"הלב תמיד נשאר ברמת יוחנן" – פרידה מנורית כהן ז"ל / נורית פיינשטיין
נורית שבה לאדמת רמת יוחנן. מסע ארוך שנים וקילומטרים מגיע היום לסיומו, בדיוק בנקודה שבה החל לפני כמעט 85 שנים. המעגל נסגר. אמנם למעלה ממחצית שנותיה חיה מרחק ימים וארצות מכאן, אך כפי שהיטיב עלי אלון לתאר בשירו, מעולם לא ניתק מגופה חבל טבורה של האדמה הזו שממנה נולדה, ואם גם, כמו אפרוח שתעה מן החצר, היא הרחיקה נדוד – משך אותה המקום הזה תמיד, כמו קפיץ שנדרך – חזרה.
נורית לא היתה כצל עובר שחלף במקומותינו. כבר מילדות ובמשך כ-40 שנותיה כאן, היתה דמות דומיננטית שהותירה חותם ייחודי ובבקשתה לנוח מנוחת עולמים כאן, בבית, היא העניקה לנו את הזכות להתבונן ממרחק הזמן, ממרום השנים שחלפו, על חותמה זה, להעריכו, להוקירו ולהזכירו.
מצד אחד, נוצקה נורית בדמותו של המקום הזה, מחוברת היתה בנימי הנימים של נפשה לנופיו, לאנשיו ובייחוד לתרבותו, מצד שני גדלה בו כצמח בר, יחיד ומיוחד, הנרעד מכל משב רוח, עורה דק וחשוף כעורם של אמנים ונפשה שברירית, כל כך שברירית…
היא נולדה בסתו 1935, בת בכורה למרים נוסדורף, ילידת פולין, ולאמציה כהן, צבר יליד באר טוביה, בן לאיכרי העליה הראשונה, ושניהם ממניחי היסוד לרמת יוחנן. דמויות מופת היו, חלוצים מתווי דרך, כל אחד בתחומו: הוא – בר סמכא בחקלאות, שומר שדות המשק והסביבה, אדם כריזמטי, יפה תואר, מנהיג מלידה, חד ביטוי וכתיבה, מושא להערצה, ואילו היא – מטפלת, מורה ומחנכת מדופלמת, מומחית בעלת שם להוראת מתמטיקה ומדעים. לבתם הקטנה ודאי שרו לעת לַיל בבית התינוקות משירי הערש של התקופה: "הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל/ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,/ לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,/ כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל" או אולי "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,[…] כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ". העתיד נראה ורוד, החלומות גדולים, הפוטנציאל רק בראשית התממשותו. אבל החיים הלא אינם אגדת ילדים ולא תמיד זוכים גיבוריהם לחיות באושר ועושר…
בשנת חייה הראשונה של נורית פרצו בארץ מאורעות 36-39, טרם מלאו לה שלוש כשנפל אביה חלל בשדות המשק בקרב עם דורשי רעתנו. מה ידעו אז ראשוני המשק על היתמות, על עיבוד האובדן, לא כל שכן עם ילדים רכים? ובכלל, לא ברור מה הכביד יותר על כתפיה הצרות כילדה וכבוגרת, היתמות עצמה, חסרונו של האב שבקושי הכירה, או משאו של המיתוס, המעמד שנכפה עליה בקיבוץ כ"יתומה הלאומית", בתו של גיבור מקומי עז נפש, או בלשונה של לאה גולדברג: "איכה תוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמים על כנפיים רפות"?
לאחר האסון בקשה מרים להתרחק עם בתה ממקום התרחשותו. תחילה עברו לירושלים, שם התגוררה אמה של מרים, אחר כך עברו לתל-אביב. מקץ כשנה שבו הביתה, לרמה. לא חלף זמן רב ונורית הפעוטה בחרה לה אב חדש ובן זוג חדש לאימה, נוטר שהתגורר אז בקיבוץ, איש עדין נפש, שקט, מסור ומשרה בטחון, ושמו יצחק בלנק. למעשה, מפגשם הראשון של מרים ויצחק היה כשעוד גר יצחק בקרית בנימין הסמוכה. השניים נקלעו לאוטובוס אחד בנוסעם, כפי שהסתבר ככל שהתארכה הדרך, לאותו היעד ולאותה המטרה – תביעת קצבה בגין אלמנותם, שכן גם רעייתו הראשונה של יצחק נפלה במאורעות הדמים. גורל… משעה שקשרו מרים ויצחק חייהם זו בזה, אימץ יצחק את נורית אל לבו וגידל אותה כבתו, לצד דובצ'ה ורונית, הילדים שנולדו לו ולמרים, אחיה הקטנים של נורית.
ככל שגדלה נורית ואישיותה התעצבה, נתגלו בה סגולותיה האמנותיות ונרקמו חלומותיה לעתיד. היא לא חלמה להיות חקלאית כאביה המנוח ונפשה לא נמשכה אל המדע כאימה, הגם שזו רצתה לראות את בתה הבכורה הופכת לכימאית. את כישרונותיה המופלגים אמנם ירשה משניהם ובשפע, אך ניתבה אותם לכיוונים שונים לגמרי, כיוונים שהיו רק שלה, ובבחירת דרכה בחיים המשיכה דווקא את דרכה של אימה האחרת, מורתה למחול, לאה ברגשטיין.
אומרים ש"אמא יש רק אחת", אבל לנורית היו שתיים: האחת – מרים, אימה יולדתה, והאחרת – לאה, אימה הרוחנית, מורתה לחיים וסוללת דרכה כרקדנית. נורית היתה תלמידתה המובהקת של לאה ברגשטיין וכמותה גם בת כיתתה, רותי מלמד-קדמון תבדל"א. שתיהן, שהחלו דרכן על במות החג ברמת יוחנן ואף ירשו מלאה את שרביט הנחלתה של מסורת מחולות החגים, הפכו עם הזמן למורות למחול ולאמניות יוצרות בזכות עצמן. קרא עוד..כמו לאה, שהביאה בשעתה לבימות החג הארץ ישראלי את ניחוחות וינה ואת משנותיהם של לאבאן וסקורנל, כך הביאה נורית לתלמידיה בקיבוץ משנות לימודיה בארה"ב את ניו-יורק וג'וליארד ואת משנתה של מרתה גרהם. היא פתחה בפניהם עולם רחב, רווי ניחוחות קוסמופוליטיים וצלילי מוסיקה קלאסית.
את דרכה כמורה וכוריאוגראפית החלה נורית בקיבוץ ובבית החינוך בגוש זבולון. על להקת המחול שהקימה כאן ועל ההשפעה העצומה שהיתה לה על תלמידותיה הן תספרנה מיד בעצמן, אך אי-אפשר בלי להזכיר את המופעים מרהיבי העין שיצרה בשפה אמנותית שהיתה ייחודית רק לה, מעין תיאטרון-מחול, נטול מלים המפעיל את כל חושיו של המשתתף על הבמה ושל הצופה מן הקהל. בקושי בת 20 היתה, סמלת בהאחזות הנח"ל עין גדי, כשיצרה ב-1954, בתוככי נחל דוד, בינות לנקיקי הסלע, מופע לרגל מלאת שנתיים להיאחזות. שמעו של המופע, שהתבסס על פסוקי שיר השירים, יצא לכל קצווי ארץ. ב-1957 יצרה עם תלמידי בית החינוך את "הסכר", מופע מחול לסיום שנת הלימודים, העוסק בהקמת הסכרים בנגב, בשיטפונות ובאכזבות שבאו בעקבותיהם. המוסיקה היתה מתוך היצירה "שלמה" של המלחין ארנסט בלוך. כמה מבוגרי בית החינוך, שלחלקם כבר מלאו 80, רואים עד היום את פסגת קריירת המשחק שלהם בתפקידם במופע זה כחצץ, כחול, כברזל או כקרש. לאור ההצלחה העלו תלמידי בית החינוך את המופע גם בכנס חטיבת בני הקיבוצים לעיניו של בן-גוריון. שמעה של נורית כיוצרת יחודית יצא לרחבי התנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת.
כשם שהיתה נורית הנערה בת-טיפוחיה של לאה ברגשטיין, כך היתה נורית הבוגרת אם רוחנית לרבות מבנות המשק הרקדניות, אך פרי בטן משלה, גם זה בדומה ללאה, נולד לה רק אחד. אמציה, בנה מנישואיה לוילי פיינברג, נולד ב-1966 וזכה לשאת, כמו רבים מבני ההתיישבות, את שם סבו המת. ילדותו המוקדמת עברה עליו כאן, ברמת יוחנן.
ב-1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, יצרה נורית עם קבוצת רקדנים במכון לאמנות המחול בחיפה את היצירה "לו יהי" – בו ניסו הרקדנים לבטא לצלילי שירים עבריים את חוויות האדם במלחמה. ב-1977, לקראת נישואיה לרקדן אהוד קראוס, בן כפר המכבי, העלו השניים את ערב המחול "שירים שבינינו".
אך נורית נפשה סוערת ולא יודעת מנוחה, לסקרנותה אין גבול וחלומותיה גדולים. לקראת סוף ה-70, לאחר כמה שנים של רצוא ושוב בין ארצות הברית וישראל, עזבו נורית, אהוד ואמציה סופית את הקיבוץ ואת הארץ והיגרו ללוס-אנג'לס. ומאז, בגופה היתה אמנם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שם ידעה שנים רבות עתירות עשייה חובקת עולם, שגם בהן עוד ידובר בהמשך, אך בנשמתה נותרה כאן. מקפידה היתה להתעדכן על כל הנעשה מבעד לדפי ה"ברמה" ואף הגיבה מעת לעת. איך כתבה באחד ממכתביה? "כל המילים שאכתוב, אין בהן משמעות רבה יותר מן האדמה הכהה – זו שבה צמחתי". במכתב אחר כתבה: "איך שלא נסובב את כדור הארץ, הלב תמיד נשאר ברמת יוחנן…".
נורית חרדה היתה לגורל החגים ברמת יוחנן, הגם שחשה עצמה כמי שאין לה זכות דיבור ממקום מושבה בגולה. "לרמת יוחנן יש פיקדון רוחני הקשור לאדמת רמת יוחנן", כתבה. "האדמה הזו, השמים האלו, הנוף הזה, עשו את החג הזה, המקשר את העבר ההיסטורי של העם היהודי עם התחיה וההתחדשות במאה שלנו. חגים כאלה, פקדון כזה, מייחדים את התחדשות העם בארץ (זה נשמע כמו 'נאום ציוני נמרץ' אבל זו אמת פשוטה), הם אוצר לאומי אדיר – השייך לרמת יוחנן בלבד".
וכעת, נורית שוב בבית. כאן, בערש ההולדת, תנוח מנוחת עולמים ליד אביה ואימה, מרים ואמציה, לצד יצחק, אביה הנוסף, סמוך ללאה ומתתיהו, הוריה הרוחניים, וכמו אז, בבית הילדים, ינוחו לידה גם עודד וגדי, אורה ודליה, בני כיתתה שכבר אינם גם הם.
נוחי לך, נורית, על משכבך בשלום, ינעמו לך רגבי עפרה של רמת יוחנן. תנחומינו לכם: אמציה, דובצ'ה, רונית וכל בני המשפחה.
