שרה (שרקה) אופיר
שרקה נולדה באביב תרפ"ט בקיבוץ "השומר הצעיר" א', הוא בית-אלפא שלמרגלות הגלבוע, בת בכורה להנְקה לבית זיידמן וליוסף בן-פורת (פרבר), מחלוצי העליה השלישית. עד גיל 11 גדלה עם בני גילה בחברת הילדים בבית אלפא, דור חדש של "צברים" בארץ חדשה ובחברה מתהווה, דור שהוריו ראו בו התגשמות חלום של אלפיים שנות. היו אלה ימים של יצירת יש מאין ושל הסתפקות במועט ולצד לימודיהם החלו בני המשק לעבוד כבר בילדותם המוקדמת ולהתחנך לחיי עמל.
ב-1940, עם הפילוג, עברה שרקה עם הוריה ואחותה, יהודית, לרמת יוחנן, כאן נולד גבי, בן הזקונים. לא על מי מנוחות עברה הפרידה מבית אלפא שנכפתה עליה כמו על ילדים רבים נוספים בשל מחלוקת אידיאולוגית שהיתה נחלת הוריהם. הילדים שנותקו ממחוז ילדותם התגעגעו מאד לנופי העמק והגלבוע ולחבריהם שנשארו מאחור. אבל הזמן עשה את שלו והם הסתגלו לביתם החדש ונעשו בני משק גאים, בשר מבשרו של המקום. הואיל וברמת יוחנן הצעירה לא היו ילדים בגילם של בוגרי הבנים שהגיעו מבית-אלפא הותיקה יותר, ונערים אלה- מעטים היו, איחדו שלוש קבוצות גיל לכתה קטנה אחת שלמדה בצריף בקיבוץ עד גמר כתה י'. שרקה, מספרים חבריה, היתה תלמידה טובה מאד וחרוצה, והיה בה שילוב של שמחת חיים ורצינות בלימודים. בהתאם לתורתו של המחנך יהודה רון-פולני, התנהלה חברת הילדים כחברה עצמאית, המקיימת שיחות ומוסדות ומקבלת את חוקיה והחלטותיה בעצמה, בדומה לחברת המבוגרים בקיבוץ. בד בבד חונכו הילדים לחיי עבודה, בעיקר זו החקלאית, ומדי יום אחר הצהריים ובימות החופשה היו עובדים בענפי המשק. שרקה עבדה בנוי וכבר אז נקשרה נפשה במלאכה זו והיא רכשה בה נסיון וידע רב, שישמשו לה עוד שנים רבות. בנוסף קיימו הנערים בקבוצה קן פעיל ונלהב של "הנוער העובד והלומד" והיו יוצאים בחופשות למחנות התנועה. המשך טבעי לכל אלו היה שליחת הנערים בתום כתה י' לבתי ספר חקלאיים. שרקה למדה בגניגר ואחר כך במקוה ישראל.
ב-1950 נישאה שרקה לבצלאל אופיר, בוגר חברת הנוער הארצישראלי של מתתיהו. הם בנו ביתם ברמת יוחנן, כאן נולדו בנותיהם ענת (1952) ורותם (1954) וכעבור שנים בן הזקונים, יפתח (1966). משפחה יפה, מעורה ומושרשת במקום זה ארבעה דורות.
שרקה השתלמה בחינוך ובביולוגיה בסמינר הקיבוצים ובמדרשה החקלאית ע"ש רופין וב-1953 השתלבה בצוות בית החינוך המשותף בגוש זבולון. שנים רבות היתה מחנכת, מורה לטבע ומדריכה בשטחי הצומח והנוי בבית החינוך. בימים בהם היה החינוך לעבודה, לטבע ולחקלאות לב לבו של החינוך הקיבוצי, עשתה שרקה לפיתוח שטח חינוכי זה להלכה ולמעשה. ידיה היו שותלות, מטפלות ומטפחות כל פרח ושתיל, עיניה רגישות ליפי הצבעים והצורות בעולם הצומח והחי. הגן הבוטאני ופינות הנוי שעיצבה בבית הספר על פי הצמחיה הטיפוסית לאיזורי הארץ השונים, הפכו לחלק מנוף חייהם של התלמידים והמורים והיו לדוגמא ומופת בשדה ההוראה המחנכת לטבע ולחקלאות. כהוקרה לפועלה הוצאה לאור ע"י מדור בתי הספר של אחוד הקבוצות והקיבוצים במשרד החינוך, עבודת הגמר שכתבה בסמינר המורים לחקלאות ולטבע במדרשה החקלאית ע"ש רופין על "תכנון גן הנוי במוסד החינוכי". החוברת הופצה למורים לטבע ולחקלאות, למדריכים ולחניכים, מתוך אמונה כי יש בכוחה לתרום לחיזוקו ולביסוסו של החינוך החקלאי.
אשה מיוחדת היתה שרקה, כמורה, כאם וכחברה. כולה עצמיות ושאר רוח, טבע ונוי, מקוריות ודמיון, מסירות והתמדה. "שרקה", כתבה לאה הדומי, "כל כולה הרי היתה במימד זמן שהוא שלה. נפשה- שעוֹנהּ היתה, ופעימות חוויותיה הפנימיות היו קצב חייה". עמוקים היו האהבה והכבוד שרחשה לכל אחד מחניכיה, ללבטיו ולאישיותו הצומחת. היא הרבתה לשוחח, להקשיב ולתמוך בתלמידיה כיחידים וכקבוצה והיתה עבורם מורה אהובה, נערצת, מותירת חותם. היא עודדה את יצירתיותם, פקחה עיניהם לצפונותיו של הטבע, תוך שהיא מרבה להעזר באמצעי המחשה מלאי דמיון, מעוף ומחשבה.
ב-1976 יצאה שרקה עם משפחתה מן החממה הקיבוצית לדרך חדשה, דרך שלא האריכה ימים. זמן קצר אחרי שקבעו משכנם בקרית אונו, חלתה שרקה בסרטן וניהלה מאבק אמיץ ורווי סבל במחלתה. בקיץ תשל"ח, והיא כבר סבתא לנכדים ראשונים, הלכה לעולמה טרם מלאו לה 50 שנה. היא הובאה למנוחות באדמת רמת יוחנן, אליה היתה קשורה בעבותות.
8 שנים אחר כך נקבר לצדה יפתח ז"ל, צעיר ילדיה, שנפל בעת שירותו הצבאי בצנחנים.
כתבה: נורית פיינשטיין
