צביה שלנו
מעטים האנשים אשר דמותם נשארת במשך כל זמן חייהם
אותה דמות – קבועה, עם ייחודה הבולט והמיוחד.
צביה – איש העבודה.
אינני זוכרת אותך צביה, בבגדי שבת, – בבגדי ערב, –
בבגדים חגיגיים. רק בבגדי עבודה –
כפופה, מרימה, מעמיסה, רכונה, בוחשת או חותכת,
עודרת או אוספת…
מדוע זה תמיד רק כזאת אני רואה אותך בזיכרוני?
פנים חרושות, ידיים עמלות, – וראש מורם בגאווה.
יש רצון לשיר את שיר חייך, צביה,
שיר שיבטא את המבט, מבט התכלת,
הפוגע ישר ישר במרומים –ומלוכד איתם באיזו דרך סתר.
היתה סביבך רוח השדה הפתוח, בכל דרכיך, גם בעבודתך
בפינות עבודה אחרות.
השדה והאדמה והעמל הפכו למהות אחת והיה בהם צו עליון
הפוקד – עבוד!
עבוד כי זה הדבר העליון הקיים בחיים –
עבוד – כי רק כך תהיה אדם,
עבוד – כי רק כך תיבנה הקבוצה,
עבוד – כי רק כך תיצור חברה אמיתית שעליה גאוותך,
שעליה תשליך את כל ישותך והיא תגאל אותך מעבדות
הדורות של "חיי אויר", של חיי אנשים תלושים מהקרקע,
וחיים במערבולת הלא כלום.
אין מה שישווה לרגעי האושר של העבודה בהתכופף אדם עד לצמח ובהרימו את פריו כמנחה ומתת לחברה.
איך אמצא את המלים לתאר את דמותך צביה?
דמות מדמויות דגניה ונהלל, מדמויות העליה השניה והשלישית,
דמות של כוח התגברות עליונה על עיפות, על חולשות, על רצון לנוח קצת.
איך אתאר את הרגשתי כלפיך צביה מאז באתי לקבוצה ומצאתי חלום עלי אדמות, אנשים שאינם רוצים לצבור כסף, רכוש או התקדמות בדרגות החברה, ולעלות על השני מתוך התחרות. אנשים שקמים עם השמש לעבוד בשדה, גם כשקשה מאד ממשיכים, וביתם פתוח לכל אחד שבא, ומבינים כי צריך להתגייס לכל דבר הכי קשה.
איזה אנשים מוזרים! ועל הכל הבחורות הנושאות בעול הבית המשותף. איך אתאר איך הסתכלתי עליך ועוד רבות כמוך, ולא הבנתי מנין לכן הכוח?
הייתן לי לסמל של גדולה.
מעולם לא הרגשתי כי ראויה אני לכן, כי אמצא את מקומי כשווה בין שווים….
כן צביה, לא אמרתי לך מעולם הרגשה זו כלפייך, והיום כבר לא תשמעי אותי.
אך זכיתי בכל זאת להיות על ידך בבית החולים ואולי ראית בעיני שמץ מזה שהרגשתי.
היית יפה אז, ספרת לי איך היה כשהלכת בבוקר השכם לעבוד בפינת התינוקות במטבח והתעלפת בדרך, וכשהתעוררת המשכת לכיוון המטבח כדי להודיע שיחליפו אותך, שוב התעלפת ושוב המשכת. עינייך זוהרות באותו אור תכלת בו עברת את כל דרך החיים שלך. וכשסיפרת לי על התקפת הלב, ועל הכאבים שהיו לך לפני שלקחו אותך לבית החולים. כשסיפרת כמה קשים היו כאבים אלה אמרת בחיוך:
"חשבתי אז שהחיים קשים. ידעתי, אך לא תיארתי לי שגם למות כל כך קשה".
ובכל זאת היו פניך שלווים – והיו בהם אור וגאווה.
נוחי צביה על משכבך בשלום.
מרים נוסדורף בלנק
