רבקה רובינשטיין

22/04/1908 - 07/10/2005

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א ניסן התרס"ח

תאריך פטירה: ד' תשרי התשס"ו

שם האב: לא ידוע

שם האם: לא ידוע

ארץ לידה: אוקראינה

שנת עליה: 1920

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שלמה יזרעאלי

נכדים ונכדות: אילן בלושטיין, דנה, עדי

רבקה רובינשטיין

רבקה, מראשוני קבוצת הצפון, נולדה בכפר רסבה שבאוקרינה, בת בכורה להוריה. בהיותה בת 12 חוותה המשפחה פוגרום של קוזקים ובעקבותיו גמלה ההחלטה לעלות מיד לארץ ישראל. זוג הורים ושלוש בנות יצאו מביתם ודרך טורקיה הגיעו היישר לנמל יפו ומשם לתל אביב הקטנה. ההורים קנו נחלה קטנה ברחוב דיזינגוף ובנו שם בית בן שלוש קומות.
רבקה סיימה תיכון למסחר- "גאולה" עם תעודת בגרות מלאה. הוא חיפשה קבוצה שייעדה עצמה להתיישבות חדשה והגיעה אל ה"מקוואים", בוגרי "מקוה ישראל", בני גילה, שעמדו בפני גיבוש קבוצת "הכרמל" ומאוחר יותר חברו לקבוצת "הצפון". שם פגשה את שלמה יזרעאלי. הקבוצה נדדה במספר מקומות בארץ ומשגדלה באופן משמעותי והתגבשה בגניגר, קבלה את ההיתר לעלות להתיישבות במג'דל.
רבקה היתה מן הראשונים שעלו לנקודה בשלהי 1931.
ב-1933 נולד ברמת יוחנן רמי, בנם הבכור של רבקה ושלמה, ב-1944, נולדה נעמה.
רוב שנותיה ברמת יוחנן עבדה רבקה בגן הירק. רשימות פרי עטה התפרסמו בעלון המקומי ומהן עולה אהבה עזה למעשה החלוצי וליצירה התרבותית תוך תחושה של היותה חוליה בשלשלת הדורות היהודית.
בשנת 1952 פקד את בני המשפחה אסון כבד כששכלו את רמי בתאונת טרקטור.
מיד אחר כך הלכה רבקה ללמוד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים ששכנה בבניין טרה סנטה. בתום הלימודים הצטרפה לאחותה בקיבוץ שער העמקים, קיבוץ "השומר הצעיר" שם מצאה מענה להשקפותיה הפוליטיות. רבקה שימשה מורה לחקלאות במוסד החינוכי והיתה אחראית על נוי ה"מוסד" עד שעבר ל"מוסד" משותף מחוץ לשער העמקים.
לשלושת נכדיה שנולדו ברמת יוחנן, לבתה ולחתנה, היתה מסורה כל עוד עמדו לה כוחותיה, וגם היא זכתה מידיהם לטיפול אוהב ומסור עד יומה האחרון.
ב-11 שנותיה האחרונות שהתה בבית הסיעוד של שער העמקים ולבסוף ב"חמדת אבות" ברמת יוחנן ליד משפחתה של נעמה.
הלכה לעולמה בשיבה והיא בת 97. הובאה למנוחות באדמת רמת יוחנן.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    רבקה רובינשטיין

    נולדה כ"א בניסן תרס"ח, 22.4.1908

    ברסבה, אוקראינה

    עלתה ארצה בת 12

    נשואה לשלמה יזרעאלי

    אמא לרמי ז"ל ונעמה

    ממייסדי רמת יוחנן

    נפטרה ג' בתמוז תשס"ה, 10.07.2005

    בת 97 במותה

     

     

  • בוקר במטבח – רבקה רובינשטיין

    בוקר במטבח

     

    קשתה עלי העבודה בבוקר.

    רצון היה לי להסתכל ללילה הנמוג, לשחר המחוויר

    לשמוע את רנן הסנוניות בשדרת הברכיכטון,

    לתת חופש למחשבה הינקותית, הכל יכולה,

    זו ההופכת את הנמנע לממשות ודאית.

     

    ביקשתי לי אמתלאות לשהות בחוץ עוד רגע קט.

    הבאתי פחם, הבאתי חלב. (חבל, אין יותר מה להביא!)

    בקושי נלחמתי עם עצמי – וניצחתי.

    דיכאתי כל רצון משטה, לא מרוסן

    ונכנסתי לתלם.

     

    ושוב לא היה בשבילי אלא המטבח, הסירים, הדייסה המתבשלת המרק הרותח –

    ארוחת הבוקר של החברה ליום עמל.

     

    רבקה רובינשטיין

    ברמה מס. 3 (במשק)

    31.8.1940

  • על אמא – נעמה בלושטיין

    על אמא

     

    אמש הכל נגמר.

    הגיעה לסופה פרשת חיים ארוכה ומפותלת, מסובכת, עשירה וגדושה.

    גדושה בהרבה עשייה וסיפוק בצידה, לצד כוס יגונים מלאה קושי ועצב.

    אמא זכתה לאריכות ימים ולא לשיבה טובה.

    מסכת חייה הייתה עמוסה באירועים וחוויות, היו הרבה ימים של חלוציות והישגים, של מעשה הקמה מבראשית.

    היו חוויות קשות כשאול בחייה האישיים.

    היא הגיעה לארץ כנערה, עם הוריה ושתי אחיותיה הצעירות, מרוסיה, אחרי מעשה פוגרום של קוזקים. דרך תל אביב הקטנה של ראשית שנות העשרים, כשעוד חילקו לחלוצים נחלות ברח' דיזינגוף לעתיד, כולל סיום בי"ס תיכון עם תעודת בגרות של פלשתינה בעברית.

    משם חברה לקבוצת חלוצים ממקווה ישראל, ואיתם נדדה עד שייסדו את חלקת אלוהים הקטנה שלנו כאן ברמת יוחנן.

    בתחילת שנות החמישים לאחר ששכלה את בנה הבכור רמי, ובשל אמונותיה ודעותיה הפוליטיות הקיצוניות אותן אימצה בימיה הראשונים כאן, עזבה והצטרפה לקיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר – מפ"ם. לא יכלה להשלים עם הדעות החלוקות עליה בבית שהקימה.

    אמא הייתה אישה של אמונה לוהטת ללא פשרות. אמונה בתיקון נפש האדם, בתיקון סדרי חברה מן היסוד עד הטפחות. לא היה לה שום פיקפוק או היסוס שיתכן ואין בכך אלא אשליה. היא חשה שהוטלה עליה ועל בני דורה שליחות עליונה. וכל עוד מאמינים אפשר לתקן. וזאת הרי עובדה, כי כך אמר המנהיג הבלתי מעורער.

    על כך שילמה מחיר אישי כבד ולא הגיעה לידי חרטה.

    על דגלה התנוססה הסיסמה הידועה מימות המאבקים של שנות ההקמה ל"ציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים".. בה דבקה עד לימי שקיעתה.

    אמא השתייכה לדור שזכה לשעת חסד.

    דור שזכה לחוות כמעט מעשה בריאה, הקמת יש מאין.

    בכך גזרה על עצמה חיי סיגוף בגוף ובנפש, הייתה מוכנה בכל מאודה לכל קורבן נדרש.

    השכול שפקד אותה טלטל וצִלק עמוק בנשמתה. בדרכה העיקבית המשיכה לדבוק באמונותיה ולמצוא בכך מעט יכולת להתגבר על המצוקה הקשה. רק  משא השנים הכביד ופקח מעט את עיניה.

    בעיני כמעט היה זה פלא – מרכז הכובד הוסט מן הרעיוני אל האישי המשפחתי.

    מיום שנולדו נכדיה, באותו להט אופייני, עטפה אותם בחום ואהבה בלתי נִדלים. לא יכלה לשאת כשאני הצבתי גבולות בדרך חינוכם. בתודעתה יכלה רק להעריך ולתת ככל שאיפשר לה מצבה. המילה "לא" מבחינתה הייתה אסורה בשימוש כלפיהם. הם היו לה פיצוי לכל מה שנגזל ממנה מתוך בחירה או ממכות הגורל. הם היו האור והנחמה, עד שבגד בה גופה ויצר מצב של שקיעה מתמשכת.

    לנו קשה היה עם אי היכולת להמשיך ולשתפה בכל מה שהתרחש והתחדש במשפחתנו המתרחבת, וידעתי כמה כילתה לחדשות שכאלה בימים שעוד הייתה ברוחה אתנו.

    בסוף הדרך שבה הנה, להיות במחיצתי בגופה, ולצערי לא איתנו בתודעתה.

    עד שכבה אתמול פתילה.

    אמא וסבתא, אנחנו זוכרים אותך מימיך הטובים והמטיבים בעיקר עם נכדיך. זוכרים את ימי המעשה המיוחדים של תחילת הדרך כאן. מודעת לדאגתך האין סופית לי, כשנותרתי יחידתך. נוחי בשלום, לאחר תקופה ארוכה של תהייה מה באמת הרגשת בסוף ימייך.

    אנחנו מודים בחום ובהערכה אין סופית למריאן והצוות של בית הסיעוד בשער העמקים, לצוות בית הסיעוד שלנו ברמת יוחנן, על הטיפול  המסירות  כשהייתה כל כך זקוקה להם.

    נעמה ומוטי

    עדי ומשפחתה

    דנה ומשפחתה

    ואילן

     

     

  • מדבריה – רבקה רובינשטיין

    יחד גברנו עליו

    ריק היום הגן מאדם.

    תרות העיניים אחרי הפנים המוכרות מתמול שלשום ואינם!

    כמוני כילדים בחצר.

    נמתחות להן שורות הגזר ואני ביניהן. מפנה לכל צמח את דרכו אל על לבל ידחק אותו חברו במרפקו!

    הכל כתמול שלשום.

    העמק המנומר- חלקו גווני גוונים של חום דשן, עטורי הרי הכרמל הזקופים, הגאים הכחלחלים.

    אפורים ומכונסים בתוכם עומדים על הגבעה חורבות מגדל.

    משתרע לו הגן בחלקותיו, והגבעות ממול כבשרשרת שמות גבול לו בל יחריד את שממונם העצל, הן ששומרות על זכר הקוץ והדרדר, לא נגעה בם עוד יד העובד.

    עליהן האלה הענפה הפניקית, והעורב עם קרקורו הטיפשי כרגיל, קרע-קרע, רע-רע (גם עכשיו?) ודק ישר מתמר לו העשן של נשר. בשקט, בלי פקפוק, טווה לו את דרכו מזרחה.

    ואת חלקה חלקתי, זרעתיך באימוץ כל כוחות ידי המגוידות, הלמודות עמל.

    יחד עברנו את ימי הריונך- שלמה התחממה בטנך התפוחה לאור השמש. ואני שמרתיה!

    יום יום המטרתי עליך בל ייחם לך מדי. בחרדה ציפינו לרך הנולד. אני ואת!

    קשים היו לך צירי הלידה.

    לא רצה הקרום הגס להתבקע- סגר על הנבט הרך וחנק. אך יחד גברנו עליו.

    ויום אחד נבקעו בהמוניהם העלים הירוקים הפזיזים, יחד שמחנו, אני ואת!

    הנשמח גם יחד בבוא האסיף?

     

                        (רבקה רובינשטיין, אמא של נעמה. "ברמה" 1940)

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    מקצת מענייני התרבות

     

    התפקיד של התרבותניק הוא לעיתים קרובות אינו תרבות כלל, אלא זוהי עבודה שחורה שנעשית בשעת הפנאי ואין אף חבר אשר ירצה ולא יוכל למלאותו.

    על הסרטים: אנו מקבלים את הסרטים מהמרכז לתרבות ואין הוא מספק את דרישותנו, אלא שפירמה פרטית תספק אותן עוד פחות. המרכז לתרבות קשור בעיקר עם פירמות אמריקאיות והרמה האמנותית של הפילם הזה היא בדרך כלל נמוכה עכשיו (פרט מפילמים בודדים). ישנו פילם טוב איטלקי, רוסי, צרפתי, הונגרי ואנגלי, אבל עם הפירמות האלה המרכז לתרבות כנראה אינו קשור ומשקים מתאוננים ולא רק אנחנו.

    הקושי להתאים סרט נובע כנראה גם באפראט שלנו השונה מכל האפראטים במשקים בגודלו ועובדה היא שביה"ס שיש לו אפראט לפילם צר מקבל סרטים יותר טובים.

    החלטנו לאפשר לכל חבר לראות שלוש הצגות, אותם החברים אשר ירצו לבקר הצגה בהיותם בחופש יקבלו את התמורה.

    כל חבר מאיתנו שנמצא בתפקיד יודע שעיקר רצונו למלא את צרכי החברים, אלא שלא תמיד זה עולה בידו ולא תמיד זה אפשר (לא מדובר כמובן על אותם הבודדים מאוד בין החברים אשר בהיותם בתפקיד מפלים בין חבר לחבר, בין ידיד ללא ידיד).

    ואם אין החבר הנמצא בתפקיד מחכה לתשבחות, מכל מקום קצת פחות טענות חברים, קצת חסד בבקורת.

    כל בעל תפקיד לפעמים שוגה, ואין אדם שאינו שוגה אך הכוונה היא טובה וזאת יש לזכור.

    יבורך שמוליק על יזמתו. היה זה ערב נעים שהוא וחבריו למשחק בצעו. ראוי להערכה העזרה ההדדית שהיתה פה בין הקבוצות והלוואי שיהיה לה המשך.

    רבקה רובינשטיין.

     ברמה 181 פברואר 1951

     

     

     

    ילדה עם סבתא עדי בלושטיין

     

    סבתא רבקה מספרת לעדי: את יודעת שפעם הייתי צעירה וחזקה כמוך. והייתי שמחה. רצתי בדיוק כמוך, והיה לי כלב שקוראים לו פלוטו הייתי רצה איתו ומשחקת.

    הייתי ילדה עליזה מאוד. גדלתי, והייתי אמא. אמא של אמא שלך ילדתי. וגידלתי ילדים, ואני נעשיתי זקנה ולי נכדים. והנה אנחנו פה יושבות ומשוחחות ואני נשארתי זקנה.

    ברמה 735 12.6.1986

  • צעדים ראשונים – רבקה רובינשטיין

     

    רבקה רובינשטיין, אחרונת אנשי קבוצת הצפון, זכתה להיות ממניחי היסוד לרמת הצפון, היא רמת יוחנן, לצעוד עמה יד ביד את צעדיה הראשונים, ולהיות מן האמהות הראשונות בקבוצה. הגם שברבות השנים נתפרדו דרכיהן של רבקה ושל הרמה, שבה היא לכאן באחרית ימיה, ובאדמת המקום אנו מביאים אותה למנוחתה האחרונה.

    זמן קצר אחרי העלייה לקרקע על אדמת מג'דל העלתה רבקה על הכתב את החוויה הבראשיתית של יצירת יש מאין וכך כתבה במאמר לו קראה:

    צעדים ראשונים  רבקה רובינשטיין 1932

    הידיעה הגיעתני בהיותי בתל אביב. בבת אחת פרחו כל החלומות ונשארה ודאות אחת: אנו עולים על הקרקע.

    מעתה נהפך כל יום שהותי בתל אביב לקשה מנשוא. היה רצון "לעוף" ולהיות יחד עם החברה.

    בגניגר מצאתי את מלאכת הפריקה במלוא תקפה. פרקו כל מה שניתן לפרוק: צינורות, צריפים חדשים וצריפים שנדמה היה כי רק בנגיעה יתפוררו ויהיו כלא היו.

    קשה היה לראות את חצרנו הגניגרי החמים המלבב המטופל והנה הוא שומם ואין בו איש. רק חורשת חיים, וגינות הפרחים הססגוניות (שנתיתמו לאחר שנלקחו מהן הצריפים)נשארו כשרידים ל"אידיליה הגניגרית".

    התרכזנו בחרבות גניגר לרגלי יער בלפור ומדי יום ביומו היו נעלמים כמה אנשים ומצטרפים לפלוגת מג'דל (שמונה בחורים ובחורה אחת.

    נשארנו אחדים ללגמר הפריקה. במתיחות ובחוסר סבלנות בילינו את הימים האחרונים. בשבת לא התאפקנו עוד ונסענו לביקור.

    לי היתה זו ההפגישה הראשונה עם מג'דל. תרתי בלי הרף אחרי אותו מקום. אם כי ידעתי כי עוד רחוק הינהו. איהו סוף סוף מקום משכננו, ביתנו העתידי? מה טבעו? מה מראהו?

    נראו לי שעות הנסיעה כיממות שאין קצה להן.

    הגענו לכפר חסידים, הלב החל לדפוק בחזקה.   מכאן נדנוד – עפעף והרי לך "מג'דל", אמרו החברה. אך לא כן הדבר. רק יצאנו מהמושב והרי לפנינו שוב עמק, שוב שדות כרובים וקמה זהובה, בשלה. אלא ששונה הוא עמק זה מעמק יזרעאל ואחר הלוך רוחו.

    בעמק ההוא היה הכל שוקט ונח, היה חם שנראה היה כניתן למישוש, היתה שלווה בוטחה על השדות, ועמק זה – רק נכנסנו בו – תקפתנו רוח סוערה שובבה טפחה את שערותינו על פנינו, לא נתנה מנוח.

    היה איזה דוק כלחל פרוש על הרי הכרמל, ואותו דוק פרוש גם על נשר וחיפה העיר שבתיה נראו כמכורת ענקית במורד ההר.היתה שקיפות עד כי גלי האויר נראו בנועם. הגבעות שעוטרות את העמק – אפורות, שוממות ומאיימות. ים מבריק כבדולח באופק.

    עברה מחשבה: איזו מזיגה1 ים, מרחב הרים ואופק מעורפל.

    מרחוק הבחינה עיני בבניין מצודה. זהו? שאלתי.

    תשובה ברורה לא קיבלתי ושוב חיכיתי בקוצר רוח.

    כן, זהו! התגלתה לפני מג'דל במלוא הדרה:

    יער צברים עבות על הגבעה מתחת לבניין האבן הקודר,

    באר ערבית ופינת חמד ירוקה על ידה.

    חציר ירוק, דשן, גינת ירק שהכין חיים להקביל בה את פני הבאים

    ואבטיחים אדומים כדם.

    על פנינו עבר במהירות הבזק רוכב על סוסה לבנה. לא הכרנו את פניו ורק על פי כלבתו, חברתו הנאמנה, דיאנה, ידענו כי זהו אמציה. הפגישה היתה כאילו באנו מעבר לים.

    הלכתי לראות את ה"משק". בחירבת מג'דל היכני החושך בסנוורים ולא הבחנתי דבר מלבד הקירות האפלים המלאים טחב. רק לאט לאט הזדקרו לפני דמויות אחדות ששכבו על המיטות מסביב לשולחן.

    "למה זה המיטות מסביב לשולחן?" – שאלתי

    "פשוט מאד" ענה ישראל,  "כסאות אין לנו, מים אין לנו, והרי זה קימוץ בזמן: קמים, מתלבשים, יושבים על המיטות ואוכלים".

    עליתי במדרגות לקומה השנייה. שני אוהלים התבדרו ברוח, והיו בה  חדרו המבודד שהתקין לו דוב, חדרו של אמציה ופרוזדור גדול ביניהם.

    בפינה עמד מטאטא מקושט במטלית גדולה אדומה.

    "לשם מה זה?" שאלתי,

    "למה?" תמהו הם  – "היינו כאן שמונה, כולנו יצאנו לעבודה ביער ורק צפורה, יחידה, נשארה בבית . התנינו איתה: "אם יתנפלו עליך ערבים או יבואו לשדוד ממשקנו, תרימי את המטאטא ותנפנפי בחלון. זה יהיה לנו האות!"

    חדרו של אמציה היה אורגינלי ביותר:

    על הקיר ליד המיטה תלויים היו רובה, שבריה משובצת, השטייר ההונגרי שליוהו תמיד בדרכו ותמונה ורדרדת בה עמד חייל אדמוני ויפה עיניים ליד עלמה ורדרדת אף היא.

    "מה זה?" שאילתיו? "זהו ההווי שלנו עד כה" ענה הוא וחיוכו הקונדסי בעיניו.

    הסידורים כאן היו אידאליים: המקלחת היתה חדר קטן, מרובע ומשקוף לו בלי דלת, למותר היה החבר שעמל, בלאו הכי עד כי השיג דלי מים ממשיך לעמול כדי להסתר מעין רואה. פינה כזאת לא נמצאה בו. בית השימוש היה בקומה השנייה , פתוח משני צדדיו: מלמעלה ומלמטה ונסגר ע"י דלת שירדה מציריה.

     

    בערב התכנסנו ליד המדרגות במג'דל. היה רצון עז לשבת בצוותא. נראינו כקומץ קטן מאוד בנוף הבלתי מסביר פנים כל עיקר. הרגשנו כי רק החבורה היא שנותנת לנו את הבטחון והאומץ, וערב ערב התכנסנו. אחד התחיל לשיר ואחרים החזיקו אחריו. פרצה שירה אמיצה, זקופה, התלכדו הקולות ויהיו ללב אחד.

    שירי הקוזאקים מצאו הד בנפשנו, אולי בגלל הלא-אכפת שהיינו מוכרחים לסגל לעצמנו בכדי לא להגיע לרפיון, ואולי בגלל השמחה האמיתית, היגון העמוק והפשטות הרבה. הסתכלתי סביבי. היה ליל ללא ירח. אורם הלוחש של הכוכבים התלכד עם אלפי אורותיו-פניניו של הכרמל, שהיו שפוכים על צלעו והוסיפו להוויה ברוך רזי, רומז ומפתה.

    העמק היה אפל כים שחור ואנו כבלב אניה בתוכו.

    ריח החציר המשכר, החריף נישא אלינו.

    ואנו שרים בחצות ושרים באשמורת התיכונה ושרים ושרים…

     

     

     

  • ללוזר ביום חגו – רבקה רובינשטיין

    לאלעזר הלבני לחגו/ רבקה רובינשטיין

    ראשית כל יצירה היא הדימיון. וכן ראשית יצירתנו הגדולה היה הדמיון. הן לפני שראינו את הארץ ראינו אותה בדמיוננו.

    הדמויות הקדומות של כל עם חבויות במעמקי נפשו של כל יחיד, ביודעים ובלא יודעים. הדמויות של אלעזר בתמונותיו (עיטורי חג) מעוררות בי משום מה הרבה חוויות ילדיות. נדמה לי שבדיוק כך ראיתי את אישי המקרא (סיפורי המקרא בלשוננו, אז), ואפילו הטליתות היו על כתפיהם.

    תיתי לו לאלעזר בעד החוויה שהוא נותן לילדינו, אשר בשבילם הארץ אינה ארץ האגדה, והינם ריאליסטים לעתים עד כדי אפרוריות, ומה ערך בשבילם לתמונה, אשר בה נופם, ארצם, מציאות ודמיון משמשים בערבוביה? איזה מזון חי ומפרה היא לנשמתם.

    באחד מימי הפסח עת אשר רוחב הצבעים והדמויות הוליכו שולל את מבטי העיניים, חלמתי : והנה מאחת פינות החמד בחצרנו הופיעה אמי ואתה שתי דמויות מציוריו של לוזר: האחת – נערה – השמש אשר בתוך המזלות, השנייה – אחת מעולות הרגל, אשר לצידה האיל הזהוב.

    שאלתי את אמי: מי הן? ענתה לי: אלה אשר חיו מתחת לתלי מג'דל". והיה לי הדבר לסמל: נכון, אלו הן אימהותי הקדומות, אשר לבשו גידים והעלו בשר וקרמו עור וחיו!

    ("ברמה" – ערב פסח תש"ה, 28.3.1945)