עדה שקולניק
עדה נולדה בקיידן שבליטא. כבכל הערים והעיירות שבליטא בימים ההם, היתה גם בקיידן קהילה יהודית-מסורתית. בית הוריה היה בית מסורתי-דתי וציוני ושבעת ילדיהם חונכו ברוח הציונות והכמיהה לארץ ישראל. אבי המשפחה, דוד, איש מסורת עם שורשים עמוקים בתרבות ישראל, אך בה בעת פתוח לרוחות הקידמה וההשכלה, גנז את סמכותו לרבנות והתמסר להוראת עברית ותנ"ך. ב"חדר המתוקן" שיסד חינך את תלמידיו לאהבת עם ישראל וארצו. האם, אסתר, עקרת בית, נשאה בעול הדאגה לבית וחינוך ילדיה. במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה על ידי שלטונות רוסיה למריופול שעל גדות הים האזובי שברוסיה. הקהילה היהודית במקום קבלה את אבי המשפחה בסבר פנים יפות והוא המשיך שם בהוראת עברית. עדה למדה בגימנסיה רוסית וכדי להימנע מחילול השבת היתה חברתה "הגויה" שישבה על ידה כותבת עבורה את השעור ברוסית ובתמורה עזרה לה עדה בלימוד גרמנית. בבית הספר היה מורה לעברית ושם רכשה עדה את ראשית ידיעותיה בעברית.
ב-1918, לאחר המהפכה ברוסיה, חזרה המשפחה לליטא. היתה זו תקופת החופש של ליטא העצמאית. הואיל ושערי ארץ ישראל היו סגורים באותה עת, היגרו האב דוד ובתו עדה לקנדה. שאר בני המשפחה נותרו עוד זמן מה בליטא, ובהם אחיה זלמן, שלמד באותה עת בגימנסיה עברית בקובנה. במונטריאול, קנדה, השיג אביה במהרה עבודה בהוראת עברית בבית ספר יהודי, "פאלקס שולע", וכן לימד תנ"ך ותלמוד בבית הכנסת "שערי שמיים". לכשהסתדרה פרנסתו, עברה המשפחה כולה מליטא למונטריאול.
עדה למדה בבית ספר ממשלתי, השתייכה לתנועת "החלוץ" והייתה פעילה בעבודה ציונית. בסופי השבוע היתה מבקרת במושבת "השומר הצעיר" בעיר. בית המשפחה, ספוג היה ברוח ציונית ובכמיהה לעלות ארצה, כמה מבני המשפחה היו חברים בתנועת "השומר הצעיר". האח הבכור ייסד ברוסיה אגודת נוער בשם "פרחי ציון". אחיה ואחותה עלו ארצה ב-1931 לקיבוצי "השומר הצעיר" ואילו עדה עלתה ב-1933 והצטרפה לאחיה זלמן ברמת הצפון, היא רמת יוחנן. לא חלף זמן רב וגם ההורים, דוד ואסתר בלומשטיין, עלו ארצה והצטרפו עם בתם בתיה לילדיהם שברמה. לימים פקדו את המשפחה שני אסונות כשהלכו אחיה זלמן ובתיה לעולמם בדמי ימיהם. ב-1935 נישאה עדה לאברהם וכאן נולדו ילדיהם סמדר ואביהו.
בראשית ימיה ברמה עבדה בכל עבודה שנזדמנה: בעדור ובנטיעה ביער, בעשוב בגן הירק, בדלול תירס ועוד. שנים רבות עבדה במטעי הנשירים ולאחריהן עברה למתפרה ומצאה סיפוק רב בעבודתה זו. משנחלשו עיניה, נאלצה להשלים עם אי יכולתה להמשיך במלאכת התפירה, והיתה מאושרת כי נמצא לה מקום בגילרם, שם המשיכה לעבוד ככל יכולתה.
כבחייה כן במותה, היתה צנועה, שקטה ונחבאת אל הכלים. בצוואתה בקשה כי לא ינשאו הספדים על קברה. בת 86 במותה