יוסף שאני

יוסף שאני –

יוסף נולד ב-1911 בעיר קטוביץ שבפולין. בגמר בית הספר התיכון נסע ללמוד רוקחות בגרמניה. זמן קצר אחר כך מתה אמו ומאחר שהיה עליו לממן את לימודיו בעצמו, החל לעבוד כשוליה אצל חשמלאי ועם הזמן למד את רזי המקצוע. הוא עבד ולמד עד אשר נפגש באנטישמיות ובעקבות החלטתו לשנות את דרכו בחיים הפסיק את לימודיו. בשובו לקטוביץ הצטרף לתנועת "עקיבא". פלוגת ההכשרה בעירו לא סיפקה את מאווייו והוא החליט לצאת להכשרה לקראת עליה. תחילה עבד בחשמלאות, ומשלא נמצאה לו די עבודה, עבד בבניין ולבסוף בבית מלאכה, שם מצא את מקומו. בעבודת המתכת והנפחות חישל את גופו, מצא פורקן למרצו וסיפוק בעבודתו. בימים היה עובד ובערבים שקד על לימוד השפה העברית ועל לימוד תיאורטי של המקצוע. כל רגע פנוי מעבודה ישב עם פנקס ועפרון, רשם מילים מתוך חוברת עברית ולמדן בעל-פה. ב-1935, בהכשרה, פגש בחנה, לימים רעייתו.

ב-1937 עלה יוסף ארצה בהכרה ברורה שדרכו אל הקיבוץ. הוא הצטרף לפלוגת עבודה של תנועת "עקיבא" בפתח תקוה ועבד בבניין ובפרדסים. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו, פנה למעשה ההתיישבות והיה מראשוני העולים להתיישבות בעמק בית-שאן במסגרת הקמת ישובי חומה ומגדל. ב-1938 עלה לקרקע קיבוצו, נוה-איתן, שם ידעו הוא וחבריו שנים קשות של כבוש אזור פרוע ושומם: החום הלוהט, העדר מים ומעל הכל- מאורעות 36-39 שהתחוללו מסביב. אבל יוסף היה מאושר מהמפגש עם המציאות והחברה, בימים עבד, בלילות שמר לפי תור וגם בתנאים הללו לא נסוג מהחלטתו לרכוש את השפה ולהקדיש כל רגע פנוי ללימודים. הוא לחם בקדחת שתקפה אותו שוב ושוב ויכול לה. מששב לאיתנו גויס לנוטרות ונטל חלק בליווי שיירות, בשמירת השדות ובקרב על "מעוז".

משנסתיים מבצע ההקמה של נוה איתן, הפנה יוסף את מרצו להקמת בית מלאכה, תחילה בפינת החומה תחת גג עשוי מחצלת ומספר כלים זעום, ובהמשך במסגריה מסודרת. בקפדנות ובמסירות עשה עבודתו, רכש כלי אחר כלי והכשיר בסבלנותו הרבה עובדים נוספים. הוא קשר קשרים עם בתי מלאכה שונים מהם היה מקבל ספרות מקצועית ואת עתות הפנאי הקדיש לקריאתה. משהתפתח המשק והצטרפו אליו עולים חדשים שאך זה הגיעו ארצה, גילה יחס חם אליהם וסייע בפתרון בעיותיהם. אחרי מספר שנים במשק קיבל יוסף אישור מהקבוצה לצאת להשתלם בנפחות ב"מקוה ישראל".ותוך חצי שנה, בשקידה האופיינית לו, למד את המלאכה והיה לנפח.

משנולדו ילדיו, יעל, דוד ונילי, לא היה גבול לגאוותו ולאושרו. יוסף מימש בכך את אחת משאיפותיו החזקות- הקמת משפחה עברית בארץ ישראל.

"יוסף, שעקרונות הקבוצה היו חלק מישותו ממש", מספרת חנה רעייתו, "ידע גם להילחם היטב עליהם. במלחמה זו לא ויתר ולא נסוג אפילו במחיר עזיבתו את נוה איתן, ובשנת 1951 עבר לרמת יוחנן, בתקווה למצוא בה את המקום בו יתגשמו הרעיונות בהם דגל". קרא עוד

בבואו לרמה רכש את מקומו בתוכנו והפך באחת לחלק בלתי נפרד מנופו של המקום: הוא התערה בחברה, בעבודה במסגריה ובפעילות בועדת חברה. הצטיין ביחסי אנוש בעבודתו, בכשרון ליישר הדורים ולהרגיע כוחות סוערים, בסבלנות ללמד ולהדריך בנים מתוך יחס של הערכה וכבוד לצעיר ולזקן. הקדיש את מיטב המחשבה לדמות החברה בקיבוצה. אמונתו בהגשמת אמת של עקרונות הקבוצה הביאתהו לחפש כלים ואמצעים שונים להגשמתה. יוסף סימל שקט פנימי וסבלנות לזולת שלא ידעו גבולות. ואכן, מצא אט-אט פתרונות לכל מיני קשיים בענפים, ללא רעש, אך מתוך חישובים והכנות מדוקדקות מראש. היה לו, ליוסף, צמא בלתי נדלה לרכוש דעת, הוא הרבה ללמוד בכוחות עצמו אחרי שעות העבודה והשיג השגים בלתי מבוטלים בשטחים מרובים.

היה בעל ואב למופת וידיד אמת לחבריו. "איש טוב, חבר טוב", כתבה שולמית רון, "טוב היה להעזר על ידו, תמיד נענית בסבר פנים טובות, בחברות פשוטה, ברצון כן לעזור. תמיד נתן לך הרגשה שהינך פונה אל חבר, לשותף ולא סתם לבעל מלאכה. טוב היה לפוגשו בשבילי החצר ולהחליף ברכה או הלצה, או סתם לראותו תמיד מלא מרץ ואופטימי".

על כל אלו הקיץ הקץ מוקדם מדי. בנסעו לבקר את בתו יעל בקיבוץ יפתח מצא יוסף את מותו באופן פתאומי והוא בן 52 שנים בלבד.

יהיה זכרו ברוך.