שמואל הירש

01/06/1929 - 01/06/1948

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ב אייר התרפ"ט

תאריך פטירה: כ"ג אייר התש"ח

שם האב: לא ידוע

שם האם: לא ידוע

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1946

מקום קבורה: רמת יוחנן

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

שמואל הירש

שמואל נולד בעיר טמורש שבטרנסילבניה. ניצול המחנות, אולי בזכות היותו בהיר וגבוה. שריד אחרון למשפחתו.

 ב-24.6.1946 עלה ארצה במסגרת עליית הנוער עם קבוצת נערים ניצולי שואה, שאיבדו את משפחותיהם בימי המלחמה. הוא התחנך ברמת יוחנן בחברת נוער "נוחם". בחור מוזר ומיוחד, סגור ועיקש, נחבא אל הכלים. לא דיבר על עברו. דחה דחייה עקשנית כל תשומת לב מיוחדת, כל טרחה למענו. היה מוכן תמיד לטרוח למען החברה ולמען כל איש שנזקק לעזרתו. לעצמו לא דרש דבר. זקוק היה יותר מכל דבר אחר לאהבה ולידידות. עבד בחקלאות, התערה בחברה והתחבב עליה.

עוד בתחילת המאורעות הצטרף לפלמ"ח. את אימוניו עשה בסדום וכבר שם השתתף בקרבות. אחרי כן עבר לחזית ירושלים והשתתף בפעולות רבות מסביב לעיר. כשנפצע בקטמון, מרסיס פגז בראש ובעיניים, לא נתן לו מצפונו מנוחה, הוא ברח מבית החולים וחזר לשורות הלוחמים. היה בין הראשונים שפרצו את המצור על העיר העתיקה. בחור אמיץ ביותר, שש לתפקידו ומצטיין בכל פעולה. נפל יום אחד לפני ההפוגה, בקרב בגבעת הרדאר. ב – 1.6.1948, בשעת הנסיגה, נשאר הוא, המקלען היחידי, במקומו חיפה על חבריו וקצר באויב עד שהוכרע.

הועבר להר הרצל בירושלים ב – 17.11.1949  ונטמן בקבר אחים.

קישורים

נצר אחרון – משרד הבטחון
נזכור את כולם – משרד הבטחון

גלעד – מ.א. זבולון

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    שמואל הירש

    נולד בפולין

    כ"ה אייר תרפ"ט  01.06.1929

    עלה לארץ בשנת 1946

    שריד ממשפחתו שניספתה בשואה

    הגיע לרמת יוחנן ב 1946 עם קב' "נוחם"

    נפל בקרב על גבעת הראדאר בדרך לירושלים

    כ"ג באייר תש"ח 01.06.1948

    בן 19 במותו

  • על שמואל הירש

    הירש, שמואל (בונדי)

    שמואל, בן מרדכי (אלדר), נולד ביום ז' בניסן תרפ"ט (17.4.1929) ברומניה, בעיר טמורש שבטרנסילבניה הצפונית. למד בבית ספר עממי והמשיך לתיכון בעירו.

    בטמורש, שהיוותה את אחד המרכזים היהודיים החשובים בטרנסילבניה, חיו כ-5,500 יהודים. בספטמבר 1940, שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחה העיר להונגריה. מצב היהודים החמיר עד מאוד: זכויות האזרח הבסיסיות ניטלו מהם, והגברים נלקחו לפלוגות "שירות העבודה" של הצבא ההונגרי.

    אחרי כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-19 במרס 1944 היו יהודי טרנסילבניה מן הראשונים שתוכנית "הפיתרון הסופי" הופעלה עליהם. באביב 1944 נצטוו יהודי טמורש לעבור לגטו, שהוקם במפעל לבנים בפאתי העיר. המקום היה צר מלהכיל את כולם ורבים נאלצו ללון תחת כיפת השמים. זמן קצר לאחר מכן שולחו היהודים בשלושה משלוחים לאושוויץ.

    כל משפחתו של שמואל נספתה בשואה. רק הוא שרד בדרך לא דרך. מיד בתום המלחמה שם פעמיו לארץ ישראל, ולאחר דרך חתחתים הגיע ארצה ביום 26 באפריל 1946, במסגרת "עליית הנוער", והצטרף לחברת הנוער בקיבוץ רמת יוחנן. הוא קיבל הכשרה חקלאית, התערה בחברה והסתגל לחייו החדשים.

    שמואל גילה כושר עבודה ומסירות בלתי מצויה, ונענה בהתלהבות לכל תפקיד במשק. מלא הערצה היה לחלוציות הראשונים. נכונותו להתייצב לכל קריאה במשק, בכל זמן ובכל שעה, הייתה בפי כל לתהילה עד כדי תמיהה – הייתה זו תופעה שחברי הקיבוץ טרם נתקלו דוגמתה.

    שמואל היה סגור מטבעו ונחבא אל הכלים, ולא רבים הכירוהו מקרוב. מדריכתו מאותם הימים מעידה: "אחד הקווים האופייניים של שמואל הייתה הדחייה העקשנית של כל תשומת לב מיוחדת, של כל טרחה למענו. הוא היה תמיד מוכן לעשות ולטרוח למען אחרים, למען החברה, למען כל איש שנזקק לו, לעזרתו. הוא לעצמו לא דרש כלום. להפך. כל מה שעשינו למענו, כאילו בייש אותו, כאילו דחה מעצמו. רק מי שהכיר אותו ידע שלמרות הדחייה העקשנית הזאת של כל עזרה וכל תשומת לב, זקוק היה – אולי יותר מכל אחר – לאהבה ולידידות. וכל סימן קל של תשומת לב ורגש חם נרשם עמוק עמוק בנפשו ונשאר טבוע בלבו לעולם".

    כבר בראשית המאורעות שבישרו את מלחמת העצמאות הצטרף שמואל לפלמ"ח. חברי הקיבוץ מספרים כי התגייסותו הייתה "פראית" ממש, והשתקנות שכה אפיינה אותו הפכה לפתע להתפרצות של רגש: "אינני יכול אחרת, אני מוכרח להתגייס!" טען בלהט. אסיר תודה היה בעד החום, האהבה והדאגה שהביעו כלפיו בשעת הפרידה.

    שמואל עבר אימונים במסגרת הגדוד השישי ("ירושלים") בסדום, וכבר שם השתתף בקרבות. אחרי כן עבר לחזית ירושלים וצורף ליחידות הגדוד הרביעי ("הפורצים"), שפעל תחת חטיבת "הראל" – חטיבה מספר 10 ב"הגנה". השתתף בכל הפעולות סביב לירושלים, גילה אומץ לב והצטיין בתפקידו.

    בסוף אפריל 1948 נפצע בקרב קטמון מרסיס פגז בראשו ובעיניו והועבר לבית חולים, אך ברח משם לפני שהחלים כדי להצטרף שוב לשורות הלוחמים ולקיים את סיסמתו: "ללחום". שמואל היה בין הראשונים שפרצו לעיר העתיקה לאחר כיבוש הר ציון (19-18 במאי 1948). בכל הקרבות גילה אומץ לב נדיר, מסירות לחבריו הלוחמים ודבקות עיקשת במטרה.

    בתחילת יוני 1948 השתתף שמואל בקרב הרדאר. הרדאר (כיום היישוב הר אדר) היה מחנה צבא בריטי ששכן על פסגת הר נישא בהרי יהודה, בקרבת היישובים מעלה החמישה וקריית ענבים. באפריל 1948, בעת מבצע "יבוסי", הסבו חיילי הלגיון הערבי אבדות כבדות ללוחמי חטיבת "הראל" בעת שאלו חשו לעזרת חבריהם בקרב נבי סמואל.

    עם נסיגת הבריטים וחיילי הלגיון ממחנה הרדאר, במחצית מאי 1948, נכבש המקום בידי לוחמי הפלמ"ח והחזקתו נמסרה ללוחמי חטיבת "עציוני". אולם ב-26 במאי 1948 נכבש מחנה הרדאר על ידי הערבים, לאחר התקפה עזה של כוח מצבא הפלישה הירדני שהסתייע בשריון ובארטילריה.

    ניסיונות הירדנים לקדם שריון מהרדאר לעבר קיבוצי הסביבה אמנם נבלמו בו ביום, אך עם זאת התעורר החשש שהירדנים ינצלו את הצלחתם, יכבשו את מעלה החמישה וקריית ענבים ובכך יחסמו גם את הדרך לירושלים העוברת בקרבתם. לפיכך הוחלט לעשות ניסיון נוסף לכבוש את המוצב.

    ההתקפה החלה בליל כ"ג באייר תש"ח (1.6.1948), אך כשלה מול ביצורי הירדנים. שמואל נותר המקלען היחידי בשעת הנסיגה, וקצר באויב עד שנפל.

    בן תשע-עשרה שנים בנפלו. גבעת הרדאר נשארה בשליטת ירדן ובתום מלחמת העצמאות החלו סריקות אחר שרידי החללים. גופתו של שמואל נשארה בשדה זמן רב, עד שנאספה בידי הרבנות הצבאית. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

    חבריו ברמת יוחנן ספדו לו: "שמואל, תמיד אתה אתנו. האוהל אשר בנית בידיך אחרי יום עבודה יהיה לנו לסמל בעבודה, ומעשיך ופעולותיך יהיו לנו לסמל במלחמה. תמיד נזכור אותך. דמך רותח בעורקינו. תמיד תשמש לנו כדוגמה לטוב-לב, לענווה, לחברות ולמילוי תפקיד. נזכור את מעשיך ונמשיך".

    שמואל הונצח בחדר הזיכרון של קיבוץ רמת יוחנן.

  • ניצולים ומצילים- מירי פינשטיין

    על נצולים ומצילים – ספורים מן הארכיון ליום השואה תשס"ט –  מירי פיינשטיין

    1) על מפגש מאוחר

    – שלום, מדבר מקס מרדכי מרעננה.

    – במה אוכל לעזור לך?

    • אני מבקש לדבר על שמואל הירש שהיה חבר כיתה שלי ברומניה לפני מלחמת העולם. אני ידעתי שהוא הגיע יחיד מכל משפחתו ארצה ונפל בקרבות ירושלים. רק לאחרונה נודע לי באמצעות אתר ההנצחה של "יד לבנים" ששמואל, אשר כונה בפינו "בונדי", הספיק לחיות בארץ במשך שנתיים וביתו היה ברמת יוחנן. אני מבקש למצוא חומר אודותיו ולצרף אותו לספר אותו אני כותב על כל חברי הכיתה שלנו.

    כך החלה שיחת טלפון מאדם שלא הכרתי מעודי.

    שמואל הירש ז"ל הגיע לרמת יוחנן ב-1946, במסגרת חברת הנוער נוח"ם (נוער חלוצי מאוחד), אוד מוצל מאש, נצר אחרון למשפחתו. את חברת הנוער ניהל, חינך ולימד מתתיהו שלם בעזרתם של מספר חברים וחברות (תמר דר, שולמית רון-פולני ואחרים), שהקדישו רבות על מנת להעניק להם הרגשת בית ולשתף אותם בחיי המעשה, התרבות והחברה בקיבוץ. שנתיים ימים חי שמואל בינינו בטרם התנדב לשורות הפלמ"ח ונפל בגבעת הראדאר בקרבות על פריצת הדרך לירושלים.

    נוסף לו נפלו מבין חניכי חברת הנוער גם שלמה זיכלינסקי שנהרג בקרב על רמת יוחנן באפריל 1948 ויעקב אבזץ שנספה בתאונת מטוס ב-1951 במסגרת שירותו בנח"ל.

    הודות לשנות שהותו של שמואל ברמת יוחנן וחרף שנות ילדותו שעלו בלהבות השואה, נותר לו יד וזכר בחדר ההנצחה המקומי. לפיכך, יכולתי להעביר למקס מרדכי דברים לא מעטים שנכתבו אודותיו בעלוני "ברמה" סמוך לנפילתו וכן מספר תמונות.

    בין השאר מסרתי לו כתובת של פנחס (פיקי) בן-זאב, חבר קבוצת "נוחם" שחי עד היום בנהריה ואשר קשור לאנשים מרמת יוחנן מאז שהותו כאן בשנות ה-40 של המאה הקודמת. בשיחת טלפון בין השנים התברר שגם הוא בן אותה הכיתה ברומניה וכך נוצר קשר ביניהם לאחר למעלה מ-65 שנה, בהן לא ידעו זה על קיומו של זה.

    בימים אלה יוצא ספרו של מקס מרדכי לאור ומקום של כבוד ניתן בו לשמואל  (בונדי)הירש ז"ל.

    כבוד הוא לנו שרמת יוחנן זוכרת לאורך השנים את נופליה ואת כל נפקדיה ומקימה להם יד ושם באמצעות הארכיון ואתר ההנצחה.

  • בעשור לנפילתו – שולמית חיות

    שמואל הירש – בעשור לנפילתו

    תמיד, כשאני מעלה בזכרוני את דמותו של שמואל ז"ל, – הבחור המוזר והמיוחד הזה, – הסגור, העקשן, הנחבא אל הכלים, אשר כה מעטים בינינו הכירוהו מקרוב, – נראית לי העובדה המכאיבה, שאין אנו יודעים את מקום קבורתו, כמשחק גורל אכזרי, אך עקבי…

    אחד הקווים האפיניים של שמואל – היתה הדחייה העקשנית של כל ציון, כל תשומת-לב מיוחדת, כל טרחה למענו. הוא היה תמיד מוכן לטרוח ולעשות למען אחרים , למען המשק, החברה, ולמען כל איש שהיה נזקק לו ולעזרתו. הוא לעצמו לא ביקש כלום, אף לא זה אשר הגיע לו כמו לכולם. מכל שכן – שום דבר מיוחד, יוצא מן הכלל. להפך, כל מה שעשית למענו, כאילו בייש אותו. ואף דחה מעצמו בעקשנות.

    אך מי שהכיר אותו יותר, ידע, שלמרות הברוב הזה לקבל, זקוק היה אולי יותר מכל אחר – לאהבה ולידידות. וכל סימן קל של תשומת לב ורגש חם נרשם עמוק בנפשו ונשאר טבוע בליבו לעולם.

    לא אשכח לעולם את פרידתנו. לא תִּמָּחֶה מזכרוני אותה התפרצות אלמנטרית של רגש, אותה הבעה כה פשוטה ואמיתית של תודה. תודה – בעד מה? בעד מעט חום, מעט אהבה ומעט דאגה.

    מה נתנו לו אנחנו? האם ידענו להבין לנפשו המתלבטת? לסבלו האילם? והוא נתן לנו את מסירותו הבלתי מוגבלת בחייו, ובקורבן חייו נתן לנו את החופש – כמו רבים כמוהו: צנועים ואילמים – חיילים אלמונים.

    את הבטחתו: "לא אבייש אתכם" קיים במלואה. ובעד קיום הבטחה זאת שילם בחייו. ואף את הסמל החיצוני של תודתנו לו – סרב לקבל… צנוע ונחבא במותו כבחייו.

    הבה נקים לו מצבה בליבותינו.

    * שולמית חיות – רון היתה מטפלת בקבוצת נוחם אליה השתייך שמואל הירש

    *מתוך כתב היד המצוי בארכיון מתתיהו שלם