רותי (אדית) בן צבי

ואל עפר תשוב… / ירמיהו

אני זוכר את אחד מרגעי הציפייה הארוכים, האינסופיים, אחד מיני רבים בחמש השנים האחרונות, ישבתי אצל בלה במשרד במרפאה, חיכיתי לתשובה מנטע או לתוצאות של אחת הבדיקות שבוששו להגיע משום מה.

כנראה שבשלב מסוים איבדתי את הסבלנות, עזבתי הכל ורצתי החוצה ביאוש, היה ברור לי שהציפייה הזו פירושה תשובה שלילית והכל אבוד.

בלה קמה, רצה אחרי, תפסה אותי מחוץ למרפאה והעמידה אותי במקומי, –

אתה לא לבד, היא אמרה, יש לך אחריות, אתה לא יכול לזרוק את עצמך ולהיות נתון למצבי רוח כאלה, עכשיו זה הזמן שלך להיות חזק.

ככה, פשוט ולעניין.

זה היה די מהמם אם להודות על האמת.

בדיעבד אני מניח שזה היה רגע ההתפקחות, רגע שבו נגמרים הרחמים העצמיים, נגמרות האשליות, נגמרות ההדחקות, הדמעות, השאלות, ה"למה דווקא לנו", הכעסים וההאשמות.

התחיל המאבק.

מאבק קשה עם עליות ומורדות, עם הצלחות קטנות וכישלונות גדולים, עם ציפיות מורטות עצבים לבדיקות, ואחר כך לתשובות, עם שמחות קצרות-רגע ואכזבות ארוכות, עם יאוש, חוסר אונים ותקוות קלושות שמשהו בכל זאת ישתפר.

והמחשבות האיומות על הרע מכל…

אבל גם, עם גילויי תמיכה ואהבה ורגעים אינטימיים שכמוהם לא ידענו עד אז.

אני נוטה להסכים שרק הקלישאה השחוקה והחבוטה "זר לא יבין" תבטא נאמנה מה עובר על משפחה מוכת סרטן או שרצים אחרים.

חמש שנים מסוייטות, איומות ונוראות בהן אתה לא יודע מה יהיה מחר.

ימים קשים שאתה קם בבוקר ולא יודע בעצם בשביל מה, אבל חייב להמשיך כאילו הכל כרגיל, להמשיך ולא לוותר לעצמך, לא לפרוש, לא להטיל על הסובבים אותך את מררתך, את אומללותך, הם לא אשמים במה שקרה לך.

להמשיך למרות הכל עם אותה שיגרה יומיומית ברוכה שמפרידה בינך ובין איבוד השפיות והאחיזה במציאות.

ומטיפול טיפול זה נעשה יותר ויותר קשה ומתסכל.

היו ימים מרים שנדמה היה שלעולם לא יגמרו. ימים שבהם אתה תוהה אם יש בכלל תכלית לסבל הנוראי הזה, האם "הטיפול" כדאי, האם הוא עוזר, והבדידות חונקת, והעולם כמנהגו, השמש זורחת השיטה פורחת והשוחט שוחט…

בדרך לעבודה הייתי מזמזם לעצמי את "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב…" אבל השיר נשאר תמיד ישן והלב נקרע ומדמם ובמאמץ על אנושי מכריח את עצמי למרוח על הפרצוף מסכה של "עסקים כרגיל", העיקר לא להכביד, פותח את רדיו בקולי קולות להחריש את הקולות האחרים, את הפחדים, את החרדות.   

אבל היו גם ימים אחרים.

בין לבין הייתה התקווה, היה מאמץ לנצל את הזמן השאול עד כמה שזה ניתן. הייתה השלמה עם מה שכבר לא ניתן, השלמה שיש עימה רוגע ושלווה ואהבה וחום.

לעולם לא נשכח את ההרגשה הנפלאה כשהיינו חוזרים מבית חולים מאוחר, אחרי הטיפולים המתישים, ומוצאים על אש קטנה במטבח עומד סיר עם תבשיל חם שמפיץ בכל הבית ניחוח נעים של בית שבני אדם חיים בו, את ידיה המחבקות של מרים ארזי שדאגו "ללוות" אותנו לאורך כל הדרך, ולא רק בימים האחרונים של רותי.

לעולם לא נשכח את הטיפול המסור הנכונות לעזור והלב הפתוח למלא כל משאלה של רותי או שלי, בגלוי או בצנעה, מצד המשפחה הקרובה וסתם חברים, מצד הקהילה ומהצד הרפואי, נטע ומירי ושרלה וערן וירון ש"טורטרו" על ידינו בכל שעה משעות היום והלילה, את הנריאטה הטובה והמיטיבה והמסורה והליווי לגרמניה, את אפרת, את יעקב, את עובדי חדרי החולים וכל מי שהיה לו יד בתמיכה חומרית ומנטלית.

שוב ושוב עולה וצפה מול עיני התמונה הרגועה והשלווה של יפית שמטפלת ברותי בעדינות שכזו, במקצועיות שכזו, מנקה, מסדרת, מלטפת, מנסה עד כמה שאפשר להקל, לשמור על טיפת הכבוד והפרטיות האחרונים שעוד נותרו, שהולכים ונגזלים באכזריות, שהולכים ונגרעים מיום ליום.

וברגעים האחרונים לפני החידלון המוחלט עוד מספיקה להקריא לה פסוק מתהילים…    

והיום, אחרי הכל, כשצריך להתחיל לאסוף מחדש את השברים ולמלא את החלל העצום שהשאירה אחריה, חף מכל האשמות וכעסים, שלם עם עצמי אני מרשה לעצמי להודות ולפרגן למקום בו אני חי כל שנותי שהוא רמת יוחנן והוא הבית שלי, –

אם חס וחלילה נפלה בגורלך צרה שכזו, טוב להיות במקום הזה.

ובזמן שאנו נושאים עינינו לשינויים באורחות חיינו, כדאי לעצור לפעמים, להתבונן סביב ולראות את כל הטוב והיפה שיצרנו פה, נכסי החומר והרוח.

אל נהרוס את מידת האנושיות, החמלה והתמיכה ההדדית שהתברכנו בהם ברמת יוחנן.

אדם לא יודע מה צופן לו העתיד, ויהיו אשר יהיו השינויים, בכל דרך שנבחר ללכת בה, את המידות האלה אסור לנו לאבד. .