רותי שוחטוביץ
רותי איננה. בשיבה טובה נלקחה לבית עולמה, מותירה את גינתה ירוקה ומטופחת, טרם יתנו בה החמסינים הראשונים את אותותיהם וייבש חציר, ייבול ציץ.
עד יומה האחרון, כמעט, שמרה בנחישות, ככל שאיפשר לה מצבה, על עצמאותה, סרבה להיכנע לתלות. בתבנית נוף הולדתה,העיר פילדלפיה, עיר העצמאות האמריקאית, נוצקה, ולמרות שכמעט 70 מ-94 שנותיה עברו עליה בחיי קיבוץ, ועל אף שתמיד "יישרה קו" עם השיטה ועם צרכיה, משהו מניחוח החירות האמריקאי לא עזבה מעולם.
ועכשיו, כאמור, ואולי לראשונה בחייה, היא משוחררת. משוחררת מן הקשיים שכפו עליה הנסיבות המשפחתיות בשנות ילדות הומן האתגרים שהציבו לה החיים הקולקטיביים, בעוד היא כולה אינדיבידואליזם צרוף.
רותי נולדה ב-1921 להורים שהיגרו ממזרח אירופה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עד מהרה טפח החלום האמריקאי על פניהם והם מצאו עצמם עמלים קשות להביא פרנסה לחמשת ילדיהם אותם גדלו בדוחק רב.
בת 9 היתה כשנפטרה אמה, מותירה את חמשת ילדיה לחיי עוני ומחסור. מדי בקר, בטרם הלכה לבית הספר, היתה רותי מסייעת לאביה לפרוש את דוכני המכירה לקראת עוד יום של מסחר דחוק. אז, כך נראה, תחת המכבש של מצוקות החיים, נתעצבה אישיותה השורדת: שורדת את ההכרח לשלב בין חובות הלימודים לבין ההיחלצות לעזרתו של אביה בפרנסת המשפחה, שורדת את הבדידות ולימים, כבוגרת, שורדת את החיים שלא תמיד התיישבו עם הלכי נפשה ורצונותיה האינדיבידואליים.
בתחילת שנות ה-40 הצטרפה רותי להכשרת תנועת הנוער הציונית "הבונים" בעירה וב-1946 עלתה עם גרעין ההכשרה לכפרבלום. בשנה בה חיתה בכפר בלום התגלתה כחלוצה נמרצת ופעילה. היא עבדה על טרקטור וחרשה בשדות עמק החולה. ממרום מושבה על הטרקטור היתה צופה בזאבים היורדים מהגולן ולא נרתעה מלהמשיך בעבודתה, עד סיימה את משימתה.
את הפלחה לא נטשה גם כשעברהב-1947 לרמת יוחנן. יש בינינו הזוכרים אותה נוהגת בפארמֵל A האדום, תופעה בהחלט יוצאת דופן בתקופתה.
רותי נישאה לישעיהו שוחטוביץ,וכאן, בעיצומה של מלחמת השחרור, נולדה בתם, ענת. פחות מחודש של אמהות וכבר נאלצה להתמודד עם פינוי הילדים מהמשק המותקף בימי הקרב על רמת יוחנן. כעבר חמש שנים נולד עמרי. הלינה המשותפת לא היתה משאת נפשה, אך כמו בעניינים רבים בחייה היא קיבלה את דין התנועה.
מטבעה היתה רותי עצמאית. מפילדלפיה היתה, כבר אמרנו? הלכה בדרכה הייחודית, שמרה בקפדנות על דיסקרטיות. עולמה הפרטי היה מחוץ לתחום. לא הרבתה לספר על עברה ועל עבר משפחתה. כל זה רחוק היה, כמובן, מצורת החיים הצפופה והתובענית בקיבוץ. ואולם, פרטיות לחוד ושיתוף פעולה לחוד. רותי היתה מסורה לכל צורך של הקהילה. בידיה הופקדו במשך השנים תפקידים ומוסדות חשובים בשירות לחברים ובאחריות על הפרט.
בכשרון, בחריצות ובקפדנות ניהלה את המטבח והאקונומיה בשנים הקשות של תקציבים לא מספיקים, של עבודה פיזית קשה,ובתנאי עבודה ללא אמצעי חימום או קירור שיקלו על העובדים. היא ניהלה את מחסן הבגדים, ריכזה את ועדת הבריאות, תפקיד מאד אחראי, רגיש ודיסקרטי ומלאה גם את תפקיד סדרנית העבודה.
ב-1968 קבלה על עצמה להקים את הכלבו הראשון ברמת יוחנן ולאחד את שני מוסדות האספקה הקטנה, "חיה" ו"גרשון". היה זה שינוי משמעותי באורחות החיים. שיטת החלוקה שהיתה מקובלת עד אז עבר זמנה. רותי שתמיד הרחיקה ראות הובילה את שיפוץ המבנה ואחר כך את ארגון המוצרים על גבי המדפים באפן חדשני ממש. היא רצתה להביא אל חיינו איכות, הגדילה את מגוון המוצרים ואת אפשרויות הבחירה של החבר – למקום כבר היו מראה וניחוח שלסופרמרקט – אבל בקטן. 16 שנים התמידה בכך, נושאת בעול ניהולו של הענף ומתן השירות לחברים. תמיד קבלה את תמיכת הגזברות שכן הוכיחה אחריות וקפדנות בניהול הכספים והחשבונות. "מה שאני מצטערת", אמרה בראיון שנערך עמה בסיום תפקידה,"זה שלא תמיד היתה לנו עזרה מתאימה וכשהיתה מגיעה השעה לשרת את הקהל,(שמבחינת הזמן זה חלק קטן מאוד מן העבודה), העייפות היתה כל כך גדולה, שכבר לא היהלי כח 'להיות נחמדה לכולם'… אבל הרצון שלי היה תמיד טוב…"
עולמה הפרטי של רותי – עולם שכולו רוח ואומנות ויופי ומסירות נפש. ביתה מטופח ומבין קירותיו בוקעת תמיד מוסיקה קלאסית, גינתה פורחת בכל עונה, לבושה מיוחד והתסרוקת סדורה על ראשה. אשה יפה ואשת יופי, שגילה הכרונולוגי לא ניכר בה, גם בשנים של זקנה מופלגת.
וילדיה? בבת עיניה, משוש חייה. ונכדיה? – יקרים מכל. ומסירותם? דוגמא ומופת. בכל הזדמנות, כאילו לא הפרידו ימים ואוקיינוסים בין אמריקה לישראל, קופץ עמרי לביקור, וענת? בצלמה בכלל נכתב הדיבר החמישי…
את זמנה הפנוי השקיעה רותי בקריאת ספרים. מדי כמה שבועות עלתה בעצמה לכרמל, לספריה האמריקאית, והעמיסה ערימת ספרים אותה "חיסלה" עד הביקור הבא. והספרן ידע: לרותי צריך לתת הרבה ספרים.
והציור. את הציור אהבה מילדות וגם הכישרון זוהה כבר אז. אך רותי לא זכתה בילדות מטפחת ואף השנים הבאות לא הותירו זמן לכך: בונים משפחה, בונים מולדת, בונים קיבוץ… ובכלל- מקומם של אמנים בקיבוץ היה מאז ומתמיד סוגיה מורכבת: מורכבים היו היחסים בין החומר והרוח, בין פרנסת הגוף ופרנסת הנפש, בין צרכי הכלל ומאוויי הפרט.
בגיל מאוחר יחסית הסתערה רותי עלכן הציור. היא למדה בקורסים וקבלה "ימי אומנות" מהעבודה. בסטודיו קטן שקבלה ציירה ציורים נפלאים.
וכשבאה זקנה, לא ביישה זו את נעוריה. רותי נותרה כשהיתה: זקופה, אסתטית, מטופחת, אחראית לחייה, עצמאית ככל יכולתה. היא, שעמדה בבחרותה בראש ועדת הבריאות המקומית, שדאגה במסירות למתן סעד לכל נזקק, התקשתה להשלים עם נזקקותה שלה, התקשתה להרפות ולהסמך על ידים מטפלות.
בשלבים נפרדה מהעולם, מין פרידה מתמשכת, התפוגגות.
ענת ועמרי, משפחה יקרה. כל פרידה מחבר היא צער משותף לקהילה, אך כשנסגר בית, בית של משפחה שהיתה בשר מבשרו של המקום הזה 75 שנים, מאז הגיעו אבא שייקה ואחותו תמר לרמת יוחנן, הצער גדול שבעתיים. צר לנו על רותי צער רב, הרבה יופי הביאה למקום הזה, שיהיה לתמיד ביתכם.
ליקטה מהארכיון ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין
