שלמה ולדמן

שלמה ולדמן

בן אסתר ומרדכי

נולד ברובישוב – פולין

כ"ב באלול תרע"ב  04.09.1912

נשוי לגיטל

אבא למוטי ומשה

עלה לארץ בשנת 1939

הצטרף לקיבוץ שפיים

עבר לרמת יוחנן 1952

נפטר ה' בכסלו תשנ"ו  28.11.1995

בן 83 במותו

יהי זכרו ברוך

גלגולו של מקצוע.

וויקפדיה מגדיר בעל מלאכה כאומנות [בשונה מאמנות הנוצרת בידי אמן] מלאכה הנרכשת על ידי הנער כשוליה תחת עינו הפקוחה של בעל המלאכה הותיק.

את הגושפנקה האמיתית לאיכות העבודה נותן הלקוח שנתן את העבודה  ומעריכה לאחר סיומה.

כבר בצעירותו והוא בן ארבע  עשרה בלבד עזב סבא שלמה, אבי, את לימודיו ב"חדר" והצטרף לעזור בפרנסת המשפחה.

באותה עת היו כבר אביו ואחיו הבוגרים בעלי מקצוע בתחום תפרות של מגפים. תפרות  חשוב להבהיר איננה ממש סנדלרות עיקרה חיבור של הסוליה בנעל או המגף אל הגפה או חלק העור העליון.  מקצוע שנעלם מהעולם יחד עם המכונות ליצור נעלים.

רוב הלקוחות היו גויים רובם איכרים שעבדו בשדות בבוץ ובשלג ונדרשו למגפים גסים וחזקים שיעמדו בתנאים הקשים.

סבא הצטרף לאחיו הגדולים ואביו בחנותם. בתחילה כשוליה ובמהרה למד את רזי המקצוע ותרם רבות לפרנסת המשפחה .

אבל החידק הציוני-סוציאליסטי שדבק בו כמו ברבים מצעירי העירה, הרובישוב, הוביל אותו להפרד מהוריו ולעבור לחוות הכשרה לקראת עליתו ארצה.

נאמן לדרכו הוא זנח את התפרות והקדיש את מרצו לכל עבודה מזדמנת בחוות ההכשרה וחיפש בעיקר קשר למקצועות החקלאות להכינו לחיי הקיבוץ בארץ- ישראל. עיקר הזמן הוקדש לדיונים אידאולוגים ומעט מאד, עקב התנאים, להכשרה חקלאית.

עם הגיעו ארצה הוא הצטרף לצוות הרפת בשפיים ולאחר כמה שנים עבר לעבודה בפרדס שהופך להיות הענף המרכזי בשפיים וענף היצוא העיקרי של ישראל באותם שנים.

עם המעבר לרמת יוחנן סבא משובץ לענף הגלדיולות, סיפנים, ועם סגירתו עבר  לרפת . לאחר תקופה לא ארוכה הוא ננגח על ידי פר, רגלו נמחצה ולאחר מספר ניתוחים ותקופת אישפוז ארוכה נקבעה לו דרגת נכות ונקבע שאיננו יכול להמשיך ברפת.

שוב הוא פתח בלמוד מקצוע חדש של פחחות באותה התלהבות ורצון ללמוד ולהתמקצע. לאחר מספר שנים גם מקצוע זה עבר מן העולם בעקבות המיכון המשוכלל, האוטומציה וכניסת הפלסטיק שדחקה את מוצרי הפח.

אם לתאר את סבא ולציין את התכונה הבולטת הרי בודאי העבודה היתה לו כדרך ותורת חיים ועל אף הקשיים הפיזיים מעולם לא התלונן או חיפש הקלה עקב מצבו.

כך גם כשהוא כבר עבר את גיל 50, כאשר רמת יוחנן נותרה ללא הסנדלר שנפטר באותה העת. מישהו נזכר בעיסוקו של סבא בתפרות בנעוריו ומתוך אי הבנה שסנדלרות ותפרות אינן אותו המקצוע מלבד העיסוק בעור כחומר גלם ופונה אליו למלא את מקום הסנדלר. אבל סבא לא טרח להסביר והוא נענה לפניה לעסוק בסנדלרות. באותה תקופה יצור  הנעלים, הסנדלים והמגפים  כבר מזמן נעשה במכונות בבתי חרושת וכל שנותר הוא לתקן ולשפץ. עדין מחיר פריט חדש גבוה מאד לעומת מחיר התיקון, שנעשה בקיבוץ בחינם ברמה גבוהה והוא מאריך את חיי הפריט במספר שנים רב. מספר העוסקים בסנדלרות הלך ופחת. קשה למצוא בעלי מקצוע טובים וסבא,  שלא היה סנדלר מימיו, עבר בין סנדלרים ותיקים ומבוגרים ששמחו  להצטרפות של "כח צעיר ". סבא נהנה ללמוד מהם והם נהנו מהלימוד ועוד יותר מכך מהשיחות ביידייש.

לאחר שנים של עבודה והתמחות מגיע סיפורנו, לאחר ההקדמה הארוכה, לפסגתו האומנותית.

פקו הנו בין מקימי מצפה שלם. סבא שזמנו הפנוי רב מציע לו שרות של תיקוני נעלים לחברים ולחברות כחלק מעזרה לקיבוץ הצעיר. הואיל והמרחק בין רמת יוחנן למצפה שלם הנו רב נמצא סידור של "דואר התק"ם". [וזאת לדעת שפעם בשבוע, בימי שלישי, הגיעו כל נציגי הקיבוצים לתל-אביב לסידורים ואיסוף דואר. לכל משק היתה תיבה, בה היה נאסף דואר שבועי ומשלוח של פריטים קטנים כגון ממטרות,מנועים חשמלים, פריטים לרכב, לטרקטורים, שעוני מים ועד, מכשירי חשמל שקנו חברים בעיר הגדולה והחשוב מכל הסרט השבועי. את הכל העבירו לדואר התק"ם וחסכו את עלות ההובלה המיוחדת לקיבוץ.]

נקבע הסדר כי נציג מצפה שלם יביא בבוקר את הנעלים הקרועות לדואר התק"ם, נציג רמת יוחנן יאסף אותם בערב, סבא יקבל אותם בבוקר למחרת. בתוך שבוע תיקן סבא את כל המשלוח, והפעם נציג רמת יוחנן לקח את השק בבוקר, שם בתא של מצפה שלם, ונציגם לקח את הנעלים המתוקנות בסוף היום. כך במשך תקופה ארוכה של כמה שנים נסעו שני השקים הלוך וחזור  מדי שבוע.

באחד הסבבים הגיע פתאום זוג נעלים בעלות עקב דק וגבוהה מאד מאותו סוג יקר שלא היה מקובל ,אז, בתנועה הקיבוצית. בתחילה חשב סבא כי זהו מקרה פרטי יחיד אבל בחלוף הזמן הלך מספרם וגדל והיו כבר יותר סוגים בחלקם עם רצועות ואבזמים מיוחדים ויקרים, עקבים גבוהים בעוד שמספר זוגות נעלי העבודה נותר יציב…

מבחינתו והשקפתו היתה זו הידרדרות קפיטליסטית עירונית ופגיעה בערכי הפשטות והצנע בהם הוא דגל כל חייו, אבל למען החלוצות הצעירות הכובשות את המדבר לא העיר דבר.

באחד הביקורים של סבא במצפה שלם הוא שם לב כי אין הבחורות בקיבוץ נועלות נעלים כה מהודרות והוא שאל את פקו כיצד מגיעות נעלי עקב מהודרות לתקון מדי שבוע כאשר לא עושים בהן שמוש? פתחו בברור ולבסוף הגיעו עד לחברתנו, שושנה פוקסמן, שעבדה אז בתק"ם ודרכה אל האחראית בדואר התק"מ.

היא סיפרה כי מתוך סקרנות עקבה אחרי השקים  אליהם היה רשום "נעלים מצפה שלם" היא פתחה וראתה את העבודה הטובה והמקצועית. באותו זמן התבלו נעליה והיא צרפה את נעליה לשק וכאשר הוא הובא שבוע לאחר מכן לפני שהגיע נציג מצפה לאסוף את הסחורה היא הוציאה את נעליה המתוקנות סגרה את השק והחזירה אותו לתא של "מצפה". הואיל והסידור היה כה יעיל ובחינם היא סיפרה לעובדות אחרות בבנין וכך התפשט הסיפור. עוד ועוד בחורות התלבשו על המתקן האלמוני ונהנו משרותיו הטובים ובחינם.

כמובן שהושם סוף לסיפור. בינתיים, פקו חזר הביתה ואף כי השרות המשיך לפעול אחר חזרתו, במצפה שלם מספר המשתמשים בנעלי עבודה הלך ופחת והסידור גווע.

לסבא, היתה זו מצד אחד גאווה על תרומה לקיבוץ הצעיר, ומצד שני הכרה ותעודת הוקרה על רמת הגימור ואיכות הביצוע אפילו בנעלים "עירוניות".

כאו נסגר מעגל העבודה של סבא שהחל בצעירותו עם עור נסתיים בעור והיה לאור בחייו.

בגיל 84  תש כוחו, הידים  נחלשו הבריאות נתרופפה, הפטיש כבר לא נשמע לפקודותיו אבדה לו שמחת העבודה ועמה שמחת החיים.

מוטי חורש 5.2020

אבא – סבא שלמה ולדמן

אבא נולד בפולין בעירה הרובישוב בשנת 1912 לאמא אסתר ואבא מרדכי . משפחה דתית , בעיקר האם אשר מקפידה מאד בקיום המצוות. ילד רביעי מתוך 7 אחים. השפה בבית היתה אידיש וכמקובל במשפחות יהודיות כבר בגיל צעיר התחיל ללמוד  ב,,חיידר" בעיקר כמובן לימודי קודש.

בגיל 14 לנוכח המצב הכלכלי הקשה בבית הוא הצטרף לאביו ו-2 אחיו הבוגרים העוסקים בתפרות בעיקר עבור איכרים גויים אשר זקוקים לנעלים חזקות לתנאי הבוץ והשלג בתקופת החורף.  בגיל 19 אבא הצטרף לתנועת "החלוץ" אשר היתה מאד פעילה בעירה וחינכה את חבריה לציונות, עליה ארצה, הגשמה של העליה בחקלאות  ובחירה בחיי שוויון בקיבוץ. היו אלו הימים שלאחר המהפכה ברוסיה. בעירה היו עוד תנועות נוער דתיות ותנועת הבונד שהיתה אנטי – ציונית.

הפעילות בתנועת הנוער גרמה להתנגשות עם האם שראתה בציונות סכנה ליהדות והתגרות בגורל. הקדימה אותו אחותו שהצטרפה ל"החלוץ" ואחריו אחותו הצעירה שהצטרפה לתנועה הקומוניסטית .

אבא יצא להכשרה הרחק מהבית להכין עצמו לעליה ארצה . באותה עת האנטישמיות בפולין התגברה ועלית הנאצים בגרמניה  הינה מקור לדאגה. בשנת 1939, באחת האוניות האחרונות לפני הפלישה הוא נפרד מהוריו, אחיו, אחיותיו  גיסים גיסות, אחינים קטנים, דודים ודודות ועלה לארץ ישראל. עם פרוץ המלחמה הקשר כמעט וניתק רק אח אחד מכל המשפחה הענפה שרד והגיע ארצה בשנת 49 ומפיו אבא למד סופית על גודל האובדן. ומאז נתעטף בשתיקה ארוכה. רק בחלוף הרבה שנים רק מעט מאד ידע ורצה לספר. ירד מסך.

עם הגיעו ארצה הוא הצטרף לקיבוץ שפיים שם היתה קבוצה גדולה של יוצאי הרובישוב מבוגרי "החלוץ"  והקים משפחה עם אמא- גיטל . בשנים ראשונות שניהם עבדו ברפת בחליבה בעיקר. אמא שהיתה חלשה בגופה סיימה עבודתה ברפת לאחר הלידה ב-1945. אבא עוד המשיך כמה שנים ועבר לפרדס שהייה בשפיים הענף הגדול ביותר.

כבר בשנת 48 מתלקח הוויכוח הגדול גם בשפיים בין תומכי מפ"ם הדוגלים בחיזוק הקשרים עם רוסיה לבין המפא"יניקים בראשות בן – גוריון המאוכזבים מהשלטון הטוטליטרי של ברית המועצות והמשך רדיפת היהודים. בשנת 51-52 עזבה קבוצה גדולה את שפיים, רובה עבר לרמת יוחנן. המעבר היה קשה לכל אנשי הקבוצה ביניהם היו בוגרים יותר אשר היו בין מייסדי ומקימי שפיים.  שנים רבות נותרו עם זיכרון הראשוניות והיצירה של יש מאין תחושה שאבדה במעבר לקיבוץ ממוסד.

ברמת יוחנן אבא חזר אל הרפת אבל בתאונת עבודה כתוצאה מנגיחה של פר שמחצה את רגלו, ולאחר שיקום ארוך הוא מצטרף לפחחיה ומתחיל מהתחלה ללמוד את המקצוע. אלו ימים טרום הפלסטיק ורבים מכלי הבית והחקלאות בעיקר הלולים נבנו מפח. עם חדירת הפלסטיק פוחתת העבודה, הפח נדחק החוצה. בצרוף מקרים נפטר הסנדלר ומישהו מתוך אי הבנה של ההבדל בין תפרות שעסק בנערותו לסנדלרות מעלה את שמו כסנדלר.  על כך בכתבה נפרדת.

אבא בעיקר,  וגם אמא, כמו רבים מבני דורם, העבודה היתה להם כתורה, ודרך  חיים יחד עם אמונה ברעיון הקיבוץ ובצורך לבססו ולבצרו תוך ביטול כל רצון אישי, הסתפקות במועט ללא מותרות ללא ביזבוזים. חיילים בשרות לכל החיים. גם בהגיע תורו לשיכון וותיקים גדול  ומרווח הוא ויתר והסתפק בדירה קטנה. "מספיק לי מה שיש",  הוא דוחה את הצעת הועדה לשיכון.

רק בהגיעם לגיל 60 עם לידת הנכדים והגוף שכבר איננו צעיר ובנוי לעבודה פיזית הם מרשים לעצמם נסיעה לחוגי ספרות השתתפות בהרצאות ובילוי אחר הצהרים עם הנכדים.

בשנת 84 אמא נפגעת במוחה [סטרוק]  והופכת לצמח ובמשך 3 שנים אבא מגיע לסעוד אותה מדי יום עד לפטירתה. עבור אבא זו מכה קשה בצרוף מותה של חגית שהייתה נערצת על ידי אבא ואמא, ואף כי היה מוקף ונפגש כמעט מדי יום איתנו, בניו ונכדיו, השמיעה שהדרדרה, הראיה שנחלשה ומנעה ממנו קריאה בספר, חבריו הטובים שהלכו לעולמם, השולחן הקבוע  בחדר האוכל בו נותר יחיד. ולבסוף גם היד ,,שהכזיבה" ולא אפשרה לו לאחוז בפטיש הסנדלרים.  כל אלה העכירו מאד את מצב רוחו בשנותיו האחרונות. גם בשנים אלו לא פחתה התעניינותו בקיבוץ ובפוליטיקה הישראלית. אבא כאב את הירידה בקרנה של התנועה הקיבוצית, הירידה של מפלגות השמאל, הכיבוש הישראלי בשטחים והשליטה בעם אחר וכן ובהשתלטות של תנועות משיחיות ולבסוף רצח רבין שהיה לו כמו לרבים קו שבר . אבא נפטר בנובמבר 1995

מוטי חורש 18.5.2020