עוזי זבולון

עוזי זבולון – מבט אל חייו

תר"צ – תשפ"א (1931 – 2020)

נדמה כי בקול דממה דקה הלך עוזי לעולמו ומותו לא הדהד בחצרו של קיבוץ כפי שראוי היה לו. הודעת אס-אם אס, מודעה מאוחרת בחדר אוכל סגור, "שבעה" צנועה וזהו בערך – "היה איש וראו איננו עוד". אולי היתה זו העובדה שלא נקבר בבית העלמין המקומי, אולי היו אלה הימים המסוגרים הללו, ואולי הריחוק היחסי שבחר לעצמו בשנותיו האחרונות.

שלא כהסתלקותו החטופה מן העולם, נסיגתו של עוזי מן המרחב הציבורי המקומי היתה תהליך מתמשך, תוצאה משולבת של גיל מתקדם ושינוי באורחות החיים של שולמית, זוגתו, וגם שלו עצמו, שהביאו אותם להעתיק את מרכז חייהם לביתם הפרטי. ואולי, בעצם, החלה הנסיגה עוד קודם, כשבחר בשנים ארוכות של עבודה בנוי לפעול בעיקר במעגל ההיקפי של הקיבוץ וכענף עצמאי שכונה "נוי דרום".

בן קיבוץ היה, יציר החינוך המשותף ועם זאת אינדיבידואליסט. אוקסימורון? לא אצל עוזי. אמנם היה איש קיבוץ נאמן, חרוץ, מחויב ומזדהה, אך עצמאי, בדרכו, במעשיו ובהשקפת עולמו.

ואם בסתירות פנימיות עסקינן – אזי עוזי, שנולד בדצמבר 1931, נחשב, לכאורה, לבכור בני הקיבוץ, ועם זאת מעולם לא היה בן יחיד כאן. הכיצד? הגם שהיה הראשון להיוולד אחרי מועד העלייה על הקרקע והיה צעיר רק בחודשיים מהקיבוץ, הוא היה שישי במניין ילדיה של קבוצת הצפון שהחלה את דרכה המשותפת שנים קודם להתיישבות הקבע (הראשון, אגב, היה אורי שטייף בן שרקה ומרדכי, שנולד עוד בגניגר ונספה בילדותו). גם הוא עצמו נולד עדיין בגניגר והובא הנה רק בגיל חצי שנה. ילד צעיר היה כשהגיעו אנשי בית אלפא לרמת יוחנן ועמם ילדיהם שהיו חלקם מבוגרים ממנו. כך או כך, את כובד הבכורה הוא נשא כל ימיו על כתפיו בגאון, על התהילה והאחריות הכרוכות בה.

נצר לגזע תרשישים היה עוזי, נכד לחיים צימרמן, איש העלייה השנייה, פותח התלם הראשון באם הקבוצות, דגניה, ומייסד "החקלאית" (חברה לביטוח חיות משק ולשירותים וטרינריים) ולחיה-ברכה אשתו, בן לאלה (יבנאלה) ה"צברית" מיבנאל ולשמוליק קסטלנץ שעלה בילדותו ולמד ב"מקווה ישראל", ושניהם – ממניחי היסוד לרמת יוחנן, היא כגננת הראשונה וממעצבות החינוך ברמה והוא כאיש תרבות, חברה וכלכלה. ראשון היה משלושת ילדיהם, אח בכור לגדי ולחלחל (רחל), והאחרון מהם להסתלק מן העולם.

ברוחם של הוריו המייסדים, הרוח הציונית, החלוצית, העיקשת, הנאחזת בקרקע, הדוגלת בחיים של צנעה ושל עשייה למען הכלל, גדל עוזי וכמו גם יתר בני דורו, דור בני המשק הראשונים. יצוק היה בתבנית נוף מולדתו ושותף מרכזי בעיצובו בפינות חמד רבות המקיפות את המשק וצופות אל הגבעות סביב.

זכרונותיו הראשונים, מגיל 3-4, היו של גבעה קרחת מרובת סלעים וקוצים, ובחורף גם בוץ, ועליה כמה צריפים. מאז, הוא והקיבוץ גדלים ומתפתחים יד ביד ועוזי עד לכל צעד מצעדיה של רמת יוחנן, חווה כל מאורע, מכיר וזוכר כל מי שעבר כאן לתקופה קצרה או ארוכה.

עד שהיה בן 9, אז הגיעו ילדי בית אלפא, היו הילדים במשק המעטים. לפיכך, הם למדו בצורה לא ממש מסודרת אם כי מתוך שליחות עמוקה של ראשונות המחנכות בקיבוץ, ובהן אמא – אלה, להפוך את הילדים לבני תרבות ולהטמיע בהם ידיעות ברומו של עולם, הכרות עם הטבע הסובב וערכי חיים. הטיולים הרבים בסביבה היו אפוא שיעורים חשובים ואפקטיביים לא פחות מהקניית הידע בין קירות הכיתה המאולתרת. את המשחקים בשעות הפנאי היו הילדים של אז צריכים להמציא לעצמם.

ב-1940, עם בואם של ילדי בית אלפא, צמח באחת מספר הילדים בקיבוץ מ-16 ל-60 והחלה להתגבש כתה ומסגרת לימודית שהשתכנה בצריף חדר האוכל הישן, עליהן הופקד המחנך יהודה מסינגר. באותן שנים הוקמה בקיבוץ גם חברת הילדים – מערכת חינוכית שהגה יהודה רון פולני – שהיתה העתק של חברת המבוגרים על מוסדותיה וענפיה וכן הוקם סניף של תנועת "הנוער העובד" בהנהגת נחמה אדלמן. הריבוי המשמעותי במספר הילדים והישובים השכנים שנוסדו גם הם בינתיים, הביא להקמת בית החינוך בגוש זבולון, שם למד עוזי מכתה ט' ועד סוף כתה י"א אצל המחנכים הגדולים של אז. זאת, כמובן, לצד עבודה במשק הילדים ובענפי הקיבוץ. את שנת הלימודים האחרונה למדו עוזי ובני כתתו ב"י"ב המקובצת" בירושלים, במדרשת רופין ובבית ברל.

בינואר 1950 התגייס עוזי לשורות הנח"ל שמפקדו היה אז משה נצר, ושרת בחיל כנהג. בתום השירות חזר הביתה לרמת יוחנן, נתן, כמקובל אז, תקופת "חובה" בעבודה ברפת, ללא ספקות, לדבריו, וללא היסוסים.  שנה נוספת עבד בעבודת חוץ בנהגות בחברת "תחבורה" – עיסוק שהיה אהוב עליו, אך לא האריך גם בו.

כעבור שנה – נכנס לעבודה לענף המספוא – הענף השני בגדלו, חשיבותו, בעיקר בשרות שהוא נתן, ומספר האנשים שהעסיק, לאחר הפלחה. הוא סיפק את מרבית ההזנה של הרפת  שהיתה אז ענף מאד מרכזי. אל ענף המספוא נשאב באופן המקצועי ביותר. נעשה מומחה לגידולים השונים, למחזורי הגידול, להתאמתם ל"צרכנים", למועדי השקייה וכמויות המים, לקציר ולחלוקה לרפת וללול. ב 30 שנות עבודתו ב"מספוא"  גידל תירס וסלק בהמות בקיץ, תלתן, אספסת, אפונה ושבולת שועל בחורף. כ 800 דונם גדולי מספוא נמצאו ב"בית דרום" והבאר שסיפקה להם מים היא זו הנמצאת במקום מאז ימי ראשית ההתיישבות. עזי התמיד בענף שלושים שנה עד אשר שינו את שיטות ההזנה ברפת והכינו לפרות מזון ב"מרכזי מזון". עוזי עבר והתנסה במספר ענפים: בפלחה, בבקר לבשר, במדגריה עם מיכה גינסברג. משנתפנה מקום ב"נוי" בחר לעבוד בו להמשך "הקריירה".

בחירתו של עוזי נובעת, כמובן, מהשתייכות הנוי לענפי החקלאות ולעבודת האדמה. אמנם ההתחלה היתה בכיסוח הדשאים ברחבי הקיבוץ אולם עד מהרה נכנס לעבי הקורה של תכנון ועצוב נוף החצר. השקפת העולם שעמדה לעזי בעת עבודתו בנוי היתה שהגינון צריך להיות מבוסס על בסיס הטבע המקומי ועל עקרונות החקלאות. השטח שטיפח ב"נוי דרום" מאופיין בצמחיית ארץ ישראל, בהשתלבות עם המבנה הטופוגרפי ובהתחשבות במשטר המים הנחוץ באזורנו. בדרכו האסטטית עיצב את הנוף של "השביל אל הנוף" המורד אל המדגריה ועוד. אלה ניכרים עד היום בעמידותם ומראם המיוחד.

יוזמה נוספת שהתחיל בה עוזי ואשר הלכה והתעצמה עם השנים הייתה בנושא איכות הסביבה. הוא הקים, יש מאין, מתחמי הפרדת פסולת ועסק באדיקות במימוש התהליכים.

מתוך אמונה בחשיבות ההכרות עם העבר למען הקשר עם המקום ועתידו הוא נכנס בשנות ה – 70 לנושא השימור והשחזור של מבני עבר ברמת יוחנן ואיסוף כלים ששמשו את החקלאות והוחלפו במיכון חדיש יותר. "שביל מורשת רמת יוחנן" הוא חזונו, יוזמתו ופעילותו של עוזי. "העבר נושא על גבו את העתיד" אמר עוזי, "ויש לתת את הדעת על הנחלתו לדורות הבאים". אמר ועשה. גם פעילותו עם אמנון קרניאל, באיתור מבני עבר המספרים את ספור צמיחתה של רמת יוחנן, קשורה במטרה של הנחלת ספורו של מקום – לשם כך הקימו את "ועדת האתרים" אשר אף שילטה מבנים רבים. הם נלחמו בצוותא על כך "שישמרו האתרים פיזיים לדורות קדימה". ברוח זו אף הוציא לאור בשנת 2006 את ספרו "בדרכי עפר" שהוא "ספורה המלא של רמת יוחנן במשך 20 שנותיה הראשונות (1930-1950)". אל הספר צרף תמונות ארכיון, מסמכים, וציורים פרי עטו.

בשנת 1952 הקים עזי משפחה עם תאיר ונולדו להם שלושת בניהם: חיימקה, עֹפר ואורן.

משפחתו התעשרה בכלות, בנכדים ובנינים – שבט מפואר למשפחת קסטלנץ – זבולון.

השרות הצבאי, הסדיר ובעיקר המילואים, היה מאד משמעותי בחייו. תחילתו בקרב על רמת יוחנן בשנת 1948, בו תפקד, כנער מתבגר, כקשר בין העמדות, ואחר כך בתקופת השרות ה"סדיר" בצה"ל בו שרת בחטיבת הנח"ל וכן בשנות השרות ב"מילואים" בפלוגתו של עזרא אוריון (זוסמן). עזי לחם במלחמת ששת הימים וביום הכפורים… את זכרונותיו וחוויותיו מהשרות ומהמלחמות תיעד בסיפורים ובצילומים רבים ואלו נאספו בספרו: "מילואים, זכרונות במילים ובתמונות" שיצא לאור בשנת 2010.

בשעות הפנאי טיפח עוזי אהבה גדולה לצילום, והנציח בעיקר נופי הסביבה האהובים עליו, הגבעות, הזיתים, החרובים… הוא גם הקדיש עתותיו לטיולים אשר אהב, ואף הרחיק מעבר לימים…

במשך השנים התמקד בסוגי ספורט שונים: רכיבה על סוסים, רכיבת אופניים, שייט בים, ושמר על כושרו ונעוריו לאורך ימים.

חייו של עוזי היו חיים מלאי פעילות, עניין, התמסרות למשימות בתחומים שראה בהם חשיבות גדולה. מעצם השתייכותו לדור הבנים הראשון המשיך בפועל את מעשי אבותיו מתוך הזדהות עמוקה.

בראיון שערך עם אמנון קרניאל בשנת 2002 אמר:

"זכיתי שלא היה בי מעולם הרהור, ולו הקטן ביותר לעזוב את רמת יוחנן. תמיד אמרתי לאנשים: אני אהיה האחרון שיסגור את הדלת מבפנים". […] עם כל החשיבות שיש לרכוש ולכלכלה וליכולת לספק תרבות ורוח – הקשר האמיתי  הוא למקום: למספוא לשטחים האלה, הנופים מסביב, הגבעות, נחל ציפורי ממשיך לזרום… אלה נופי הילדות".

שבע ימים וחולי הלך לעולמו. ספון בביתו ומטופל באהבה ומסירות ע"י שולמית, רעייתו מזה 33 שנים. תקופה לא ארוכה לפניו נפטרו בזה אחר זה שני אחיו הצעירים ממנו: אחיו גדי  ואחותו רחל (חלחל). עוזי, בנם הבכור של אלה ושמוליק, מראשוני החברים בקיבוץ, נפרד ממחוזות חייו על סִיפָּהּ של שנת התשעים לקיבוץ.

יהי זכרו ברוך!

לקטו מן הארכיון, כתבו וערכו: נורית ומירי פיינשטיין.

שדרת האתמול 

הם נולדו כאן מזמן, ראו את הכל,

אנשי האתמול,

חקלאים, שגדלו יש מאין,

אנשי האתמול,

אנשים של עמל שתי ידיים.

ילדי האתמול וגם אבא,

ילדי אדמה,

יחפים,

בכרמים, בדירים,

בתלתן  ושדות שלף,

אפויים ושטופים משמשות ומי  דלף,

ילדי האתמול שם גם אבא,

חרוצים, נמוכים ורעבים,

בשירים  ומנגינה,

יש מאין עשו מדינה.

ברושים  בשדרה שראשם בענן,

לוחשים עם הרוח שהגיע הזמן,

בואו אלינו, ילדי ראשונים וגם אבא,

מיתרים התפקעו השתנו ניגונים,

אנשי האתמול, שם גם אבא,

חקלאים של פעם נקראים למגדל,

בלי תור ודחיפה,

מניחים, מזמרות שחדלו מלבצור,

חרמשים שסיימו כבר לקצור,

אוכפים ומושכות, מקלות ותחמושת,

כדים של חלב מהרפת,

נעלים כבדות, גופיות אפורות,

סוק ובי סוק,

מכונות מופלאות של תקופה קצת אחרת,

גלגלים וגם טרקטור שרשרת.

אנשי האתמול,

עכשיו גם אבא,

חקלאים של פעם, ללא דרך אחרת,

סיימו כאן משמרת,

משאירים לדורות, גבעה פורחת,

מגדל  וסביבו מעגל,

של עשייה למזכרת.

מוקדש לאבא עוזי שנולד וגדל ועשה משפחה ושדות עצים וגינות הניח את כלי מלאכתו והלך בשיבה לבנה לעולמו.

חיימקה  זבולון

לזכרו של בעלי  היקר והאהוב שלי – עוזקל'ה !

עם עוזי אני חיה 33 שנים. אדם יפה בפנימיותו ובחיצוניותו. אהבה גדולה שרתה ביננו.

היו עליות וירידות, האהבה תמיד ניצחה. הייתה בו נפש עדינה, אהבה עד כלות. את משפחתי באפק הוקיר והעריך מאוד.

המשפחה שלי מאוד אהבה אותו והוא אותם.

צברנו חוויות משותפות עם הרבה שמחה ואהבה – פיקניקים נחמדים.

עוזי מאוד אהב את הים. היינו מבלים שם עם שולחנות וכסאות וארוחות עד הערב, עם גזיה כמובן.

אהבנו לתור את הארץ מדן ועד כינרת. עוזי אהב את הארץ והיה איכפת לו מכל הנעשה והקשור לארץ ישראל, מולדתו.

סעודת השבת עם שירי שבת. את פינת השבת עוזי תמיד סידר, ניקה את הפמוטים ושם נרות שבת על מפה לבנה.

עוזי התייחס לבתי היקרה ולנכדיי בכבוד רב. תמיד הכין ארוחות דשנות. הדיבורים ליד שולחן האוכל היו תמיד אודות הנעשה בארץ ובעולם.

לפני 15 שנה החלטתי לחזור בתשובה, לשמור שבת. בהתחלה היה לעוזי קשה, אבל תמיד אמר לי: אני אהיה  איתך, "אני צריך לעכל". יום אחד אמר לי שכשיבוא מהעבודה, הוא יראה לי משהו (עבד גם ביום שישי), הייתה זו פלטה של שבת, מיחם למים חמים.

שתקתי. (לשתיקה יש המון המון משקל וגם חומר למחשבה). זמן רב בשישי ובשבת – הייתי לבד. בשבת הלכתי לבית כנסת בקרית-אתא. באותו הזמן עוזי נסע לים עם סירה. מעולם לא אמרתי משהו על שמירת השבת. במוצאי שבת, אחרי ההבדלה, נכנס עוזי הביתה, ניגש אליי, שם את שתי ידיו על פני ואמר לי: "טוצקלה שלי, אני איתך! בשבתות".

אדם מדהים, עם כל כך הרבה אהבה ונתינה, וויתור ושתיקה.

חז"ל אמרו: "חוכמת נשים בנתה ביתה". התורה של העם היהודי, עם כל כך הרבה ערכים, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

במקום שאין אנשים תהיה אתה איש !!!

זה אצל הדתיים וגם אצל החילוניים.

יהי זכרך ברוך, בעל יקר ואהוב.

האישה שאיתו –  שולמית זבולון קסטלנץ.

לזכרו של סבא עוזי

סבא,

פתאום אין ברירה אלא לעצור ולחשוב,לאסוף את כל המשמעויות שמרכיבות את מי שהיית עבורי.

זיכרונות מאובקים כמו זה שלקחת אותי להפלגה, מסתכלת עליך בהשתאות מוציא סירת מפרש מאיזה מחסן בקיבוץ כמו איזה סופרמן ומשם נוסעים לעכו לים הפתוח.

או כמו זיתים חמוצים מדי ומרים מדי בצנצנות גדולות שלמרות שלא באמת טעימים לי, אני ממשיכה לאכול רק כי זה אתה הכנת.

או כמו מחוות של מבט שואל מופנה אל השמיים ואז קורץ לי, כל פעם ששולמית אומרת משהו קצת מוזר.

וכמובן הצ'יפס האגדי וארוחות הערב במרפסת, בקיץ, עם שמנת – שזה אסון כמה שזה טעים, וסלט קצוץ.

ויש גם זיכרונות יותר טריים כמו סיפורי עבר על כוס תה ואגוזים.

או חיבוק עדין מלווה בחיוך קצת עייף או קצת מבויש, כל פעם שבאים לבקר, ועיניים נוצצות בכל פעם שנפרדים בסוף הביקור.

אבל הפעם אתה הוא זה שנפרד מאתנו והעיניים שלנו הן שנוצצות. כי פרידות הן תמיד ממש קשות, אבל אולי אפילו יותר כשיש כל כך הרבה שלא נאמר. וזה גם משהו שתמיד יזכיר לי אותך. כי דרכך למדתי כמה חשוב דווקא להגיד, דווקא לסלוח, דווקא לשחרר, ואני אסירת תודה על השיעור הזה. אני בטוחה שהוא עלה לך בהרבה כאב.

אני יכולה לומר לך שעבורי זו המורשת הכי משמעותית וחשובה שנתת לי, ובמובן הזה אתה תמיד תהיה איתי, לאן שלא אלך.

אוהבת, מֵירַב'קָלֶה

סבא יקר שלנו,

בגלל שביקשת כל כך בנימוס לא להגיד עליך דבר בהלוויה, אכבד את בקשתך ואעשה זאת בפורום אחר, בקהילה הגדולה שלך שהיית מראשוני בניה . אני עדיין קצת המומה, אבל מרגישה שגם מאד מודה. תודה על מה שכן נתת, על מה שהענקת, על ילדות קיבוצניקית קלאסית עם סבא חרוץ שמתרוצץ ועובד באנרגיה שלא נגמרת עד גיל 80! מכין את הזיתים הכי טעימים, אפילו שאף פעם לא הסכמתי לטעום מהם, מחביא במקרר שוקולד רוזמרי שתמיד חיסלנו לך. מספר לכל הילדים בגן רימון על בית הבד ומתגאה בסימן ההיכר שלך, הזקן! לעולם לא אשכח את הזקן ולעולם לא אשכח אותך סבא'לה. לא משנה מה ולא משנה כמה הזמן יעשה את שלו, אתה תמיד בלב של כולנו ואנחנו אוהבים אותך. שמחה בשבילך שאחרי כל הטיפולים והרגעים המתישים שעברת בחייך לפחות הסוף היה מהיר וחד, כמו שאתה היית, עד הרגע האחרון.  לראות אותך מדבר עם אבא בשבת שעברה בצלילות, מתהלך הלוך ושוב להגיש לנו דברים, עשה לי נעים בלב, בעיקר לנוכח הידיעה שעלית לעולמות הרוח כשאמנם הגוף שחרר אבל הראש שלך לא…

בטוחה שתקפיד גם למעלה על כוס הקפה עם העוגייה בשעת אחר הצהריים ושפתאום אולי לא תקפיד לזכור לשים כיפה… וכמובן, שתמצא לך חתולה שתחליף את מיצי אהובתך.

אוהבת תמיד, נעמושקלה

סבא עוזי,

אתמול בלילה ניסיתי לחשוב מה הזיכרון הראשון שיש לי איתך.                                                          בטוח אני לא זוכר את הצ'יפס המפורסם שהאחיות שלי מדברות עליו, שבטח הייתי מאד אוהב… כנראה שהזיכרון הראשון שלי כילד, זה אוכל אצלך לחם עם לבן, חוץ מאשר בתמונות  אני לא זוכר בתור ילד המון חוויות איתך, אבל מה שאני כן זוכר ומאד הערכתי תמיד זה שעבדת עד גיל 80 ועוד במשהו שכל כך אהבת. אני ממש מאמין שבגלל זה עד יומך האחרון זה מה שהשאיר אותך צלול וכל כך פעלתן.

לפני חודש היינו אצלכם בביקור שגרתי, אבא סיפר שאתה חלש ושלא ניבהל. כמובן שכשהגענו נראית במיטבך, חתיך מתמיד, ואמרתי לך שאתה מזכיר קצת את דה נירו, ונעמה כל הזמן אמרה לך כמה אתה חתיך ונראה טוב. יכול להיות שלא אהבת את זה, אבל כמובן שלא הפסקת להתרוצץ ולהכין לנו פיצוחים ותה ולי זה היה מובן מאליו, כי בשום רגע בחיים לא נראתה לי חלש, אפילו אחרי כל הטיפולים שעברת בשנה האחרונה.

אני מקווה ומאחל לנו כמשפחה, לשמור על מה שיש לנו עם אהבה גדולה.   תנוח בשלום על משכבך, סבא.

נדב זבולון

מלח הארץ והקיבוץ – זיכרונות מעוזי – רון מור

עוזי היה אבא של אורן בן כיתתי, וכך יכולתי להכירו היטב. עוזי היה קורא לאורן "ילדי" ואורן היה משיב לו "אבי", תמיד זה נשמע לי מאוד מיוחד.

אבל את עוזי חוויתי באופן אישי מאוחר יותר בהיותי נער שנשלח בשעות חובת העבודה לעזור בשטח "בית צפון" בגידול התירס. עוזי חשד בי מהתחלה שלא אצליח לעמוד במשימות ובקצב שלו. לא היה פשוט בהתחלה, זה מאתגר שכל הזמן נמצאים תחת עין בוחנת. כעבור חודש הוא הסכים שאנהג בפיאט הכתום. עוזי שידע להעביר להילוך שני בלי שיחרוק, היה מתעצבן עלי כשלא הצלחתי. לאחר אימונים מפרכים ושליטה בגז ובקלאץ' בתזמון מופלא, זה הגיע, – לא שמעו יותר חריקות ועוזי היה מבסוט. בהובלת קווי ההשקיה עוזי היה עושה סימן בהורדת יד ואני הייתי צריך לנחש מבין גבעולי התירס הגבוהים במרחק של 100 מטר שזה הזמן לעצור. וואו, לאיזו מקצועיות הייתי צריך להגיע על מנת לרצות את האיש. אבל לאט לאט הכל הגיע. עוזי לימד אותי לפתוח מים לבד אחה"צ, לוודא בקרות נזקים, לתקן נזילות, ועוד המון פרטים קטנים כמו למשל  כשפותחים שיבר, מסובבים עד הסוף ואז רבע סיבוב לאחור כדי למנוע לחץ, או שאין סיכוי לפתוח פקק לאחר השקיה מבלי להכות בו קודם פנימה. בזכותו אחרי עונה נהייתי מקצוען, ואז זה הגיע… עוד נער צעיר ביקש ממנו להצטרף אלינו, ועוזי: "תיראה בחור צעיר, רון כבר מקצוען אמיתי פה, אין לך סיכוי להגיע לרמה שלו, חבל לך…". איזו גאווה זו הייתה בשבילי לקבל מעוזי, אבא של אורן, מחמאות כאלו.

בהמשך עוזי לימד אותי לגלוש בים בחוף הסוסים בעכו. עוזי אהב בכל נפשו את הים והגלישה בין גליו והקדיש לכך שעות מרובות. הוא הקים מחסן גלישה מפואר, מסודר ומתוקתק למופת! גם פה ההכנות ליציאה לים לא היו פשוטות, עוזי בדק שקשרתי את הגלשנים לעגלה בדיוק אבל בדיוק כמו שדרש, בלוק נהגים מסודר עם פתיחה מהירה כי אחרת, הפטיר, – "זה לא שווה כלום, חייבים להיות מסודרים רון, אתה מבין? " חלק גדול מאהבתי לים ולסדר אני חב לעוזי.

נוי דרום: ירוק בעיניים, מכוסח כהלכה, השקיה בזמן, מה נאמר… אליפות העולם של בן אדם אחד. בן אדם קשוח, לא פשוט, אבל אם מקלפים, הוא היה מביא את החיוך… עבדתי עונה אחת אחרי הצבא כמציל בבריכה, עוזי היה אחראי על הדשא והנוי מסביב. מהר מאוד הבנתי שאם הכיסאות לא יאספו מהדשא, ביום ובזמן המתאים הוא יגיע מטר מולי, יעמוד ויסתכל לי עמוק בעיניים ויגיד "אל תשכח להיות מסודר !"

אז מה נאמר, – עוזי אביהם של חיימק'ה, עופר ואורן, מלח הארץ והקיבוץ, שורשי כמו ששורש יודע להיות! אוהב אדמה וים.  נוח לך ברוגע, נזכור אותך תמיד.

לְזִכְרוֹ שֶׁל עוּזִי זְבוּלוּן זַ"ל – ראובן ע.

מִמְקוֹם מְנוּחָתוֹ

בִּמְרוֹמֵי הַגִבְעָה,

גוֹלֶשֶׁת רוּחוֹ בַּמוֹרָד

אֶל מִשְׁבְּצוֹת הָעֵמֶק.

אֶל נוֹף יַלְדוּתוֹ שֶׁאָהַב

אֶל הַשָׂדוֹת אוֹתָם חָרַשׁ,

זָרַע וְקָצַר

מֵהֵם הוֹצִיא לֶחֶם.

פְּרוּשִׂים לְפָנָיו

גַגוֹת הָרָמָה  וּשְׁבִילֶיהָ.

אִישׁ אֲדָמָה וְשָׂדֶה

גֶבֶר דַרְכּוֹ עִיצֵב בְּיָדָיו.

בֵּן רִאשׁוֹן לָרָמָה

דַרְכָּה דַרְכּוֹ,

גַם אִם לִמְנוּחָתוֹ

בָּחַר אֲדָמָה אַחֶרֶת.

רחל יפה  /  מפגשים עם  עוזי זבולון ז"ל

במהלך השנים היו לי עם עוזי כמה צמתים של מפגשים.

לראשונה, נפגשנו במישור המקצועי. בזמן שאני הייתי מנהלת האולפן בקיבוץ  עוזי ניהל ותיחזק את "נוי דרום" (מדרום לכביש הכניסה לקיבוץ) ובכלל זה את נוי האולפן. היה לשנינו קשה. עוזי שאף להגיע לסטנדרטים גבוהים ביותר של טיפוח הנוי והקפיד מאוד על האסתטיקה של המרחב. אני ביקשתי "הנחות" כי ידעתי שקשה לגייס את האולפניסטים שזה עתה הגיעו לארץ, לרמת שיתוף הפעולה הגבוהה שהוא דרש. אחרי ויכוחים רבים היו מקומות בהם הבנתי שהוא צודק והסכמתי לייצג איתו את הדרישות מהאולפניסטים.  אגב כך גם למדתי מעוזי כמה דברים חשובים באחזקת גינון ציבורי שמלווים אותי עד היום.

תקופה נוספת של יחסים קרובים עם עוזי הייתה כששולמית עבדה עם אורית שלנו. שולמית אהבה מאוד את אורית, אירחה אותה בביתם, בישלה לה והעסיקה אותה בשעות הפנאי. עוזי נתן ידו לפתיחת הבית והלב עבור אורית. מאז ועד ימיו האחרונים תמיד כשנפגשנו במדרכות, עצרנו לברך ולהתעניין זה בשלומו של זה. המקום שניתן לבת שלנו בביתם ובליבם ילווה אותי תמיד.

גם הנכדים שלנו, הבנים של הדס וכרמי, זכו ליחס חם משולמית ועוזי. עוזי נהג לספר להם מסיפורי המקום והם האזינו בשקיקה.

מפגש מרגש נוסף היה לי לפני מספר שנים במסגרת הראיונות שעשיתי לוותיקים לתיעוד סיפור חייהם. נפגשתי עם עוזי וגם עם שולמית. ריגשה אותי במיוחד תשובתו לשאלתי על התהליך שעבר בהתקרבות לעולם הרוח היהודי מסורתי ששולמית הובילה .  "תיראי", אמר, "אני רואה שלשולמית זה מאוד חשוב וממלא את עולמה. אנחנו חיים בזוגיות, לא ניראה לי נכון שאמשיך לאכול בחדר האוכל כשהיא אוכלת בבית. לכן, אני אוכל איתה בביתנו. וטיולים בשבת??, היקשתי – אנחנו פנסיונרים. לטייל אפשר גם באמצע השבוע", אמר עוזי.

כשנכנסתי לביתם של עוזי ושולמית, פגשתי זוג אנשים מבוגרים בפרק ב' של חייהם שהקימו לעצמם בית חדש, חם, צבעוני, אוהב ומפרגן, שנהנו ממנו יחדיו 33 שנים.

אני מתבוננת מהצד בהתפעמות גדולה בהליכה הזאת של עוזי לקראת שולמית. זו השקעה גדולה מאוד מצידו למען חייהם המשותפים.

יהי זכרו ברוך….

15.7.20 רחל יפה

לסבא היקר שלי – מיכל זבולון

אני מוכנה לזה כבר שנה, מאז שסיפרת שאתה חולה. לא הייתי תמימה, הנחתי שזה עניין של חודשים. בכל מפגש איתך לקחתי בחשבון שהוא יכול להיות האחרון. באופן בלתי יאמן נלחמת,  נשארת איתן וחזק גם עם הקשיים שהיו בדרך. העקשנות שלך השתלמה. באחד הימים שולמית שלחה לי הקלטה שלך אומר לי שלום. היית מאד חלש, שמעתי שזה הסוף בקול שלך. שהייתי מצלצלת 9587 מחדר האוכל, רוצה לדבר איתך למרות שבטח רק נפגשנו. כשהיית מרים את השפופרת ושומע שזו אני – מיד הרצינות הייתה משתנה לקול עדין ורך. זה הולך איתי עד היום. הילדות בקיבוץ תמיד תיזכר לי כתקופה קסומה. מבחינתי, הנוכחות שלך ושל שולה הם חלק בלתי נפרד מהתקופה הזו. לרוץ בין השבילים אליכם כל אחה"צ, לשאול אם יש רוזמרי או לאכול את הצ'יפס האגדי שלך שאהבנו לזלול. בחיי שאני זוכרת במדויק את ריח הטיגון. באמת הייתם בית בשבילי. ועכשיו נפרדים. סבא יקר ואהוב, מקווה שניפגש מדי פעם בחלומות, כבר מתגעגעת.

"כי האדם עץ השדה,

כמו האדם גם העץ צונח,

כמו העץ האדם נגדע,

ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהייה,

כמו עץ השדה.

כי האדם עץ השדה,

כמו העץ הוא שואף למעלה,

כמו האדם הוא נשרף באש,

ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהייה,

כמו עץ השדה.

אהבתי וגם שנאתי,

טעמתי מזה ומזה.

קברו אותי בחלקה של עפר,

ומר לי, מר לי בפה

כמו עץ השדה, כמו עץ השדה

כי האדם עץ השדה,

כמו העץ הוא צמא למים,

כמו האדם הוא נשאר צמא,

ואני לא יודע איפה…"                             מיכלינקה