליווית אותי בפגישה עם בן גוריון, כשנדונה השאלה: על המשך קיום כפר דרום. ואתה צידדת שנחזיק מעמד, רק נצא למנוחה קצרה.

כעבור כמה שבועות היתה החלטה אחרת בגלל המצב, בגלל חוסר כח אדם ובגלל עדיפות שניתנה לחזית ירושלים. אתה ליווית את חברי כפר דרום גם אחרי נסיגתנו מן הנקודה.

ואחרי שנים הייתי שותף, חבר מועצה, בראשותך. גם שם הרגשתי את גדולתך בהחלטותיך. אתה נשאת בתוכך את הקוממיות כל ימיך. רק לפני כמה ימים דברנו. טלפנת אלי לברר כמה פרטים מתקופת ההתיישבות, הלחימה, והקמתה בשנית של כפר דרום כשבכל אירוע כזה השתתפת.

לא ויתרת על שום כנס ועל שום פעילות שנגעה בתקומת עם ישראל בארצו: אם זה כנס הפלמ"ח ואם זה הוצאת ספר על כפר דרום, ואם זה על פעולותיך כמפקד הנח"ל.

עד יומך האחרון הייתה לך חשיבה בנושאים ציבוריים ובעיקר מוניציפאליים. בזכותך, בתקופת היותך ראש מועצה, דאגת לאוכלוסייה הבוגרת ודחפת את נושא הקמת "מועדון דורות" שהיום כל כך עוזר לקבוצת גיל הזהב לחיות את חייהם בפעילות ובהנאה.

אדם כאשר עוזב את העולם הזה ועובר לעולם אחר, העולם הבא, נמדד על מעשיו ומה הוא משאיר אחריו. משה, אתה צברת מנה גדושה של עשייה ואת זה אתה לוקח אתך ומשאיר אחריך עולם ומלואו שאתה בנית.

אין לי מילה יותר יפה מאשר לומר לך על הכל: תודה!

שתהייה נפשך צרורה בצרור החיים ותיזכר לעד.

אמן.

אברהם בר עזר

חבר כפר חסידים,

פקוד בגדוד 2 של הפלמ"ח

מדבריו של ד"ר אלעד פלד (אלוף במיל)

היכרותי עם משה נון (כך קראנו לו) להבדיל ממשה ב' (ברכמן) נמשכה מקיץ 1945 ועד היום הזה.

הגעתי לקיבוץ אפיקים יחד עם קבוצת חברי הכשרת המחנות העולים (בית הערבה – חפציבה), שנאלצו לפרוש מהכשרתם, על שום שלא קיבלנו את מרותו הבלעדית של טבנקין וחבריו, ועל שום שבחרנו בברל כצנלסון ובדוד בן גוריון. כשהגעתי לאפיקים כחפ"ש היה משה המ"פ. באותה תקופה, מפקד פלוגה בפלמ"ח כמוהו כמפקד אוגדה דהיום.

מאז ולאורך 64 שנים נקשרנו בקשרי "חברות ארוכה ויפה", כפי שכתב בהקדשת ספרו לזמירה ולי. במרוצת השנים, בתוקף הנסיבות, הסתפקנו בשיחות טלפון ארוכות.

ליד קברו של משה אני שומע עדיין את חיתוך דיבורו המיוחד. מיד עם פתיחת שיחת הטלפון זיהיתי את משה הדובר.

דורנו, דור הפלמ"ח, שבשמו נתבקשתי להיפרד ממשה, הולך ו"מחזיר ציוד". לא חולף שבוע ללא הלוויה אחת, לפחות. לפיכך ברצוני להיפרד ממשה בשמם של לוחמי הפלמ"ח, "מגש הכסף", שכיחידים וכקבוצה נחלצו לקריאת מצפונם והעמידו  עצמם לשירות העם והארץ, ללא "קריצת עין" וללא היסוס.

לרבים מאתנו יש סמלי היכר מובהקים, הבולטים במסלול חייהם. לוחמי סן סימון, כובשי צפת, מניפי "דגל הדיו" יבליטו אירועים אלה כמעצבי חייהם.

נראה לי כי גם למשה היו שני "אירועים" כאלה: הראשון – הגנת הנגב הנצור וביצור יישוביו, אבטחת השיירות לנגב וניתוק מעיק ממרכז הארץ בראשית מלחמת העצמאות, השני – הנח"ל, שאותו ראה משה במידה רבה של צדק כ"ילד טיפוחיו", אף שהיה מפקדו השני, לאחר יצחק פונדק, יבדל"א.

שני אירועים אלה לא זכו לתהילה ולפרסום, אולם דרשו ממי שהנהיג אותם עוצמות נפש ונחישות.

סיפור חייו של משה הוא במידה רבה סיפור דורנו, דור תש"ח, דור הפלמ"ח. משה עצמו העיד על כך בכתבו את סיפור חייו: "בדומה למאות רבות מבני דורי בארץ הזאת, סיפור חיי, במובנים רבים, הוא סדרה של תמונות קבוצתיות ואני בהן …. אני מעיז לקבוע, שלא נבלעתי בהמון, לא התבטלתי מפני החבורה, השבט או המסגרת, ולא תמיד קבלתי את דין התנועה… אך בעיקרו של דבר הייתי בפנים וחשתי שאני שלם עם העובדה הזאת".

כשיבואו כותבי העתים לחפש את סוד עצמתו של דורנו יהיה סיפור חייו של משה נצר חלק מהסאגה הגדולה של תקומת ישראל.