שרקה אופיר

04/11/1929 - 15/07/1978

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' חשון התר"צ

תאריך פטירה: י' תמוז התשל"ח

שם האב: יוסף (בן פורת)

שם האם: הנקה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: זיידמן דבורה

בן/בת זוג: בצלאל אופיר

שרה (שרקה) אופיר

שרקה נולדה באביב תרפ”ט בקיבוץ “השומר הצעיר” א’, הוא בית-אלפא שלמרגלות הגלבוע, בת בכורה להנְקה לבית זיידמן וליוסף בן-פורת (פרבר), מחלוצי העליה השלישית. עד גיל 11 גדלה עם בני גילה בחברת הילדים בבית אלפא, דור חדש של “צברים” בארץ חדשה ובחברה מתהווה, דור שהוריו ראו בו התגשמות חלום של אלפיים שנות. היו אלה ימים של יצירת יש מאין ושל הסתפקות במועט ולצד לימודיהם החלו בני המשק לעבוד כבר בילדותם המוקדמת ולהתחנך לחיי עמל.

ב-1940, עם הפילוג, עברה שרקה עם הוריה ואחותה, יהודית, לרמת יוחנן, כאן נולד גבי, בן הזקונים. לא על מי מנוחות עברה הפרידה מבית אלפא שנכפתה עליה כמו על ילדים רבים נוספים בשל מחלוקת אידיאולוגית שהיתה נחלת הוריהם. הילדים שנותקו ממחוז ילדותם התגעגעו מאד לנופי העמק והגלבוע ולחבריהם שנשארו מאחור. אבל הזמן עשה את שלו והם הסתגלו לביתם החדש ונעשו בני משק גאים, בשר מבשרו של המקום. הואיל וברמת יוחנן הצעירה לא היו ילדים בגילם של בוגרי הבנים שהגיעו מבית-אלפא הותיקה יותר, ונערים אלה- מעטים היו, איחדו שלוש קבוצות גיל לכתה קטנה אחת שלמדה בצריף בקיבוץ עד גמר כתה י’. שרקה, מספרים חבריה, היתה תלמידה טובה מאד וחרוצה, והיה בה שילוב של שמחת חיים ורצינות בלימודים. בהתאם לתורתו של המחנך יהודה רון-פולני, התנהלה חברת הילדים כחברה עצמאית, המקיימת שיחות ומוסדות ומקבלת את חוקיה והחלטותיה בעצמה, בדומה לחברת המבוגרים בקיבוץ. בד בבד חונכו הילדים לחיי עבודה, בעיקר זו החקלאית, ומדי יום אחר הצהריים ובימות החופשה היו עובדים בענפי המשק. שרקה עבדה בנוי וכבר אז נקשרה נפשה במלאכה זו והיא רכשה בה נסיון וידע רב, שישמשו לה עוד שנים רבות. בנוסף קיימו הנערים בקבוצה קן פעיל ונלהב של “הנוער העובד והלומד” והיו יוצאים בחופשות למחנות התנועה. המשך טבעי לכל אלו היה שליחת הנערים בתום כתה י’ לבתי ספר חקלאיים. שרקה למדה בגניגר ואחר כך במקוה ישראל.

ב-1950 נישאה שרקה לבצלאל אופיר, בוגר חברת הנוער הארצישראלי של מתתיהו. הם בנו ביתם ברמת יוחנן, כאן נולדו בנותיהם ענת (1952) ורותם (1954) וכעבור שנים בן הזקונים, יפתח (1966). משפחה יפה, מעורה ומושרשת במקום זה ארבעה דורות.

שרקה השתלמה בחינוך ובביולוגיה בסמינר הקיבוצים ובמדרשה החקלאית ע”ש רופין וב-1953 השתלבה בצוות בית החינוך המשותף בגוש זבולון. שנים רבות היתה מחנכת, מורה לטבע ומדריכה בשטחי הצומח והנוי בבית החינוך. בימים בהם היה החינוך לעבודה, לטבע ולחקלאות לב לבו של החינוך הקיבוצי, עשתה שרקה לפיתוח שטח חינוכי זה להלכה ולמעשה. ידיה היו שותלות, מטפלות ומטפחות כל פרח ושתיל, עיניה רגישות ליפי הצבעים והצורות בעולם הצומח והחי. הגן הבוטאני ופינות הנוי שעיצבה בבית הספר על פי הצמחיה הטיפוסית לאיזורי הארץ השונים, הפכו לחלק מנוף חייהם של התלמידים והמורים והיו לדוגמא ומופת בשדה ההוראה המחנכת לטבע ולחקלאות. כהוקרה לפועלה הוצאה לאור ע”י מדור בתי הספר של אחוד הקבוצות והקיבוצים במשרד החינוך, עבודת הגמר שכתבה בסמינר המורים לחקלאות ולטבע במדרשה החקלאית ע”ש רופין על “תכנון גן הנוי במוסד החינוכי”. החוברת הופצה למורים לטבע ולחקלאות, למדריכים ולחניכים, מתוך אמונה כי יש בכוחה לתרום לחיזוקו ולביסוסו של החינוך החקלאי.

אשה מיוחדת היתה שרקה, כמורה, כאם וכחברה. כולה עצמיות ושאר רוח, טבע ונוי, מקוריות ודמיון, מסירות והתמדה. “שרקה”, כתבה לאה הדומי, “כל כולה הרי היתה במימד זמן שהוא שלה. נפשה- שעוֹנהּ היתה, ופעימות חוויותיה הפנימיות היו קצב חייה”. עמוקים היו האהבה והכבוד שרחשה לכל אחד מחניכיה, ללבטיו ולאישיותו הצומחת. היא הרבתה לשוחח, להקשיב ולתמוך בתלמידיה כיחידים וכקבוצה והיתה עבורם מורה אהובה, נערצת, מותירת חותם. היא עודדה את יצירתיותם, פקחה עיניהם לצפונותיו של הטבע, תוך שהיא מרבה להעזר באמצעי המחשה מלאי דמיון, מעוף ומחשבה.

ב-1976 יצאה שרקה עם משפחתה מן החממה הקיבוצית לדרך חדשה, דרך שלא האריכה ימים. זמן קצר אחרי שקבעו משכנם בקרית אונו, חלתה שרקה בסרטן וניהלה מאבק אמיץ ורווי סבל במחלתה. בקיץ תשל”ח, והיא כבר סבתא לנכדים ראשונים, הלכה לעולמה טרם מלאו לה 50 שנה. היא הובאה למנוחות באדמת רמת יוחנן, אליה היתה קשורה בעבותות.

8 שנים אחר כך נקבר לצדה יפתח ז”ל, צעיר ילדיה, שנפל בעת שירותו הצבאי בצנחנים.

כתבה: נורית פיינשטיין

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • על אביה -יוסף בן פורת- שרקה אופיר

    אבא –

    איך לא עמדו כוחותיך הפעם? שנים היתה המחלה מהלכת לצדך…

    ואתה לא הכרת בה – מדעת…

    בדפדפי ברשימותיך, נשקפת לי דמותך החודרת אל מעבר לזמן. דמות של דור חזק שקורץ מחלמיש, שטוף אהבה ואמונה באדם, בקבוצה ובעם.

    כזה היה אבא – אוהב את האידיאלים, דבק בתנועה, להם כל ישותו, את כל חום נפשו המוסערת.

    מרבית שנותיו הוא היה לנו אבא של יום שישי, החוזר הביתה עם חיוך רחב על פניו, ובעודו אוחז בתיקו החום, אנו כבר קלועים בזרועותיו.

    בשבילנו היו לו שמורות השבתות, לשמחת משפחה ולטיולים לעת בוקר.

    חגיגיות היה נוסך בו הטבע, המפתיע בכל עונה בגילוי מחודש. היינו יוצאים לראות את הכרם בפריחתו, את שדה החיטים עת הבשילו שבולים – מעריך, ואומר יבולים, ובפרדס עת עברנו, הנה מגלה לנו אשכולית שהסתתרה מעין – רואים, קוטפה ומחלק פלחים בין כולנו ביד מלטפת, ברוממות רבת – משמעות.

    ידיו היו לו למכשיר ביטוי, הן בויכוח והן בתקיעת-כף לשלום, בין בשלבו זו בזו מאחוריו כשהוא מהלך במחשבותיו, וכן באותו ליטוף האשכול הנחפז להבשיל.

    קשים היו חייך ומלאי אכזבות אך הם לא כרסמו אמונתך, כי ביסוד אהבת מאוד את כור מחצבתך – שורש חייך.

    בימי חייך האחרונים לימדת אותי לחייך, כי ידעת טעמה של בת – שחוק. את לחן חייך שיננת מדי יום, חזור ושנן בלי מילים.

    על כל שעה, על כל רגע נאבקת עם תום הדרך, בכל כוחך התמודדת, בכל עצמיותך המתגעשת…

    מיותמים, עשירי נכסים השארת אותנו כולנו.

    שרקה.

  • עם מותה של שרקה -יעל שאני

    עם מותה של שרקה-

    לבכות-

    אין זה באופנה היום

    ולי יש כל כך הרבה על מה…

    שכינה חסדה הסירה

    וצער תהומי –

    בלי צפנות, ללא נופים

    נאחז בזכרונות –

    חסד נעורים צרוף ואמיתי

    איתי שמור ומלווה בגר, ולא הכזיב.

    שרקה שפגשתי פעם (כשהגענו לרמה)

    כשרתמה סוסים למחרשה בבית הספר,

    חריש עמוק הטביע בי

    לימדה אותי שיעור ראשון באהבה-

    לעמל כפיים לחרדת חקלאי

    שמחת שמים – כברכת זכאי

    לטבע שנושם בקצב מקובל / צפוי

    בצמיחתו פורח,פרותיו עושה כתנאי

    הכל כגמול, האיזון חוזר ובתודה

    לאהוב שבילי כרמל גליל ונגב

    לחוות חברותא יחדיו של עצי החורש ופרחי הגן

    יעל שאני

    15.7.78

  • לרותם ובצלאל – מעדה ואיציק לקח

    לרותם ולבצלאל – שלום!                                                    5.8.78

    …מקובל בחברה שלנו, להגדיר אדם שפוי כאיש היודע להלך עם דרכי החיים, שהוא מתנהג באורח צפוי ושנוהגיו מתקבלים על הדעת. אפילו מלחמה היא אות צפוי; אפילו מחלה מתקבלת על הדעת; אפילו מכת שמיים נתפשת בהגיון.

    המות – אם איננו טועים, הוא היחיד המפתיע, לעיתים באופן שמעולם לא היה צפוי ושמעולם לא נתקבל על הדעת.

    אנו מטיילים באירופה, וזה עשרים יום היינו מנותקים מחדשות מן הבית. בשובנו הנה מלאי צפייה למכתבים – הפתיעתנו הידיעה שהמות הגיע והנחית מכתו באופן כזה שלרגע אמנם חששנו שמשהו בהגדרת השפיות התערער, וכל שנחשב לצפוי וכל שמתקבל על הדעת אינו מתקבל על הדעת עוד.

    לרגע אבד קנה המידה, התערערה הפרופורציה בין מה שנחשב כמהלך חיים הגיוני ובין מה שארע במשפחתכם:

    שרקה שייחודה בכך שהיא מיוחדת;

    שכולה עצמיות ובלעדיות ורוח מרוממה;

    שכולה טבע ונוי, מקוריות ודמיון מסירות והתמדה;

    שכולה אם, מורה, וחברה – איננה.

    יחד אתכם

    עם הנקה

    ועם בכי המשפחה

    עדה יצחק לקח

     

  • מכתב מדפנה שלם

    שלום רב,

    כבר המון זמן שאני רוצה לכתוב לך דברים שיושבים לי בלב ובראש, ולא מרפים. למעשה המכתב כבר כתוב לי בראש, מאז נפטרה שרקה. אלו דברים שהרגשתי לפני מה שקרה, ואפילו פעם שוחחתי על כך עם שרקה. ומכיוון שזה עלה בי שוב ושוב מחדש, הייתי רוצה נורא לשתף אותך – אתכם (המשפחה) בהרגשות החזקות שלי לשרקה ז”ל.

    כל הזמן אני מוצאת את עצמי נזכרת מחדש בדברים שנתנה לי שרקה. אולי השנה (בשנת שרות), אני מרגישה זאת ביתר שאת משום שאני צריכה להסביר לסובבים אותי מי הייתה שרקה, ומה הייתה בשבילי, כדי שיבינו…

    יודעת? שרקה גילתה לי את עולם הטבע, ופתחה לי את העיניים לראות ולהכיר את היופי הזה שמסתתר בטבע. היא עשתה לי הכרות אישית עם צמחים, עצים ובע”ח, נכס שקיים בי עד היום, וכל פעם שאני רואה אלון מצוי חרחבינה כתמה, שקנאי וכד’… אני יודעת שאלו כבר חברים שלי בזכותה של שרקה.

    זוכרת התגנבות לברכות הדגים, כשאחריה – להקה עצומה של המוני שקנאים.

    זוכרת ” פנקסי תצפית” שליוו את הטיולים הרבים שלנו עם שרקה, בהם נרשמו חוויות טבע וצמחיה.

    זוכרת את “המשימות” ששרקה הטילה עלי כדי להוציא את מטען המתח שלי, והרצון לתשומת לב – עשיתי “מעקב צמוד” אחרי הירח, כל לילה.

    זוכרת את תצפיות הכוכבים שלנו.

    זוכרת השכמות לקראת זריחה.

    רואה ילדים בכיתה ו’ עם מגדירים וסיכות – מפרקים פרחים ומגדירים אותם.

    רואה תערוכה במשק בט”ו בשבת. ואיתה חידון צמחים, דבר שהלהיב אותנו, וקרב אותנו יותר להכרת הדברים המקסימים שצומחים מסביבנו.

    וגם בגישה חינוכית, במשך ההדרכה עולים בי שוב ושוב דברים השייכים כל כך לשרקה: היחס האישי לכל אחד, כל בן אדם הוא יצירה חד- פעמית, ולכן ההתייחסות אליו נעשית בהתאם אליו נעשית בהתאם.

    שרקה ידעה באמנות לחזק בנו את הדברים החזקים – החיצוניים והפנימיים ביותר, ולתת לנו בטחון עצמי בכוחנו בתחומים השונים.

    שרקה חזרה ואמרה לנו שהבסיס של יחסי אנוש זוהי השיחה. לאחר כל ריב, הכריחה אותנו לשוחח אחד עם השני כדי לפרוש את הבעיה בבהירות, וכך לפותרה, כדי למנוע אי הבנות.

    יודעת? זהו עקרון שאימצתי אותו לעצמי, ואני משננת אותו כל פעם

    לחניכים ולעצמי, ויודעת שזה שייך כל כך לשרקה.

    שרקה עם המעוף המחשבתי הדמיון והיוזמה…

    זוכרת שלמדנו גיאוגרפיה, אז בשיעור הראשון, שכפלה לנו שרקה דרכונים, ונסענו לחיפה לנמל, ועברנו את כל התהליכים של יציאה מהארץ.

    זוכרת  שלמדנו על מצרים, הכניסה שרקה לכתה ממטרות, והנה יש לנו נילוס ואנחנו מצריים קדמונים, ו – משחקים את התפקיד. וכמובן שנתגלו ריבים על שטחי חקלאות על המים, התגלה, צורך במנהיג ובמבנה חברתי, וכד’…

    עכשיו משננים באוזני המחנכים שוב ושוב – שלימוד צריך לבוא דרך אמצעי המחשה, החניך צריך לעבור על בשרו את החוויות כדי לחוש אותן בכל עצמתן ולהבינן. חושבת ששרקה היא שיצרה את הכיוון הזה באופן עצמאי. זה היה כל כך בתוכה הרעיונות המקוריים להעברת החומר.

    זוכרת ” “יומן השבוע” – הלכנו למרכזי ענפים בכל שבוע, ועשינו ראיון בנושא – הענף בשבוע זה או בעונה זו.

    והתערוכות… שרקה של התערוכות. היינו מבלים ערבים שלמים של יצירה והנאה, במחיצתה של שרקה, כשאנחנו מסכמים ומעצבים תערוכות בסיכום כל חומר שנלמד.

    ובאופן אישי- מרגישה ששרקה ממש עברה איתי ביחד את אחת התקופות הקשות שעברו עלי מבחינה אישית. מרגישה שיש לה חלק ישיר בעיצוב שלי, ובחיזוק האני שלי.

    לפעמים אני משחזרת לעצמי את האני שלי לפני “טיפולה” של שרקה, ואת “האני” שלי אחרי טיפולה של שרקה, ויודעת – ששרקה עשתה בי המון – לחיזוק האישי שלי, ולבניית מקומי בחברה.

    ידעתי וידענו כולנו – שאל שרקה אפשר לגשת בכל רגע ורגע משעות היום – ותמיד תהיה תשומת לב מקסימלית וקשב, ופתיחות לשמוע ולהבין.

    וכל היחס שלה ליצירה…

    שרקה יצאה מנקודת הנחה שאין מן דבר כזה- כאילו ש”יודעים לצייר וכאילו שלא יודעים…

    כאלו שיודעים לעבוד בקרמיקה, וכאילו שלא יודעים…כולם יודעים… לכולם יש כוח יצירה. רק שנוצרו מן מסגרות שחילקו את האנשים לפי קנה מידה מסוימים, לכאלו שמוכשרים ליצור, ולכאלו שלא.

    אצל שרקה כולם יצרו… ועוד איך. נפגשת עם ציורים שלנו מ”התקופה של שרקה”, ורואה צורות עשירות והעזה בצבעים ורעיונות. אצלנו כולם  היו ציירים. כולם פיסלו בקרמיקה. וכולם קבלו תשומת לב והערכה אישית ועידוד. לא ציירנו את הפרופיל המסוים של האיש, ואת השולחן העומד ועליו צנצנת פרחים. ציירנו מהרגשותינו, מדמיוננו וממה שידינו הוליכו אותנו! גם בתחום זה אני מרגישה ששרקה השאירה בי הרבה.

    לשרקה לא היה קנה מידה של זמן. הדברים לא נמדדו בשעת התחלה ושעת הסוף. השעון והזמן תמיד היו האויבים של היצירה המשותפת שלנו. עכשיו אני מרגישה ששרקה נשארה אצלי במימד שמעל לזמן. מעל לשנים, מעל לימים,ומעל לשעות. היא מלווה אותי כמעט בכל מה שאני עושה, ושוב ושוב אני מוצאת את עצמי אומרת, חושבת ומרגישה-“את זה שרקה נתנה לנו”… היא אצלי יושבת עמוק, עמוק, וקיימת בעבר ובהווה, ויודעת שהיא ממשיכה להקרין וללוות אותי לעתיד.

    מרגישה שהיצירה המשותפת שלנו עם שרקה – נמשכת…

    טוב, רותם, כאמור זה קצת מההמון שיש בי בלב לשרקה, והרגשתי שמוכרחה לכתוב לך, לבצלאל, לענת, ליפתח ולכל המשפחה.

    אלו זכרונות ומחשבות שעולים בי כל הזמן…

    להתראות דפנה (שלם)

     

  • תעודת זהות

     שרקה אופיר

    בת הנקה ויוסף בן פורת

    נולדה בבית אלפא

    א’ בניסן תרפ”ט  11.04.1929

    אחות ליהודית וגבריאל

    עברה לרמת יוחנן בשנת 1940

    נשואה לבצלאל

    אמא לענת, רותם ויפתח

    נפטרה י בתמוז תשל”ח  15.07.1978

    בת 49 במותה

          יהי זכרה ברוך