לאה ברגשטיין

  חג השבועות תשס"ט, מאי 2009

לפני עשרים שנה נטמנה לאה באדמת רמת-יוחנן

לאחר שבראה מלא הטנא יצירה של מחול וחגי טבע,

והניחה,יחד עם מתתיהו, את המסד לתרבות מתחדשת בישראל ובקיבוץ.

האישה הזו-

הכוהנת בשמלה לבנה, שלקחה את התוף בידה, הובילה את קהל החוגגים,

ועמדה מדי שנה בשנה על משמר ביצוע יצירתה,

האישה הזו-

ידעה גם אכזבות ומפח נפש, עלבון ומרירות, בדידות ושכול.

אבל מה שלחשנו ללאה בשלושים לפטירתה

אנו אומרים ביתר שאת היום,לאחר שיצירתה וחותמה הן מתשתיות התרבות שלנו:

" אל תרגזי לאה,

נוחי בשלום על משכבך,

כי:

השמלות הרקומות כובסו,

חולצות הבחורים גוהצו,

פעמוני הרגליים נאספו,

תלתלי האזניים, החגורות הצעיפים- נארזו.

קרוב אליך,

על אדמתך,

שדות העומר ילבשו מדי שנה מחול,

ובנות ובני הרמה יצאו במחולותיך,

ודור לדור יביע מועד בחגיך,

ואת-

כאותה "ציפור יחידה,

הנושאת את כל השמים הגדולים והכחולים

על כנפיה הרפות

בכוח מזמורה…"  (עפ"י לאה גולדברג, בהרי ירושלים,

מתוך הספר "על הפריחה")

את נושאת את חגי אדמתנו ומועדי כפרנו

בכוח מחולותיך.

לפני 49 ימים הונף טנא העומר לפעמי "שיבולת בשדה",

והיום אנו מניפים את סלי הביכורים לפעמי ריקוד "שבעת המינים".

קשה להעמיד חג טבע שני בסמיכות למאמץ המושקע בחג העומר,

אבל את, לאה, ידעת להעניק גם לחג זה את ייחודו,

בעיקר במחול  "קומו ונעלה" בו הכוהנות מספרות את סיפור עם ישראל על אדמתו

בשתי תנועות פשוטות:

להתכופף אל האדמה, לעבדה ולשמרה;

ולהניף ידיים למעלה בבקשה על הגשם ועל האור,

או בתפילת הודיה על תנובת האדמה.

עשרות רבות של מחולות יצרת לאה.

יהיו הם נזר לראשך, פעמונים לרגלייך, ערובה לזכרך.

ללאה, – מתתיהו שלם

אף על פי שכל ההתייחסות היא כולה לילדים זאת אומרת: מה נתנה לאה לילדים, אני מתחיל הרבה יותר מוקדם.

זה התחיל בשנות השלושים. היינו האומנים הראשונים שהופיעו מטעם הקבוצה בחוץ. לאה ואני. אני בשירה ולאה בריקוד השיר: "שה וגדי". זה היה בדגניה ב'. הייתה התרגשות עצומה. שניים מקיבוץ אחד, אחד שר שני מרקד, זה היה חידוש גדול בארץ. היה זה חג גדול בקבוצה. מאז הופענו בקיבוצים שונים, אני בשירים שלי ולאה בריקודיה.

כשעברנו לרמת יוחנן היתה לנו הצגה שם הופיע השיר: "שמוני". זה היה השיר הראשון שנתן ללאה הזדמנות לפתוח את החתונות . כל חתונה החלה ב"שמוני". וכך עד היום הזה.

כשהייתי מורה בביה"ס חיברתי אז הצגה בשם "המצור". שם שיחקו אז אלישע ונורית וזה הסתיים בשיר: שירו השיר. לאה חיברה לזה ריקוד וזה הפך להיות שיר של הארץ כולה. ככה זה התחיל. כמעט כל השירים שאני כתבתי מיד לאה חיברה לזה ריקוד, וזה עבר מיד לילדים.

אחר כך שהופיעו שירי הגז, שירי העומר, הילדים שהיו בעיקר מבית הספר רקדו ושרו אותם כל השנה. היו שירים שלאה העלתה אותם מתהום הנשייה, שאני עצמי שכחתי אותם והיא הרקידה אותם. כמו השירים: יוחנן וגבריאל, מן השממה, לבשו, לבשו נא עוז ועוד אחרים שגם הלבישה אותם בסיפורים ובמעשיות וזה הלהיב אותם עוד יותר. באפן כזה הילדים אהבו את השירים יותר ויותר.

היה זה מוצלח ביותר ששני אנשים כאלה נפגשו זה ליד זה: אחד בשירה ושני בריקוד. זה העשיר את החברה כולה.

עם לאה נהגתי כשווה בשווה. אני לא התערבתי בריקודים שלה, רק מפעם לפעם הייתי אומר לה: "אני הייתי עושה את זה כך וכך", והייתי עושה הדגמה. אמנם רקדן לא הייתי אבל היה לי חוש אם מתוך המוסיקה או מתוך המילה והיא תמיד קבלה את הערותיי.

לסיום עבודתה בבית הספר נברך אותה שעוד תספיק ליצור כהנה וכהנה.

אני בשמי יכול להוסיף לה ברכות להרבה בריאות, הרבה רוח טובה והעיקר הרבה רוח יצירה.

מתתיהו שלם רמת יוחנן 1973