דרורי שלי,
עברה שנה וכאילו הזמן עמד מלכת.
שנה של לילות טרופים, קטעי זכרונות, כעס וחוסר אונים, כל כך הרבה אין וכל כך, כל כך הרבה כאב.
כאילו אתמול עמד מולי השוטר. עד היום אין לי בכלל מושג מה הוא אמר לי. לא רציתי לשמוע. שמעתי רק את המילה אופנוע והעולם התהפך.
אני זוכרת שלקחו אותי הביתה וכמו שהגעתי לשם, התיישבה לי בראש מחשבה שליוותה אותי לאורך כל השעות הראשונות. חזרתי ואמרתי לעצמי שלא מדובר באירוע זמני שתכף יעלם והכל יחזור לקדמותו.
שמדובר במשהו נורא שהולך להשאר איתי לשארית חיי וששום דבר כבר לא יהיה כמקודם.
אין לי מושג למה ואיך המחשבה הזאת התישבה לי בראש בעוצמה כזאת.
כנראה שזה היה מין נסיון שכזה להכין את עצמי לבאות.
אלא ששום דבר שבעולם לא יכול להכין לשבר הנורא הזה ולכאב שבא איתו.
לא רציתי לצער אותך אבל כשהתחלתי לכתוב לך – זה מה שיצא. מה אכתוב? עליך? והרי לכל אחד היה הדרור שלו.
את דרורי שלי, פרא אדם אהוב שלי – רק אתה ואני הכרנו. את הטוב ואת הרע. החלטתי שכך זה גם ישאר.
אהבת ללכת על הקצה מגיל אפס. לנסות הכל ולבדוק גבולות כל הזמן. גמעת את החיים בגמיעות גדולות ואני למדתי לחיות במצב של דאגה מתמדת.
תמיד כשדאגתי לך, הייתי בכוח מעלה בראשי את דמותך המחייכת והבלתי מנוצחת וכך הצלחתי קצת להרגע.
כל כך הרבה שנים שהלכת ובאת ואפשר כל כך בקלות פשוט לחשוב שאתה עדיין מטייל איפה שהוא בעולם. לפני כמה שבועות, כשניצן התקשר בשמחה לבשר לי שהוא מתחתן – באופן ממש אוטומטי עברה לי בראש המחשבה שבטח לכבוד החתונה שלו תבוא לביקור. כן. ממש ככה. כל כך קל להתפתות וכל כך הרבה כוחות צריך לאסוף כדי לעמוד בפיתוי הזה ולנסות להבין את הבלתי ניתן להבנה.
ואז פשוט לקבל כי אין ברירה אחרת.
לא פעם אני עוצרת ולא מאמינה. איך יתכן שהעולם ממשיך להתקיים כאילו כלום לא קרה. הרי קרה כל כך הרבה.
ואולי טוב שכך. הרי כולם אומרים שצריך להמשיך. הם רק לא אומרים מאיפה לוקחים את הכוחות לעשות את זה.
היום אני יודעת שהבדידות של הכאב היא הבדידות הגדולה והנוראה ביותר שנגזר על אדם לשאת איתו. מסביבי משפחה נהדרת וחברים טובים והם עושים הכל כדי לעזור ואני מלאת תודה על כך ויודעת שגם להם קשה , אבל באמת שאי אפשר. זה משהו שבכלל אי אפשר להסביר. כמו חור בלב. גם כשלכאורה אני במקום אחר, עובדת, מדברת ולפעמים גם צוחקת – האין הנוראי שלך והכאב שבא איתו, לופת את הלב ואת הנשמה כל הזמן, מבלי להניח לרגע.
ויש את יסמין שלך עם המשפחה הנהדרת שלה. וכל כך קשה גם לה. הרי הייתם הרבה יותר מרק אח ואחות. שתינו מנסות לתמוך אחת בשניה ככל שאפשר ובקושי מוצאות את הכוחות לחזק כל אחת את עצמה. ג'נדי שתמיד אמרת לי שהוא האיש הכי טוב שיסמין יכלה לבחור וכמה שצדקת והילדים המתוקים שלהם שזוכרים אותך ומדברים עליך. אוריה ויוחאי שמתכננים את הנקמה שלהם בנהג שפגע בך. שכשהם אומרים לי שהם מתגעגעים אליך ואני מציעה שאולי נלך לבקר אותך, הם עונים לי שלא לדרור הזה הם מתגעגעים. אבישגי שאוספת ומביאה לך כל מיני אבנים מיוחדות ודוריה, שלא הכירה אותך אבל העניקה לך את אחד מרגעי האושר הגדולים בחייך כשזכית להיות שותף לחווית הלידה שלה, באה ומשחקת לה על הקבר שלך.
דרורי שלי, עברה שנה ואתה איננו. בראש אני יודעת שאי אפשר לשנות את זה אבל הלב עדיין כל כך מבקש רק עוד פעם אחת לדבר איתך, רק עוד פעם אחת לחבק ולנשק אותך ורק עוד פעם אחת להגיד לך כמה אני אוהבת אותך.
מי יתן ותמצא מנוחה ומרגוע והאהבה של כולנו תלווה אותך בכל מקום שבו אתה נמצא.
אמא.
