שרקה שטייף – קורות חיים- כתב בנה איתן
שרקה נולדה בשנת 1904 בבית יהודי ציוני מתקדם, בעיירה סכודניצה ליד העיר סמבור בגליציה, אשר תושביה יהודים ופולנים ומעט אוקראינים. על אף שהייתה דור שישי לרבי מבעלז- היה הבית ציוני ודיברו בו פולנית ויידיש. הוריה היו משכילים ואביה נחשב ,הרצליסט". היו בעיר בראשית המאה מכל המפלגות
היהודיות- "השומר-הצעיר", "החלוץ," וגם " אגודת-ישראל" אליה השתייך הסב.
אחרי מלחמת העולם הראשונה ועם ההתעוררות הלאומית, קמה תנועה ציונית של המבוגרים וגם של הנוער- ושרקה המשיכה דרכה לתנועת הנוער ויצאה להכשרה חקלאית לפני עלותה לארץ.
מרדכי עלה שנה קודם ושלח עבורה בקשת "סרטיפיקט" ובשנת 1923 עלתה שרקה לארץ ומצאה את מקומה הראשון בבית הפועלות ב"נחלת-יהודה. המקום היה אז לפלא בעיני רבים ואורחים רבים מן הארץ ומחו"ל היו מבקרים במשק-הפועלות.
כעבור זמן מה הצטרפה שרקה אל מרדכי ל"קבוצת-הצפון" בה מצאו שניהם מקום השתייכות והיו בין מקימיה ובוניה של רמת-יוחנן מיומה הראשון, הקימו את המשפחה הראשונה והיו הורים לילד הראשון של הקיבוץ [אורי ז"ל].
שרקה היתה פעיל בקיבוץ ומילאה תפקידים רבים במהלך שנותיה. למרות הכשרתה החקלאית המקצועית- היתה רוב שנותיה עסוקה בעבודות הבית- החל מאפיית הלחם בשנים הראשונות [על אש קוצים],ניהול מטבח הילדים במהלך 14 שנים [בהן זכתה לקלוט לקיבוץ חברות רבות מן המצטרפות לקיבוץ],מבשלת ואקונומית שנים רבות [כולל בשנים הקשות של חדר-האוכל השרוף ואכילה במחסן "הזרע"].
שרקה גם ניהלה את משפחתה עם שלושת ילדיה:איתן,עזה ונעמי ביד רמה ודאגה לחינוכם והשכלתם ובהמשך גם דאגה ללא לאות להביע דעתה בגידול הנכדים.
שרקה היתה דעתנית ובעלת עמדות ברורות ונחרצות בתחומים רבים- גם אם לא תמיד נשאה חן בעיני אחרים. לא טרחה "להתחנחן". העולם נחלק בעיניה לאוהביה,אהוביה ולאחרים-וכך נהגה בכל הסובבים אותה.
בנוסף להיותה סדרנית עבודה שלוש פעמים ופעילה בועדות שונות-יצאה שרקה בגיל מבוגר לפעילות פוליטית באיזור בנימינה- כרכור בשנות השבעים, ללא לאות-מתוך אמונה בצורך לעשות כל שניתן למען הכלל.
שרקה יצאה לעבודה במחסן הבגדים, לתפירת תיקונים, עם פרישתה מן האקונומיה והמשיכה בעבודה זו עד שנותיה האחרונות, עד מחלתה.
לא נלאתה מפעילות ציבורית גם בחיותה בודדה אחרי פטירתו של מרדכי וזכתה בחייה לתריסר נכדים ונכדות ואף לנינים בשנותיה האחרונות- אשר הסבו לה הרבה נחת, למרות ששכלה בחייה בן, בעל ונכד.
בשנותיה האחרונות היתה מרותקת למיטתה ב"חדרי החולים" וגם כאן זכתה להוקרת המטפלות בה וייתר הדיירים. עד שנתה האחרונה לא נלאתה לספר כי בחלומותיה ובדימיונה לא העלתה אף פעם את המציאות שפגשה בה לבסוף….
היא נפטרה בשנתה בגיל 87 [בשנת 1992] אחרי חיים ארוכים ומלאים.
יהי זכרה ברוך.