רותי (אדית) בן צבי

18/10/1938 - 27/04/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג תשרי התרצ"ט

תאריך פטירה: ו' אייר התשס"ד

שם האב: אוסקר

שם האם: חנה

ארץ לידה: צ'ילה

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ירמיהו בן צבי

רותי (אדית) בן-צבי

רותי נולדה בצ'ילה ב-1938 לחנה ואוסקר בריל. היא גדלה אצל סבתה אשר לא הייתה, לדברי רותי, אישה דתייה במיוחד ובכל זאת קוימו בביתה כל מצוות השבת והחגים.

רותי גדלה לאורם של סיפורים על ארץ-ישראל שהצטיירה בתודעתה כ"ארץ הקודש". היא השתייכה לתנועת "איחוד הבונים", השתתפה בפעילות השוטפת, והיתה חלק מגרעין של תנועת נוער ציונית-חלוצית. כשמלאו לה 18 גמלה בלבה ההחלטה לעלות ארצה. היא יצאה להכשרה עם הגרעין, אולם בסופו של דבר דחתה את נסיעתה כדי לא להשאיר את סבתה לבדה. כעבור שבע שנים החליטה רותי שהגיע זמנה לעלות לישראל וב-1964 היא הגיעה לרמת יוחנן עם ההכשרה שהייתה מיועדת לקיבוץ אור הנר.

כדרכן של התחלות, גם שנותיה הראשונות של רותי בארץ ובקיבוץ היו קשות: ההסתגלות לחיי הקבוצה, השפה החדשה, אולם מה ששיפר את קליטתה היה נכונותה לעבוד בכל עבודה, חריצותה, ומידת האחריות שהיתה טבועה בה.

רותי נישאה לפישל גלייזר ויחד איתו הביאה לעולם את רמי ואילת.

חיי הנישואים לא ארכו והזוג נפרד.

ב-1972 נישאה רותי לירמיהו והקימה איתו בית חדש שלתוכו נולדו רוני, אודי ושמרי.

רותי השתלבה בחיי הקיבוץ והיתה למטפלת מובילה בפעוטונים. הילדים בהם טיפלה זכו לחום ואהבה, לסביבה מטופחת ומאורגנת, לסדר יום ברור ולאווירה שקטה ונינוחה. בסיום פרק זה בחייה, לאחר 22 שנים, נאמר בדברי הפרידה: "כל רבב אדמה בקסמיה הופך ליצירה", "כל אחד קיבל יחס מיוחד". זמן מה שימשה רותי כמרכזת החינוך של הגיל הרך והשפיעה שם מניסיונה הרב, משיקול דעתה הרציני והאחראי ומרוחה הטובה. שנים מספר עבדה גם בבתי הילדים של כיתות היסוד.

רותי קבלה על עצמה את ניהול חנות הנעליים, היתה אחראית על ה"מועדון לחבר" והושיטה עזרה ככל שהתפנתה גם במרכולית. בכל מקום אליו הגיעה באו לידי ביטוי חושיה האסתטיים, כישרונה להפוך כל פינה ליצירה מיוחדת, חריצותה והאחריות השלמה שנטלה על עצמה, והכל בשקט, באכפתיות ובהתמדה.

ידי הזהב שלה עסקו בכל מלאכה, אשת חיל למופת. בפנותה לעסוק בפיסול לשמו נתגלה כשרונה האומנותי במלא  עוצמתו.

בשנותיה האחרונות חלתה רותי בסרטן. היא נאבקה במחלה ונמנעה מלשדר את מצוקתה נוכח הגורל שהתאכזר אליה. היא נפטרה בביתה שבעת סבל וייסורים בעיצומו של חג העצמאות תשס"ד כשהיא מוקפת באהוביה- אישהּ, ילדיה ונכדיה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ואל עפר תשוב… – ירמיהו בן צבי

    ואל עפר תשוב… / ירמיהו

    אני זוכר את אחד מרגעי הציפייה הארוכים, האינסופיים, אחד מיני רבים בחמש השנים האחרונות, ישבתי אצל בלה במשרד במרפאה, חיכיתי לתשובה מנטע או לתוצאות של אחת הבדיקות שבוששו להגיע משום מה.

    כנראה שבשלב מסוים איבדתי את הסבלנות, עזבתי הכל ורצתי החוצה ביאוש, היה ברור לי שהציפייה הזו פירושה תשובה שלילית והכל אבוד.

    בלה קמה, רצה אחרי, תפסה אותי מחוץ למרפאה והעמידה אותי במקומי, –

    אתה לא לבד, היא אמרה, יש לך אחריות, אתה לא יכול לזרוק את עצמך ולהיות נתון למצבי רוח כאלה, עכשיו זה הזמן שלך להיות חזק.

    ככה, פשוט ולעניין.

    זה היה די מהמם אם להודות על האמת.

    בדיעבד אני מניח שזה היה רגע ההתפקחות, רגע שבו נגמרים הרחמים העצמיים, נגמרות האשליות, נגמרות ההדחקות, הדמעות, השאלות, ה"למה דווקא לנו", הכעסים וההאשמות.

    התחיל המאבק.

    מאבק קשה עם עליות ומורדות, עם הצלחות קטנות וכישלונות גדולים, עם ציפיות מורטות עצבים לבדיקות, ואחר כך לתשובות, עם שמחות קצרות-רגע ואכזבות ארוכות, עם יאוש, חוסר אונים ותקוות קלושות שמשהו בכל זאת ישתפר.

    והמחשבות האיומות על הרע מכל…

    אבל גם, עם גילויי תמיכה ואהבה ורגעים אינטימיים שכמוהם לא ידענו עד אז.

    אני נוטה להסכים שרק הקלישאה השחוקה והחבוטה "זר לא יבין" תבטא נאמנה מה עובר על משפחה מוכת סרטן או שרצים אחרים.

    חמש שנים מסוייטות, איומות ונוראות בהן אתה לא יודע מה יהיה מחר.

    ימים קשים שאתה קם בבוקר ולא יודע בעצם בשביל מה, אבל חייב להמשיך כאילו הכל כרגיל, להמשיך ולא לוותר לעצמך, לא לפרוש, לא להטיל על הסובבים אותך את מררתך, את אומללותך, הם לא אשמים במה שקרה לך.

    להמשיך למרות הכל עם אותה שיגרה יומיומית ברוכה שמפרידה בינך ובין איבוד השפיות והאחיזה במציאות.

    ומטיפול טיפול זה נעשה יותר ויותר קשה ומתסכל.

    היו ימים מרים שנדמה היה שלעולם לא יגמרו. ימים שבהם אתה תוהה אם יש בכלל תכלית לסבל הנוראי הזה, האם "הטיפול" כדאי, האם הוא עוזר, והבדידות חונקת, והעולם כמנהגו, השמש זורחת השיטה פורחת והשוחט שוחט…

    בדרך לעבודה הייתי מזמזם לעצמי את "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב…" אבל השיר נשאר תמיד ישן והלב נקרע ומדמם ובמאמץ על אנושי מכריח את עצמי למרוח על הפרצוף מסכה של "עסקים כרגיל", העיקר לא להכביד, פותח את רדיו בקולי קולות להחריש את הקולות האחרים, את הפחדים, את החרדות.   

    אבל היו גם ימים אחרים.

    בין לבין הייתה התקווה, היה מאמץ לנצל את הזמן השאול עד כמה שזה ניתן. הייתה השלמה עם מה שכבר לא ניתן, השלמה שיש עימה רוגע ושלווה ואהבה וחום.

    לעולם לא נשכח את ההרגשה הנפלאה כשהיינו חוזרים מבית חולים מאוחר, אחרי הטיפולים המתישים, ומוצאים על אש קטנה במטבח עומד סיר עם תבשיל חם שמפיץ בכל הבית ניחוח נעים של בית שבני אדם חיים בו, את ידיה המחבקות של מרים ארזי שדאגו "ללוות" אותנו לאורך כל הדרך, ולא רק בימים האחרונים של רותי.

    לעולם לא נשכח את הטיפול המסור הנכונות לעזור והלב הפתוח למלא כל משאלה של רותי או שלי, בגלוי או בצנעה, מצד המשפחה הקרובה וסתם חברים, מצד הקהילה ומהצד הרפואי, נטע ומירי ושרלה וערן וירון ש"טורטרו" על ידינו בכל שעה משעות היום והלילה, את הנריאטה הטובה והמיטיבה והמסורה והליווי לגרמניה, את אפרת, את יעקב, את עובדי חדרי החולים וכל מי שהיה לו יד בתמיכה חומרית ומנטלית.

    שוב ושוב עולה וצפה מול עיני התמונה הרגועה והשלווה של יפית שמטפלת ברותי בעדינות שכזו, במקצועיות שכזו, מנקה, מסדרת, מלטפת, מנסה עד כמה שאפשר להקל, לשמור על טיפת הכבוד והפרטיות האחרונים שעוד נותרו, שהולכים ונגזלים באכזריות, שהולכים ונגרעים מיום ליום.

    וברגעים האחרונים לפני החידלון המוחלט עוד מספיקה להקריא לה פסוק מתהילים…    

    והיום, אחרי הכל, כשצריך להתחיל לאסוף מחדש את השברים ולמלא את החלל העצום שהשאירה אחריה, חף מכל האשמות וכעסים, שלם עם עצמי אני מרשה לעצמי להודות ולפרגן למקום בו אני חי כל שנותי שהוא רמת יוחנן והוא הבית שלי, –

    אם חס וחלילה נפלה בגורלך צרה שכזו, טוב להיות במקום הזה.

    ובזמן שאנו נושאים עינינו לשינויים באורחות חיינו, כדאי לעצור לפעמים, להתבונן סביב ולראות את כל הטוב והיפה שיצרנו פה, נכסי החומר והרוח.

    אל נהרוס את מידת האנושיות, החמלה והתמיכה ההדדית שהתברכנו בהם ברמת יוחנן.

    אדם לא יודע מה צופן לו העתיד, ויהיו אשר יהיו השינויים, בכל דרך שנבחר ללכת בה, את המידות האלה אסור לנו לאבד. .

  • תעודת זהות

    רותי בן צבי 

    בת שרה ואוסקר בריל

    נולדה כ"ג בתשרי תרצ"ט 18/10/1938

    בטמוקו – צ'ילי

    עלתה לארץ בשנת 1964

    הצטרפה לקיבוץ 1965

    נשואה לפישל גלייסר

    אמא לרם גל ואיילת גורדון

    נשואה לירמיהו

    אמא לרוני, אודי ושימרי

    נפטרה ו' באייר תשס"ד 27.4.2004

    בת   66 במותה