שרגא אנטלר
שרגא (פייבל) נולד ב-1921 בעיר בוצ'אץ' שבגליציה, פולין, בבית ציוני-מסורתי. ביתם עמד בקצה העיר ליד "הגשר-השחור" שעל נהר הסטריפה. אביו, אביגדור, עבד בטחנת הקמח שבעיר. הוא היה אלמן ומטופל בשלושה ילדים כששב לעיר בתום מלחמת העולם הראשונה וניסה לשקם את חייו בעיר ההרוסה. הוא נישא בשנית להודיה שילדה לו את שני בניו הצעירים: שרגא ושמואל, וטיפלה במסירות גם בשלושת ילדיו מנישואיו הראשונים.
שרגא למד בביה"ס ממלכתי פולני ובמקביל "בחדר" עברי מודרני, בו נלמדו השפה העברית, ספרות ותנ"ך. הוא הצטרף לתנועה הציונית "אחווה", שחינכה לעליה לארץ ישראל העובדת. בעת ביקורה בעיר, ראתה אחותו הגדולה, משקה קרניאל, שכבר היתה אז חלוצה בארץ-ישראל, את המצב הכלכלי הקשה שם. עם התקדרות שמי אירופה בשנות ה-30, משהורע המצב, השיגה לשרגא, לאחר השתדלות רבה, רשיון עלייה לארץ. ב-1936 עלה שרגא הנער ארצה ובא לחיות לצד אחותו משקה בקיבוץ בית-אלפא. קשה היתה עליו הפרידה מן המשפחה, ועוד יותר מכך הקליטה כנער בודד בארץ חדשה ובקיבוץ הדל של הימים ההם ורכישת השפה החדשה. הוא נכנס לעבודה בצאן, ברפת ובעבודות אחרות. חצי יום עבד, ובשעות אחר הצהרים למד.
ב-1940, עם הפילוג בבית אלפא, עבר לרמת-יוחנן עם משפחת אחותו. את דרכו לרמה עשה ברגל, עם ותיקי הרועים שהובילו את העדר מן העמק לרמת-יוחנן. כאן, סייע בהקמת הדיר ועבד בו כ-5 שנים.
שנות מלחמת העולם השניה לוו בדאגה רבה למשפחתו. המכתבים פסקו ושמועות האימה רדפוהו. רק כשנגמרה המלחמה נודע גורלה המר של משפחתו: כל כולה נספתה בשואת יהודי אירופה. את הכאב הזה נשא שרגא בליבו כל חייו.
שרגא עבר לעבוד ברפת, והתמיד בעבודתו זו שנים ארוכות. הוא עבד בתנאים הקשים של אז בחליבות היום והלילה הידניות וגר ב"ליפט" קטן ומחניק. אחר כך עבר לטפל בעגלות. הוא אהב בעלי חיים ובהומור השקט שלו היה משוחח איתם ארוכות. בבקרים היה אוסף את החלב מהפרות הבריאות ומביאו הישר לבית התינוקות. מעולם לא החסיר יום עבודה ועשרות "שבתות" וימי חופשה נרשמו לזכותו ולא "נפדו" מעולם.
ב-1965 נשא שרגא לאשה את ברוריה הוכמן, ניצולת המלחמה, ולא היה מאושר ממנו כשנולד בנו יחידו אבי (אשר נקרא על שם אביגדור, אביו).
שרגא פעיל היה, בדרכו, בחיי הקיבוץ. במשך השנים גם ישב ערב ערב בתא שליד החשמליה וחילק, בהתנדבות, את הסיגריות לחברים המעשנים. במרוצת השנים היה חבר בועדת שיכון ובועדת קליטה.
בשנותיו האחרונות, כאשר נחלש, מצא את מקומו בעבודה בכריכיה. הוא אהב את העבודה ושמח מאוד שיכול היה לסייע בה לחברים ולילדים. איש טוב לב היה, שמח תמיד לעזור, אהב את רמת יוחנן ואת חיי הפשטות והצניעות של הקיבוץ. העריך את חיי השוויון והחופש שבו ואת יכולת הקיבוץ לטפל בקשישיו ולפתור את בעיותיהם האישיות. חבר נאמן היה, שחי בצניעות ומימיו לא ביקש דבר מה מיוחד לעצמו.
שרגא עקב והתעניין תמיד בכל הנעשה בארץ והיה מעורב רגשית בכל הקורה מסביבו, והתמיד בכך גם בתקופת מחלתו, באמצעות הרדיו והטלויזיה. ראה עצמו חלק מן הקיבוץ ומן הארץ ואמר שקשה עליו להיפרד מהמקום ומהמשפחה.
באחרית ימיו זכה לטיפול מסור ב"חמדת אבות", עד מותו והוא בן 76 שנים.
קישורים:
